רואים רחוק בויק

ויק , עיירה קטנה בדרומה של איסלנד נחשבת לאחד המקומות הגשומים ביותר באיסלנד, אבל אנחנו זוכים דוקא ליום בהיר ושמשי, שמאפשר לנו לטייל על שלוש גבעות , ולראות את יופיו של האיזור הזה , למרחוק.

דלת חיצונית דופקת מאירה אותי רגע לפני זריחה .

אני לא מצליחה לשוב ולהרדם , חשוך מכדי לקרוא , אז אני חומקת לטיול בוקר.

ויק נמה את שנתה , רוח קלה נושבת ובשמיים אין ענן . אני מחישה את צעדי לכיוון החוף. החוף האיזור הזה הוא שחור  , תוצאה של קרבת המקום להר קטלה , אחד מהרי הגעש  הרציניים יותר באיסלנד. אומנם הוא מתפרץ לעיתים יחסית רחוקות , אבל ההתפרצויות חזקות  . לעיירה ויק יש תוכנית מתורגלת לפינוי , למקרה ש…

קטלה אחראי גם לתופעות גיאולוגיות מענינות , שמהוות מוקד משיכה לתיירים לאיזור , ובעיקרם  מצוקים וסלעים בתצורות שונות מהים.  שלושה סלעים כאלה , כאצבעות  מכשפה , דרמטיות במיוחד בדמדומי הבוקר.

 

טעות במרכז ההזמנות של האכסניות , מביאה לאובר בוקינג , ולכך שאת הלילה הראשון אנחנו מעבירים בגסט-האוס שכן ולא באכסניה שלנו. האכסניה סימפטית במיוחד, ואילו הגסט האוז פחות – ולכן סמוך להשכמה אנחנו אורזים את חפצינו ,ועוברים לאכסניה . כפיצוי על מפח הנפש אנחנו מקבלים ארוחת בייתית מצויינת. הצוות של האכסניה  – כולו על טהרת סטודנטים מרחבי העולם שעובדים כאן בעבודת קיץ  – אדיב וחביב במיוחד , ואנחנו מקבלים כמה הצעות מצוינות למסלולים.

היעד הראשון שלנו הוא הריולפורסהופדי,הנמצא במרחק נסיעה קצר מויק , מעין במה מוגבהת הבולטת מתוך המישור ליד הים. לפי המסורת הריולפור, אותו ראשון המתישבים שנרצח על ידי עבדיו, שברחו לאיי וסטמאן, כאן בנה את ביתו וכאן גם הוא קבור. בעבר זה היה אי  , אבל הים נסוג , וגבעה זו כמו עוד גבעות בסביבה נותרו בולטות מעל מישור החול השחור.

שביל צר ומסומן מוביל אותנו אל במעלה הגבעה הירוקה. העליה תלולה בהתחלה , עד שמגיעים את הרמה העליונה . בעשב הירוק מסתתריפ פרחים קטנים , וכותנת ביצה.

לאורך השביל הולכים ונגלים לפנינו מראות  מראות אל  הקרחון הנמצא ממש מולינו.

השביל ממשיך ומוביל כלפי הנקודה הגבוהה ביותר כ200 מטר ברמה , ובדרך אנחנו מקבלים ריאות של 360 מעלות ולמרחקים ארוכים. היום בהיר כל כך.

 

בפסגה , מבנה  מסמל את מקום קבורתו של הריולפור, ומסביב נמצאים עוד כמה לוחיות לציון קברים נוספים. הויקינגים נהגו לקבור את מתיהם בתילי אדמה. מבנה האבנים הוא כמובן מאוחר יותר.

השביל המעגלי ממשיך ומוריד אותנו בחזרה אל הנקודה שיצאנו משם. המסלול לקח כשעה וחצי , היום עדיין בתחילתו  , אז אנחנו ממשיכים ….

 

התחנה הבאה שלנו היא דירהולי . לשון  יבשה  החודרת אל הים, וסמוכים לה מצוקים שונים. גם לשון יבשה זו מתרוממת לכ200 מטר מעל מישור החול השחור.  באיזור דירהולי ישנן מספר פינות חמד ואנחנו מתחילים באיזור חוף הים .

 

החוף כולו אבנים עגולות בגדלים שונים, מה שמביא את הילדים להתפזר על החוף  ,  לאסוף אבנים עגולות  , לבנות מגדלים של אבנים . האבנים מעוררות חשק לבניה כנראה אצל מבקרים רבים כי בכל מקום ניתן לראות מגדלי אבנים על מדפי סלעים " הייתי פה " הגרסה הידידותית לסביבה

לשון סלע גבוהה נמשכת מהיבשה אל תוך הים , ואחריה עוד מצוקים . את הלשון והמצוקים ראינו בבוקר מהריולפורהופדי – והם נראו קטנים ומרוחקים. והנה אנחנו כאן מתחתיהם. דמויות האנשים שמשוטטים שם למעלה נראים קטנטנים כדמויות לגו.

 

מהחוף אנחנו נוסעים למעלה, אל לשונות הסלעים ההללו הבולטים אל הים. בעוד שם למטה היה חמים ונעים , ולאחר כמה דקות התחממות בשמש כבר נפתרנו מכמה שכבות , כאן כ200 מטר גבוה יותר, הרוח נושבת וממש קריר . הנוף עוצר נשימה – שוב מראות אל פסגות מושלגות , בתים קטנים עם גגות אדומים , שדות חרושים , וביניהם הרבה מקום לטבע.

 

קו החוף השחור הנפגש עם המים עם ראות כמעט עד אין סוף.

