הבוקר אנחנו מתחילים את ימי הטיול ברכב , בו נתמקד בעיקר באיזור הדרום ודרום מזרח איסלנד. הילדים נפרדים בצער מאכסניתנו ומהעיר רייקויק , אז רגע לפני עזיבת העיר אנחנו נוסעים לתצפית אחרונה ב"פרלן" , שהוא אתר מיכלי המיים החמים של רייקיויק, ונישא על גבעה מעל העיר . מעל שישה מיכלים גדולים נבנה חצי כדור שקוף , ובו מסעדת פרלן היוקרתית , בית קפה , חנות מזכרות ותצפית.
משם אנחנו מנתבים את דרכינו דרך פרפברי איסלנד לכביש 1 , שיוביל אותנו אל יעדינו.
כביש 1 , הוא הכביש הראשי והחשוב באיסלנד. אורכו של הכביש הוא 1,336 ק"מ והוא מקיף את האי כולו ומקשר בין כל מרכזי האוכלוסייה העיקריים במדינה. סלילתו של הכביש הסתיימה ב1974 כשרובו של הכביש סלול , אך עדיין ישנם קטעי עפר , רשות הכבישים פועלת להשלים את הסלילה עם הזמן.
התחנה הראשונה שלנו היא תחנת כוח גיאוטרמית הליסהיידי.
המושג גאותרמי מקורו במילה היוונית גאו (geo) שפרושה ארץ והמילה תרמל (thermal) שפרושה חום. מקור החום הוא החום בתוך כדור הארץ מתחת לקרום כדור הארץ. מקור אנרגיה זה נחשב למקור שאינו מתכלה. האזורים בעולם שבהם האנרגיה הגאותרמית זמינה הם האזורים הפעילים מבחינה טקטונית. החום עולה לפני השטח באזורים הוולקניים עם הלבה הרותחת שמקורה במעמקים. איסלנד היא אחת מהן.
המקום הראשון שבו יוצר חשמל מקיטור גאותרמי, כלומר קיטור שמקורו מן האדמה, היה לרדרלו (Larderello) באיטליה. ההצלחה סימנה את הערך הכלכלי של השימוש בחום הגאותרמי בתעשייה. ייצור החשמל הגאותרמי במקום היה הצלחה כלכלית. מעניין לציין שבעבר הרחוק , המעיינות החמים נחשבו כמסוכנים לבריאות , ואנשים נמנעו מלהתרחץ בהם, ונהגו להתרחק בהם. הטבילה במעינות חמים באיסלנד החלב בסביבות 1000 , כשאר האיסלנדים המירו דתם לנצרות , רבים העדיפו לטבול במי מעינות חמים , מאשר במי נהר קרים.
הרעיון העומד בבסיס הטכנולוגיה הוא שימוש בקיטור המופק ממים חמים באדמה. משאבות שואבות את המים עם הקיטור מהאדמה , הקיטור מופרד מהמים , ומשמש לסיהוה טורבינות , המחוברות לגנרטורים. המים מוחזרים לאדמה. מים מחוממים כאלה נמצאים באיזורים בהם הלוחות הטקטוניים של קרום כדור הארץ נפגשים , כמו באיסלנד היושבת על המפגש של הלוח האירו-אסיאתי עם הלוח האמריקאי. החיבור מאפשר למאגמה להגיע קרוב יותר אל פני האדמה ולחמם מאגרי מים., או ליצור מאגרי קיטור.
תחנת הליסהידי היא אחד מחמש תחנות כוח גיאוטרמי באיסלנד , ומספקת 30 % מהאנרגיה הגיאוטרמית. בנוסף לייצור חשמל, המים מחוממים עד לטמפרטורה של כ-82 מעלות צלזיוס ומוזרמים לעיר הבירה רייקיאוויק, שם משתמשים בהם לרחצה, הסקה ואף להפשרת מדרכות משלג.התחנה נמצאת במרחק 27 ק"מ , מרייקויק , וצינורות מים לצד קווי חשמל , מובילים לרייקיויק.
במרכז המבקרים של התחנה אנחנו מקבלים הסבר על פעולת נתינת הכוח , משקיפים אל איזור הצינורות והאדים – המבנים על הרקע של הנוף החשוף , עם שדות הלבה מסביב נותן תחושה כאילו אנחנו באיזו תחנת חלל. ישנו גם סימולטור חביב , המדמדה את עוצמת רעש האדמה בקול , וממחיש כמה מהרעידות החזקות שהיו באיסלנד בכמה עשרות שנים האחרונות . אנחנו גם מוזמניםלחולל רעידת אדמה משל עצמינו. למזלנו אחת הטורבינות מתוחזקת ביום של הביקור – עובד החברה שואב חלקיקי אבק ולכלוך באדיקות מכל המסילות – ואנחנו זוכים לראות איך היא נראית מבפנים , ועד כמה היא גדולה.
