בני ברק: אלף גוונים של שחור

חברת ההיטק שבה אני עובדת, החלה להעסיק לאחרונה במיקור חוץ עובדות מחברת רייצ'יפ, חברת היטק חרדית, כמעט כולה על טהרת הנשים. הפרוייקט שבו אנחנו נוטלים חלק זקוק לעובדים מיומנים לתקופת לחץ קצרה, וחברת רייצ'יפ מציעה שירותים עתירי ידע, במחיר לאו-קוסט, וכך קם ה"שידוך "הזה. אומנם בחברה שלי עובדים אנשים מכל קשת החברה הישראלית, כולל ערבים וחרדים, אבל העבודה עם הבנות החרדיות דורשת רגישות שמנהלי חברת רייצ'יפ מודעים אליה. הם החליטו לארגן סיור, שיקח אותנו אל לב ליבה של בני ברק, במטרה להאיר לנו על עולמן של העובדות.

וכך יום חמישי אחר הצהריים, לפנות ערב, נסעתי לבני ברק, בפעם הראשונה בחיי.

"פני שמאלה ומיד לאחר מכן פני שמאלה" ואני נכנסת לעיר שמשמרת אורח חיים, לבוש, טעמים וריחות מזמן אחר. קצת כמו טיול בתוך ספר היסטוריה שדפיו התפזרו, נאספו ונערמו בעירבוביה:  חיי עיירה יהודיים בפולין לפני כמאה שנה יחד עם ישראל בשנות השיבעים. הזמן כאן לא עצר מלכת, הוא רק האט…

לאחר קבלת פנים לבבית במשרדי רייצ'יפ , בניין מודרני מצופה זכוכית כיאה למשרדי היטק, הנמצא בגבול בני ברק, אנחנו עולים באוטובוס לסיור. את הסיור מעבירה דורית ברק, ילידת ברק, שאביה היה ממקימי המושבה שלימים הפכה לעיר החרדית ביותר בישראל.

הסיור מתחיל במרכז העיר ליד בניין העיריה, הסמוך ל"גן העיר" המקומי. הכיכר עטורת דגלי ישראל, מלאה ילדים מתרוצצים, אמהות עם עגלות, ילדים על אופניים, וכמה עוברי אורח ממהרים. כאן כדי לסבר את אוזנינו פותחת המדריכה שלנו , את הסיור בתקציר ההיסטוריה של בני ברק. נוסדה על ידי קבוצת יהודים מפולין, שבאו לקיים התישבות חקלאית- דתית בשנות העשרים של המאה הקודמת. הישוב הוקם על אדמות הכפר הערבי "אבן איברק"  ונקרא על שם הישוב היהודי "בני ברק" שבו גר רבי עקיבא.

קצת סטטיסטיקה על העיר , כדי לסבר את האוזן :

99% מאוכלוסיתה הם חרדים

הצפיפות היא כ24 אלף איש לקמ"ר

180אלף תושבים

מפגש כזה עם תרבות שונה במסגרת סיור יעודי למטרת הכרות תמיד נתפס בעיני רוחי כקרב תרנגולים אידיולוגי. כל אחד פורש נוצותיו, מנפח את חזהו, ומנסה לשכנע את האחר עד כמה דעותיו קדומות הן. עד כמה אורח חיים שלו הוא מתון\נאור\קרוב לטבע או לדרכו של הקדוש ברוך. הדברים הנאמרים והמסופרים הם במידה רבה סוג של סטיריאוטיפים משל עצמם המובאים כדוגמת נגד אל מול אורח חיי האחר, פשטניים, ואפילו אידיליים. ובכל זאת חביבים עלי הסיורים האלה, שאלמלא הם לעולם לא הייתי מגיעה למקומות האלה. תיאורי אורח החיים של האחר, גם אם נאיבי, בכל זאת מעורר מחשבה. וכך אני מקשיבה קשב רב לנאמר, ובוחנת בעיני ובמצלמתי, את מה שלא נאמר, את הפרטים הגלויים והנסתרים , שמוסיפים לסיפור עוד כמה גוונים.

כבר כאן בכיכר ניתן לראות שהגענו למקום שונה. עמודי גבולות המדרכה, משמשים כקופות צדקה. כל עמוד מוקדש למטרה אחרת. כל עמוד צבוע בצבע אחר עליז, בולט לעיניים, ומכריז על המטרה עבורה הכסף נאסף : מזון לעניים, עזר מציון. העמודים ממוקמים בלוקיישן אסטרטגי: ליד מעבר חציה, בקרבת תחנת האוטובוס. דורית המדריכה מדגישה,  שאף עמוד כזה מעולם לא נגנב.