אנחנו יוצאים לשוטט קצת על גבי הסלעים האלה. המצוק התלול מעל הים , ולשון הסלע הבולטת מעל המים יוצרים אשליב של גובה מטורף . אנחנו לא שמים פעמינו אל הקשת . מזויות מסוימות ניראה כאילו נדרשים יכולות לוליניות כדי לעבור מעל קשת הסלע – אבל כשמתקרבים אנחנו רואים שהשביל רחב מספיק כדי לעבור בבטחה. איסלנד מתעטעת במרחקים , במרחבים ובזויות . איסלנד גם נותמת את הטבע שלה כמו שהוא – בלי מעקי בטיחות, בלי שבילי הליכה בנויים , בלי חנויות מזכרות (מלבד כמה מקומות מאוד מרכזיים ותיירותיים ), ובלי דמי כניסה .

אנחנו מתטעטפים היטב המעילנו לקראת הפקניק היומי , ואחריו יוצאים לסיבוב קטן אל המגדלור . מישהו דוקא כאן בחר לתלות כביסה .

חלקו הראשון של היום  שטוף שמש , רוחות , שוטטות והרבה טבע – סיפק לילדים את רמת הענין וההרפתקאות שלהם , ועכשיו הם רוצים לשוב לחדר – לציוויליזציה : קרי הוויפיי. בדרך לשם אנחנו עוצרים עצירה קטנה במפעל מוצרי צמר קטן . סוודרי הצמר האיסלנדים עם דוגמת המעוינים הטיפוסיים היא מרהיבה, והנערה ואני מצטערים צער רב על שהחורף הישראלי לא מאפשר זאת . הסוודרים המסורתיים מקבלים טוויסט חודרני ו מופיעים גם כזמלות , של , פונצ'ו . במפעל הכל נסרג במכונות , בדוגמאות מורכבו ת, אבל לפי כמויות כדורי הצמר הנמכרים בכל מקום – אפילו בסופרים ברור שתחביב הסריגה הוא פופולרי במיוחד.

את אחר הצהריים אנחנו מבלים באכסניה החביבה שלנו . לבעלי הבית ישנו לול תרנגולות , שבשעות היום הן מסתובבות חופשי , ומספקות לסמדר עניין לאחר הצהריים . מדי פעם היא מופיע מבין השיחים – ומבקשת פרוסת לחם – שתוכל לפנק את התרנגולות. אני נהנית מהאויר הטוב ומהרוח הקלה , ומסתכלת בעניין בנערה יפה זהובת שיער, שפולה עלים מבין הררי אוכמניות. היא שופכת בעדינות מדלי אחד לאחר , ומסתמשת ברוח שתעיף את העלים . השלל הרב הזה, 35 ק"ג , הוא תוצאה של קטיף שעשו במהלך היום במקום הנמצא כ50 ק"מ מכאן – ועכשיו יש שפע לאכילה , ולהכנת ריבות לחורף.

פעילות ערב אנחנו מקווים שנוכל לצפות בתוכונים. התוכונים האלה מקננים באיסלנד בחודשי הקיץ. בתחילת הקיץ כשהגוזלים שלהם קטנים ונמצאים בקן – ניתן לראות אותם בכל שעה של היום ולגשת ממש קרוב. בסוף הקיץ , כשהגוזלים גדלו , ומתכוננים לתעופה רוב היום הם שוהים על הים, עסוקים בדיג – ורק לקראת ערב חוזרים ללינה על הסלעים. אנחנו מחליטים לנסות ולצפות בהם בשני מקומות : בחוף עם חולות שחורים , שהמצוק המגיע אליו מצטיין בעמודי מעויינים , וצורות שמש הנעשו בצורה געשית. והשני הוא פסגתו של הגבעה שמשקיפה על האכסניה שלנו . הילדים בוחרים להשאר לעניניהם. ואנחנו יוצאים לדרך :

חוף הים הומה אנשים (טוב, יחסית לאיסלנד ) תוכונים ושחפים – שהולכים ובאים בין הסלעים והמים . להקות להקות . עמודי המשושים מהווים אטרקציה , ומשמשים רקע לסלפי מדליק.

 

משם אנחנו עולים להעפיל על הגבעה האחרונה שלנו להיום, הנמצאת ממש מעל האכסניה . דרך ג'יפים מובילה את פסגתו של הר שממנו ניתן יהיה לראות את התוכונים החביבים מקננים. מכיוון שלנו אין ג'יפ אנחנו נאלצים לעשות את הדרך במו רגלינו – כ30 דקות בכיוון אחד. העליה יש לציין די תלולה במקומות מסויימים , ושוב אנחנו עולים אל כ200 מטר. לכשמכגיעים אל ראש ההר , רמה שטוחה נפרשת לפנינו , עד אינסוף כך נראה – ועלינו ללכת עד קצה המצוק .

 

השמש נוטה לשקוע , וצובעת את העשב בגווני כתום. לאחר הליכה נוספת של כרבע שעה – אנחנו על שפת המצוק . מלבדינו זוג נוסף , שיושב על מדף הסלע , מצלמה בידו . הם מזדרזים לפנות גם לנו מקום , כדי שנוכל להיטיב ולצפות . הישיבה כך על מדף הסלע , כהרוח מכה בגב , מפחידה קצת . מזל שהתוכונים החביבים מסיחים את הדעת …

אנחנו מבלים כך שעה קלה בחברת התוכונים , מחליפים לחשושי התפעלות עם הזוג הנוסף. השמש נוטה לרדת ועלינו עוד להספיק ולחזור לפני החשיכה . אנחנו נפרדים בצער מהתוכונים , ומהנוף המדהים , ועושים דרכנו בחזרה , מפטפטים כחברים ותיקים עם הזוג שרק הרגע פגשנו . ללא ספק הטבע ברגעים העוצמתיים שלו מחבר בין אנשים .