באיזור ישנם לא מעט מסלולי הליכה וניתן לקבל מידע וחוברת הסבר בכניסה למרכז המבקרים , אבל הילדים קיבלו את מנת ההליכה השבועית שלהם – והס מלהזכיר טיול הליכה . הרוח החזקה הנושבת בחוץ , מעיפה איתה כל חשק שלנו ההורים להתוכח עם הילדים . בתום הביקור בתחנה , אנחנו נוסעים לעיירה קוורגרדי ( Hveragerdi (.(באיסלנדית HV מבטא כקוו ) . העיירה הזאת ממקומת באיזור גיאוטרמי הסמוך לתחנת הכוח , ויש בסביבתה מעיינות חמים ואדי קיטור היוצאים מסדקים שונים באדמה. בעיירה נמצא מרכז של חקלאות חממות , המחוממות על ידי חשמל גיאוטרמי – בחממות מגדלים פירות וירקות לצריכה. בעיירה נמצאת גם הבריכה הציבורית המוסדרת הראשונה שנפתחה לטובת כלל הציבור. השעה קרובה לצהריים , היום בהיר , ואנחנו מחפשים פינת חמד כדי לעשות בה פקניק צהריים . בקצה העיירה ישנו פארק מטופח , על גדת נהר : מקום שלו פסטורלי וטובל בירק.
לאחר הארוחה אנחנו יוצאים לשוטט קצת על גדת הנהר. אני מצלמת פינת חמד : מפל , מים, שמים כחולים , שפע עצים .
המראה אולי אינו מרשים במיוחד , אם חושבים על נהרות העוברים ביערות באירופה, אבל הפינה הזאת בהחלט בורכה בשפע עצים בקנה מידה איסלנדי. כשהמתיישבים הראשונים הכיעו לאיסלנד לפני כ1300 שנה, הם מצאו אי מיוער , עם שפע דגים , ציפורים , וכלבי ים .. תוך כ300 שנה הביאו על עצמם האיסלנדים אסון אקולוגי , הארץ התקרחה, והפכה ברובה למה שאנחנו רואים היום . המתישבים הביאו איתם לא רק את נשיהם , טפם , משקם החי וחפציהם , אלא גם את מנהגיהם ואורח חייהם : הם מיהרו לבער חלקות יער , כדי לאפשר לעצמם לנהל חקלאות , וכדי שלכבשים יהיו שטחי מרעה. העצים שמשו גם לבנית מגורים, הסקה וכולי. אלא שבניגוד לנורווגיה ארץ מוצאם , בה שתיל קטן בתוך כחמש עד עשר שנים צומח לעץ גבה מימדים , באיסלנד בפרק זמן כזה , הוא יהיה לכל היותר במימדי שיח. האקלים השונה , הרוחות , הקרקע , והתפרצות הר געש תורנית מונעת מעצים להתפתח מהר. בתקופה המודרנית הממשלה עושה מאמצים רבים על מנת ליער את הארץ מחדש, וישנם איזורים של יערות שנשתלו מחדש. היערות האלה עדיין לא בקנה מידה של יערות ענק . אחרי כמה ימים שבילינו בארץ חשופה , מדבר אלפיני , וגבעות קרחות אם כי צבעוניות, גם לנו פינה זו נראית פסטורלית וחביבה.
בעודנו עושים את דרכנו בחזרה לחניה , חבורת נערים עליזה מתקרבת לקראתינו – זהו סופו של היום הראשון ללימודים באיסלנד. באיזור המפל , הנערים משליכים את תיקיהם מעל גבם , פושטים את חולצותיהם ו כך בסניקרס, ובמכנסיהם הקצרות ממהרים להכנס למים , עושים את דרכם לכיוון סלעי המפל , ובזה אחר זה , קופצים מעל המפל אל המים מתחתם , ובצהלות שמחה ממשיכים את משחקי ההתגוששות במים , לפני ומאחורי המפל.