 

(מחשבה 1 : " 100%הולך לצדקה" באותיות קידוש לבנה מכריזה כותרת של עמוד, ללמדך – שגם כאן לא כולם צדיקים, והתושבים אינם פתאים . )

עשית צדקה,וגמ"חים (גמילות חסדים) הם מאושיות החיים בבני ברק. בכל שכונה ישנו "מדריך דפי זהב" המפרט גמח"ים בתחומים שנים ואל מי יש לפנות – מזון, בגדים, עזרה רפואית,מזון תינוקות, ואפילו טיפול בילדים אובדים – משפחה שאליה מביאים ילד שלא מוצא את הוריו, והגמ"ח מטפלת בו עד שיבואו הוריו . מעין "נקודת ילדים אובדים "משודרגת.

 

הסיור שלנו מתחיל בבית משפחה הממוקמת באחד הרחובות הראשיים בבני ברק. הדירה הממוקמת בקומה הרביעים מרווחת ומוארת, על הקירות תלויות אבודת אומנות של אם המשפחה, על השולחן כיבוד – קרקרים ודג מלוח בבצל, שריחו מיד מחזיר אותי לימי ילדותי. אני מתישבת בפנים החדר מול ארון הספרים העמוס ספרי הגות יהודים וכתבי קודש. גם אני גדלתי בבית עמוס ספרים, שהיו בכל פינה וגם כמובן בסלון. בימים אלה אנחנו על סף מעבר דירה, אני אורזת את הספרים שצברנו אישי ואני במשך חיינו המשותפים – ספרים שניקנו, ספרים שקיבלנו, ספרים שמצאנו זרוקים על גדרות , סמוך לפחי הזבל-, וגם את הספרים מבית הורי – ומתקשה להפרד מכל ספר וספר. ארון ספרים גדוש, ודג מלוח – וכבר אני מרגישה בבית.

(מחשבה 2 : לפחות את ארונות הספרים האלה קינדל וטאבלט לא יחליפו… )

כסאות נשלפים מאחד החדרים, בעלת הבית אם לשבעה ילדים, סבתא לעשרים ואחת נכדים, מספרת לנו על עצמה ועל עיסוקיה וביניהם – שדכנות. את הסיפור היא פותחת בתיאור הקושי הרב בלהיות אומנית חרדית. מעצם היותה חרדית, היא נתפסת כלא מבינה באומנות, ועד כמה קשה לה להגיע לקהל מכיוון שתערוכות רבות וירידים מתקיימים דווקא בשבת.

היא מרחיבה על נושא השידוכים, ומספרת על התהליך. כאשר הילדים מגיעים לגיל נישואין, מתחילים להגיע הצעות לנישואין, ואז ההורים פונים לשדכנים כדי שיבררו על משפחת המיועד ועל המיועד עצמו – מי הם, במה עוסקים, מי הם המשפחה המורחבת, לאיזה זרם הם משתייכים, מה מצבם הכלכלי. השדכניות מדברות עם חברי המיועד, עם מוריו, עם שכניו ואוספות מידע רב ככל האפשר. כך גם ההורים וגם בן הזוג בטוחים שלא מקבלים "חתול בשק". (אגב כך מתברר שהתוכנה המבוקשת ביותר בבני ברק היא אגרון – תוכנת משרד הפנים, פרוצה , הכוללת מידע ממירשם האוכלוסין על כל תושבי ישראל) ו. לאחר שהפרטים הטכניים מבוררים, ומקובלים על המשפחות , ניתן להפגיש בין המיועדים. הפגישה הראשונה מתקיימת בבית, או ברחוב, כשמטרתה לתת לבני הזוג המיועדים, אפשרות להכיר ולראות אם יש לאן להמשיך. אם צלחה הפגישה הראשונה בעיני שניהם, אז ימשיכו להפגש עד שיחליטו לכאן או לכאן. 5 פגישות 10, פגישות ואף יותר , הכל מקובל, ובלבד שבני הזוג יהיו שלמים עם החלטתם, שהרי משפחה היא לב ליבם של החיים היהודיים. היא ממשיכה ומספרת על ההכנות לחתונה, החתונה, ותחילת החיים המשותפים. בעלת הבית מדברת בדיבור קולח ומרתק, וחושפת לנו צוהר לעולם שאינו מוכר. ניכר עליה שהיא מוכנה להמשיך ולספר , אבל הזמן דוחק ואנחנו יורדים אל הרחוב וממשיכים בטיולינו.

