מטרת שילוח בני הנוער עם האיש לפאריז היא במידה רבה לספוג קצת תרבות . בכל שלל המוזיאונים שמציעה פאריז, לא ניתן לבקר בסופ"ש אחת , ויש כמובן מגבלה לכמה בני הנוער מסוגלים לספוג – אז האיש בחר שניים מהחביבים עליו.
רשות הדיבור עוברת אליו :
אני מתעורר מוקדם, כרגיל בחוץ חושך. השעון מראה על רבע לשבע בפריז ואני מחליט להתיישב ולתעד את יום הטיסה. אני מקליד עד שבע וחצי בערך, כשהילדים מתעוררים. בחוץ עדיין חושך ואנחנו לוקחים את הזמן להתארגן ליום ויורדים לאכול ארוחת בוקר במלון. למתעניינים, בימים אלה האור עולה בסביבות שמונה וחצי. מוזיאון אורסיי הוא היעד שלנו לתחילת היום. שעת הפתיחה תשע וחצי. זמן נסיעה במטרו, 20 דקות. אנחנו מסיימים לאכול ויוצאים. קונים כרטיסים למטרו ומתחילים את הטיול התת קרקעי. זה די מדהים איך פריז, שלא הייתי בה 25 שנה לא השתנתה כלל בהיבטים מסויימים. המטרו, על 400 תחנותיו (לערך), בחלקו מטופל ונראה טוב, ובחלקו עלוב אב לזה ממש לא מפריע. שתי החלפות רכבת ואנחנו בחוץ, הולכים את יתרת הדרך עד למוזיאון. מגיעים כמה דקות לפני הזמן ומצטרפים לתור קטנטן. הודעה קולית מעדכנת אותנו ששעת הפתיחה תתאחר לזמן לא ידוע. בהמשך נעודכן שמדובר בעיות טכניות מבפנים יושבים העובדים וממתינים לנו. אני מנחש שמערכת המחשב לא עולה. בסוף, המוזיאון נפתח ברבע לעשר ואנחנו בפנים. מתחילים בתערוכה חדשה אי שם בקומה החמישית. המוזיאון עושה לעצמו פרסומת והתערוכה מציגה את הרכישות שלו משנת 2008 ועד היום. אוסף רהיטים מרשים, ושפע לא קטן של עבודות, משאירים תחושה שיש להם הרבה כסף לאוצרי ומנהלי המוזיאון. הרבה. משם לחדרי האימפרסיוניסטים. בת הנוער נפעמת לראות בלייב את היצירות שעד היום רק למדה או שמעה עליהם. אנחנו ממשיכים כלפי מטה דרך סדרת חדרים המציגה אוסף של ארט נובו. הם לא מתלהבים הצעירים עד שאנחנו מגיעים לתחתית המדרגות. שם מוצג פרוייקט בניין האופרה של פריז. סדרת דגמים מרהיבים והסברים על המבנה שובים את תשומת ליבנו לדקות ארוכות. אנחנו מתחילים להתעייף אז עושים סיבוב, מתעכבים בחדר עם עבודות של ואן גוך, הנרי דה טולוז לוטרק אותו אני חובב שנים רבות ועוד קצת. סיכום ביניים, החבר'ה מרוצים. אנחנו שואלים איך להגיע משם למוזיאון רודין ומקבלים הסבר שמדובר בעשר דקות הליכה. יוצאים לטפטוף שבחוץ ונהנים מהאוויר ומחלונות הראווה.
מוזיאון רודין נמצא בתהליך שיפוץ. הוא מציג כרגע תערוכה המנסה להתחקות אחר תהליך היצירה של רודין, הסקיצות שיצר בדרך לפסלים. מרתק אבל המשך התערוכה הוא בחוץ בגינה והגשם ממשיך ולא כל כך נעים. אנחנו מקצרים את הסיבוב בגינה ומסתפקים באזרחי קאלה, שערי הגיהינום ונכנסים למבנה השני. חם שם בטירוף. אני מגלה ציורי מים נפלאים של רודין, ומבחר מעבודותיו, שלושה ואן גוכים, ככה בקטנה. אנחנו מחליטים שלא להתעכב עוד ובדרך החוצה תופסת אותנו אזעקה. השומרים מוציאים את כל המבקרים לגינה ואנו נאלצים להמתין לתיקים עוד כרבע שעה, עד שהאישור לשחרר אותנו מגיע בקשר. ביציאה אני שואל את השומר כמה זמן ייקח לנו ואיך מגיעים למגדל אייפל שאותו ראינו מחלונות הקומה השנייה מציץ מבעד לבתים.