ילדי המומים למראה שלפניהם . שהרי גם הם כבר הפנימו , שלהכנס כך סתם למים , ללא מציל , ולקפוץ כך סתם מעל לסלע – זה מסוכן, ואפשר להפגע. והנה לפניהם חבורת הנערים הזאת , קופצים שוב ושוב, ללא אף מבוגר אחראי .. וזה יש לומר : זה נראה כיף … שום דבר רע לא קרה להם .. אמא , את היית מרשה לנו להכנס ככה ? נשאלת השאלה…
גם אני מתבוננת בנערים האלה. למראה הקפיצה הראשונה שלהם כל חושי האמהים מזדעקים : זהירות! זה חוסר אחריות! אני מזדעקת בליבי. אז עולה מנבכי מוחי תמונה שלי , בת 12 או 13 ,בטיול סחנה קופצת באושר מעל סלע למים העמוקים …וגם את תחושת הכאב, שהיו תוצאה של כמה כניסות לא חלקות למים, עד שלמדתי … התחושה הבאה שעולה בי היא אכזבה והחמצה על כך שהילדים שלי , ורוב ילדי הדור שלהם לא גדלים ככה. הילדים שלנו לא גדלים "בשכונה" ולא גדלים בטבע. אנחנו נוטים להאשים את החיים המודרנים ואת המחשב בכך שהילדים נשארים בעיקר בבתים , אבל שם מול הילדים הקופצים , אני מבינה שהבעיה היא לא המודרניזציה, אלא אורח החיים שלנו . אנחנו מגוננים על עצמינו ועל ילדים שלנו על כל צעד ושעל . אני גרה בישוב בשרון , ארבעה כיווני שדות ופרדסים -לכאורה הכי קרוב לטבע שאפשר , אבל הישוב מגודר בגדר גבוהה , עם שערים שלעולם לא נפתחים.. וכל פרצה אפשרית נסתמת יחסית במהירות , אנחנו גרים בקצה הישוב , אבל כמות הפעמים בה טיילו ילדי בשדה היא ספורה על יד אחת, בודאי שמעולם לא רצו ככה לגמרי לבד.. אנחנו מסיעים את הילדים שלנו לבית הספר – ילד עד גיל 9 לא חוצה את הכביש לבד . אנחנו צריכים להביא הררים של אישורים לפני כל פעילות גופנית ( בלי אישור רופא בימינו כבר אי אפשר להרשם לשום מרוץ ע"ש מישהו של 10 ק:מ! ) , אנחנו מנטרים כל פעילות של ילדינו בעזרת הנייד , הגעת ? מתי הגעת ?.. מאז שילדינו כולם הפכו ל"נסיך שלי" , ול"יפה שלי" אפילו גני השעשועים הם כבר מזמן סטריליים , חסרי מתקנים אתגריים , רובם בגובה שמאפשר לאמא להושיט יד ולתמוך ברגע שהיא מאתרת את הקושי הקטן ביותר של הנסיך שלה.המגננה הפיזית הזאת גם כרוכה יד ביד במגננה ריגשית : אנחנו פותרים לידלינו את הבעיות עם הגננת , המורה , המפקד בצבא , מסדרים להם עבודה, דואגים שאיש חלילה לא יעליב אותם. מונעים מהם כל התמודדות עם החיים. הנסיבות שהביאו אותנו לכך , וההשלכות של חיים כאלה ראויים אולי לפוסט אחר, אבל כאן ועכשיו שוב צץ קסמה של איסלנד , מדינה מערבית באוירה של כפר , שהצליחה להפוך למודרנית , בלי לאבד את הקשר לנורמליות..
התשובה לילדי היתה צריכה להיות כן , ואף הייתי דוחקת בהם להכנס למים בתחתוניהם , אלא שלצערי היינו צריכים להגיע בזמן למעבורת . בצער רב , כולנו עוזבים את המקום.
אנחנו ממשיכים על כביש 1, עד לנקודת הפיצול שתביא אותנו אל וסטמאנאייר : איים הסמוכים לאיסלנד, הנמצאים ממש עם קו התפר הגאולוגי. . הנופים הנשקפים אלינו הם כפריים : חוות ושדות . מדי פעם הכביש עובר דרך עיירה . .
איזור הדרום הוא האיזור המיושב ביותר באיסלנד. שירותים למיניהם וסופרים נגישים מאוד. ככל שנתקדם מזרחה זה יהיה דליל יותר
במהרה אנחנו מתחילים לראות את וסטמאנייר, הנראים כקבוצות סלעים הבולטים מעל פני הים. מספר מעבורות ביום מחברות בין האי האימיי האיש הגדול ביותר והיחיד המיושב, עם איסלנד. מומלץ להזמין מקום מראש בשיא עונת התיירות. ההפלגה לוקחת כחצי שעה.
השמים כעת מתקדרים , ושמש של אחר הצהריים מאירה בכל פעם סלע אחר מקבוצת האיים. האיים האלה הם תוצאה של התפרצויות ולקניות תת מימיות . התפקצויות רבות כאלה הולידו איים, או סלעים . האי האחרון שנולד , בהתפרצות ב1969 , מכונה סורטסי.
הנמל הקטן מוחבא היטן בין הסלעים, מתגלה לנו ממש רגע לפני שעוגנים . אנחנו מגיעים בשעות אחר הצהריים המוקדמות , מספיק זמן על מנת שנספיק להתארגן , לאכול ארוחה משותפת , ולצאת לטיול זוגי על הר הגעש. על הטיול הזוגי , על ההיסטוריה המרתקת של האי, ועל היממה שבילינו בו – בפוסט הבא.
מידע שימושי
המעבורת לאי האימיי – פרטים ניתן למצוא כאן.
המעבורות עמוסות במיוחד בשעות הבוקר אל כיוון האיימיי , ואחר הצהריים בחזרה.