(מחשבה 3 : ההורים לא בוחרים לילדיהם את בני בנות זוגם, אלא את המבחר ממנו הילדים יבחרו. דווקא נשמע לי רעיון לא רע בתור אמא …)

הרחובות הראשיים בשעה זו שוקקים , אנשים – גברים ונשים – עם קניות לשבת ממהרים לבתיהם, ילדים נושאים תבניות מכוסות, נערות מצחקקות יורדות מאוטובוס, גבר מזוקן לא מזבזב את זמנו בהמתנה לאוטובוס וקורא בספר – דברי קודש כמובן, זוגות, נשים עם ילדיהם , משפחות. הכניזה לישיבה שוקקת חיים , תלמידיה יוצאים ונכנסים בשעריה, מסתודדים בקבוצות . לרבים מתושבי השכונה אין רכב, ולכן החיים מתנהלים ברגל, ובאוטובוס, וגם הילדים נשלחים למילוי מטלות שונות ברגל.

מפינת הרחוב מתפרצת חבורת נערים על אופניים, פניהם מחייכות כשהם תופסים תאוצה במורד הכביש . רגעים גנובים של קלות געת , בכל כובד הראש והאמונה…

 

(מחשבה4 : פתק על עמוד תמרור : "השבת אבידה – נמצא עגיל במקום זה", עם מתן פרטים יוחזר לבעליו, ומספר טלפון. לא נס ליחה של התמימות )

אנחנו נכנסים לרחובות הפנימיים של העיר. הבנינים עומדים צפופים, צמודים. מרבית הבנינים בני שלוש ארבע קומות ולא יותר , לא קשה להבין למה – מי ירצה לטפס קומות למכביר , במיוחד עם תינוק על הידיים בשבת . (מעלית שבת חשבתם ? לא בבני ברק, לתושבי העיר באמת שאין כסף למותרות שכאלה). הבנינים ברובם נבנו בשנות החמישים שישים , החצרות הן חול , גדר שמקיפה ושיחים ירוקים. בכניסה לחדרי המדרגות חונות עגלות, תלת-אופנים ואופניים. העגלות ניר בהן שגולגלו בהם תינוקות רבים, והן חבוטות , קצת מרופטות . המיחזור כאן הוא אינו טרנד חדש , אלא כורח המציאות…

את הבנינים מעטרות מרפסות הצצות כגבנונים לכל כיוון אפשרי .למרפסות האלה גג שניתן להסירו ועליהן נבנות סוכות, המצריכות כיפת שמיים מעליהם. חוקי הבניה בבני ברק מאפשרים זאת על מנת לענות על צורך התושבים. ממרפסות הבתים ומהחלונות חבלי כביסה עמוסים בבגדים וטליטות . קוי חשמל נראים חצי פירטיים  משתרגים אף הם מבין הבתים. האסטטיקה בעיר הצפופה הזאת היא משנית, הפרקטיות כאן שלטת .

ללא ספק אנחנו מושכים תשומת לב: בבגדינו, בהתנהלותנו. אישה אחד דוחפת עגלה חולפת על פנינו במהירות, ולפתע עוצרת . היא נגשת לקשור שיחה, ופותחת בהתרסה  "זה יפה מאוד שבימים אלה אנשים כמוכם בכלל מוכנים לבוא לבקר בבני ברק ! ", ומיד מרחיבה שהיא מרגישה שהחרדיים סופגים כל כך הרבה ביקורת ושנאה מכיוון החילוניים והשמאל. היא ממשיכה ושוטחת טענותיה, על כך שהחרדים רוצים לחיות את חייהם, אינן רוצים שום דבר מאף אחד, ואינם רוצים לעשות רע לאף אחד. האמונה תציל את עם ישראל, וחלילה לחשוב שהם נגד המדינה. השיחה הזאת רק ממחישה עד כמה הגבול בין בני ברק לתל אביב, לכאורה אינו נראה, אבל קיים וניצב כחומה. משני צידי המתרס חיים אנשים, המשייכים בידי העולם ועצמם לאותה קטגוריה – יהודים וישראלים. אבל בפנים המרחק והשוני רב, כאילו מדובר באנשים החיים ביקומים מקבילים .

אנחנו עושים הפסקה בטיולינו ליד מעדניה שכונתית מוזמנים לטעות ממאכלי השבת: פשטידות , קוגל – אותו מאכל איטריות, חמין , מלווים בחמוצים, וחלה טריה . האוכל בסיסי, טעים , מחמם בטן ולב . כאן אין מקום לפיוז'ן, אוכל מולקולרי , דייטת פלאו, או כל גימיק אופנתי אחר. מסורת  וההכרח שגם בשבת בני המשפחה ישבעו נותנת את הטון.

 

ומן החומר אנחנו פונים לרוח. המעדניה ממומקמת בסמוך לישיבת פּוֹנִיבֶז', ישיבה גבוהה ליטאית בבני ברק הנחשבת לאחת הישיבות החשובות בעולם החרדי, והתלמידים נדרשים לעבור מבחנים, ולהוכיח יכולותיהן, לפני שיוכלו להמנות בין אלף תלמידיה. בישיבה מתקיימים מאבקי שליטה קשים, וכתוצאה מהם הישיבה מפוצלת כיום לשתי ישיבות נפרדות הפועלות במקביל בקריית הישיבה תחת שם זהה.

הישיבה הוקמה בבני ברק ב1943 על ידי הרבה שלמה כהנמן, שלפני השואה עמד בראשה של ישיבה בליטא. הרב  כהנמן הקים בשנת 1919 ישיבה גבוהה בעיר פוניבז' שבליטא, שהפכה להיות אחת הישיבות החשובות של יהדות ליטא בתקופה שבין מלחמות העולם. בשיאה מנתה הישיבה כ־400 בחורים‏. מרבית תלמידי הישיבה נרצחו במהלך השואה. הרב כהנמן, שעלה ארצה ב־1940, החליט לייסד אותה מחדש בארץ ישראל. החשיבות המיוחדת שראה לשיקומה של התורה ולומדיה לאחר השואה מתבטאת בפסוק שהציב בפתח בניין הישיבה כמוטו: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ". הישיבה ממוקמת על אחת הגבעות בבני ברק , וממרפסותיה נשקף בודאי נוף נהדר על גוש דן . הגברים שבחבורה שלנו מוזמנים להכנס לאולמות הלימוד , ולראות כיצד לומדים שם – בחברותא. לנו הנשים הכניסה אסורה , ואנחנו נשארות בחוץ לצפות בעוברים השבים ובאבריכים הממהרים אל הישיבה וממנה.

מאז הקמת מדינת ישראל תולים דגל ישראל בראש בניין הישיבה ביום העצמאות. נוהג זה שהינו חריג לעולם החרדי שאינו מציין את יום העצמאות הוא בעקבות הוראתו של מייסד הישיבה, הרב יוסף שלמה כהנמן. , והוא נשמר גם כיום, חרף התנגדויות פנימיות שונות שעלו במהלך השנים.

הישיבה מבוקשת מאוד הן בקרב תושבי בני ברק והן בקרב העולם הליטאי החרדי. תלמיד המצליח להתקבל לישיבה נחשב כעילוי ומהוהה שידוך מבוקש . התרבות החרדית מקדשת את לימוד התורה ומשאת נפשה של כל נערה חרדית היא להנשא לעילוי. הפרנסה , מוטלת על כתפיה של האישה . הנשים נדרשים ללמוד מקצועות שיוכלו לפרנס את משפחתן – בשנים האחרונות לימודי מחשבים , תוכנה , משפטים והנהלת חשבונות תופשות תאוצה בקרב החברה החרדית.

(מחשבה 5 החברה היהודית שמה את הדור הבא במרכז ההויה , אבל נראה כי הפער בין החברה  החילונית לחברה החרדית מעולם לא היה גדול כל כך. בעוד שהחברה החרדית מדגישה את לימוד התורה , ואת התמיכה בו כמרכז החיים , ומחנכת את בניה ובנותיה לא לבטל את זמנם , להסתפק במעט וללמוד , ללמוד ,ללמוד , החברה החילונית מעמידה את סיפוק הצרכים המיידיים (בעיקרם חומריים ) של הילדים, והחינוך נדחק לקרן זוית . לא בכדי נאמר שכלכלת העתיד של המדינה תשען על חרדים, עולים  וערבים .)

מהישיבה אנחנו חוזרים והולכים אל הרחוב הראשי של בני ברק. הרחובות של העיר שוקקים חיים  – נראה כי עוד ועוד אנשים יוצאים אל הרחובות . גם אם במבט ראשון כל הדתיים נראים אותו דבר  , יש קודי לבוש שונים , המאפיינים את הזרמים והחצרות שהם שייכים אליהם  : החל מהכובע   – אביזר אופנתי , סמל סטטוס , שמחירו יכול להגיע לאלפי דולרים  , ומהווה לעיתים קרובות מתנת משפחת החתן , המעיל  ,  החולצה הלבנה ואופן הלבוש הכללי.   הנשים מקפידות עד מאוד בלבושן  תוך כדי הקפדה יתירה על כללי הצניעות הנדרשים . אני מופתעת לגלות עד כמה הלבוש והמראה חשוב בחברה החרדית   – גם לנשים וגם לגברים  . הנערה נדרשת להראות במיטבה  , על מנת שחתנים פוטנציאליים ירצו לפגוש בה . האמא של הנערה נדרשת להראות במיטבה  , מכיוון שהיא מהווה מעין מראה אל העתיד בעיני החתן  – כך אישתו לעתיד תראה בעוד עשרים שנה . …

(מחשבה 6  : האם תובנה זו עוברת בגנים היהודיים ? שהרי אישי , חילוני מוצהר , ציין בפני את אותה תובנה   : הוא היה מסתכל על האמהות של הבחורות שיצא איתן  , לפני שהחליט אם לצאת איתן אן לא  .  איזה מזל אימי עברה את המבחן .. )

וכן אנחנו צועדים דרך רחובה הראשי של בני ברק  , שוקק החיים  בעת ערב. לצד חנויות האופנה  – ממיטב המעצבים הבינלאומיים , מציעות הנחות ומבצעים  , ישנן גם חנויות מזון , חנויות כלים , ביגוד ילדים  , ואיך לא – ספרי קדושה .

אני מתבוננת בעוברים ושבים , ומגלה שרבים מביניהם אוחזים טלפונים ניידים  , ומשוחחים בהם   – שברי שיחה  מגיעים לאוזני  – לעיתים בעברית , לעיתים בידדיש. הטלפונים הם כמובן מהסוג הפשוט , המאפשר לשלוח מסרונים ולקבל שיחות  , אבל לא סמארטפון  – לגלוש ברשת ולבטל זמנם במשחקים . בחיפוש מידע רקע בעת כתיבת הרשומה אני מגלה שישיבת פוניבז מתחזקת אתר אינטרנט המביא מידע  על פעילותה, ואפילו מצרף תמונות על מראיה. החברה החרדית  אינה דוחה את הטכנולוגיה אלא היא משתמשת בה לצרכיה .

מחשבה 7  ואחרונה : תקשורת הוא ככל הנראה המצרך האנושי הנדרש ביותר על ידי בני האנוש  ויהי זה עובד היטק, אשת חברה בניו יורק, אברך בבני ברק או נער טנזני עם מקל הרועים שלו. המראה של האדם האוחז בטלפונוקרוב לאוזנו, ומשוחח לתוכו זהה.

Nokia ( or Samsung , or Apple ) Connecting People

את הביקור שלנו אנחנו מסיימים שוב במשרדי החברה  – חזרה הדרגתית לעולם המוכר לנו . ללא ספק זכיתי בהצצה מרתקת לעלום ספק זר ספק מוכר ועל כך תודה גדולה לאנשי רייצ'יפ .

********

כעבור שנתיים, החברה שבה עבדתי ובמסגרת יצרתי לסיור בבני ברק, נסגרה ןאני מצאתי מקום עבודה חדש. יחד איתי עבר גם מוטי דביר , חברי כבר שנים רבות. משהו במעבר, בפיטורין, בעבודה החדשה נפתח בו והוא הכל לפרסם בדפי הפייסבוק שלו מכתמים, שירים קצרים עם תובנות מעניניות. גם מוטי יצא לסיור בבני ברק וכתב על כך במכתם. את מה שלי לקח לכתוב בפוסט ארוך הוא תמצת בכמה מילים קולעות.

לשמחתי מוטי הסכים שאצטט אותו בפוסט הזה.  רשות הדיבור למוטי

עיר ומלואה

סיירתי בליל שישי בבני ברק,
אכלתי טשולנט מצוין שכל אחת היתה אוהבת,
אפילו לא גרם לי בדל צרבת;
טעמתי קיגל תפוחי אדמה,
ללא ספק יש פה רמה;
כמות האוטובוסים שעוברים בעיבורה
ממש לתפארת משרד התחבורה;
רק שם הבנתי את השיר של חיים נחמן
על הרחוב שהמה, על נשים וטף;
מי אני לעומת קלי היד על הצופרים
וכל סומאי התמרורים;
היינו בישיבת פוניבז׳ הענקית,
עלינו למעלה לתצפית;
נכנסנו לחנות הגדות וספרים,
ראיתי ילדים שעדיין קוראים
ולא צמודים כלל למסכים;
יש לפרקים גילויי פתיחות
אבל גם חשש כבד מפריצות;
ברחובות קופות צדקה והמוני גמ״חים,
בבני ברק כולם אחים;
לא הרגשתי שם תייר ולא עב״ם,
בכל יהודי הניצוץ קיים,
ועדיין אני לא רואה צורך בשינוי אורחות החיים,
הרי בדור זה אני אחד מה״למד-ווניקים״