עשר דקות הוא אומר ושולח אותנו לדרך. אנו מקיפים את מוזיאון וגינת האינוואלידס. משם ברחובות פריז עשר הדקות מתארחות להן בהליכה מהנה אבל ארוכה משהו. אנו מגיעים למגדל מאחור ובני הנוער שעייפו מעט מפספסים את השדרה היפה אבל זוכים לראות מקרוב את מה שהפך אולי לסמל המוכר ביותר בעולם
השעה, 12 וחצי ואנחנו מחליטים לוותר הפעם על טיפוס למעלה במדרגות והולכים לתחנת המטרו הקרובה. משם לכיכר הקונקורד ולסיור ברחוב ריבולי. הנערה רוצה לעשות קצת קניות. אנחנו שואלים מישהו על כיוון והוא מצביע ומוסיף, אבל הרחוב מאוד, מאוד ארוך. הוא צודק כמובן, ואנחנו הולכים נתח משמעותי מתוכו, עם עצירות בכתובות מוכרות כגון C&A, H&M , 21 לנצח. תחנות נוספות של חנויות ממתקים קשקושים וכלמיני. תוךכדי חוטפים משהו לאכול, מוצאים בקבוק אריזונה טי שאין לנערה באוסף ו… די. חמש בערב. הם עייפים. יורדים למטרו ולמלון. יום גדוש והערב עדיין לפנינו.
בשש מגיע קרוב משפחה פריזאי ואנחנו מתיישבים לפטפט. מעלים זכרונות מהמפגש שהיה בפסח בארץ, מתעדכנים. אחיו מצטרף אלינו לזמן קצר. לצערנו ולצערו הוא לא יכול להשאר אתנו ואנו נפרדים ממנו ומתחילים לדבר ע לימים עברו.במהלך השיחה עולה סיפור ששמעתי פעם ושכחתי על סבא שלי.
הוא וסבתי נפגשו ולמדו יחדיו כימיה בקאן וכשסיימו עם הלימודים עברו יחדיו לפריז. סבי התפרנס ממכירת בולים ומטבעות, תחביב שהפך למקצוע גם כאשר עלו ארצה, היות ולא נדרשו אז מהנדסי כימיה. הייתה להם חנות בולים קטנה בהדר אבל הסיפור הוא על התקופה כאן בפריז. בימים של סוף שנות השלושים, שמע סבי על מישהו שמוכר בול נדיר ויקר בבריסל. הוא נסע לשם במיוחד, הגיע לבניין, עלה לקומה השלישית וקנה את הבול. לאחר מכן ירד שתי קומות ו.. מכר אותו ואז חזר לפריז שמח וטוב לב… קחו בחשבון את הנסיעה שבימים ההם, הייתה לא פשוטה… מפריז הם נמלטו לסופיה בולגריה, זמן קצר לפני שהעיר נפלה בידי הנאצים אבל הסיפורים הללו שייכים לזמן אחר.
השיחה נמשכת גם במסעדה איטלקית אוטנטית קטנה ומקסימה ביחד עם אשתו וביתו של הקרוב שמצטרפים אלינו. בעל המסעדה, עם עבר של שירה באופרה מפגין מעט את יכולותיו, מגיש ערב רב של אנטיפסטי נהדרים: גזר מבושל ברוטב בלזמי ושמן זית, ברוסקטות על בגט עם עבגניות טריות קצוצות דק ושום, מוצרלה ועגבניה, סיר המכיל פושוטו קצוץ לקוביות קטנות בשמן זית, קישואים, כרוב, חצילים, פשטידה, ועוד ועוד. הוא שואל מהיכן אנו ואני מפטפט איתו באיטלקית קלה. מתברר שהוא אוהב את ישראל ובעיקר זמרת בשם טאטי? שהוא מעריץ ענק שלה. הוא שולף מהיוטיוב שיר שלה ומסביר שהיא שרה בדיוק כמו אדיט פיאף הענקית (הביצוע ביטיוב בעברית), ושהוא מחכה לסיבוב ההופעות שלה בשנה הבאה. הוא מעדכן אותנו שהיא לומדת צרפתית. אחרי מנות הפסטה המצוינות, פנה קוטה וטירמיסו הוא ייפרד מאיתו בברכת שלום בעברית כמובן. עשר ורבע, חזרנו למלון, הנוער תשוש אבל מוכן להודות שגם שמאוד רוצה, אין מצב לצאת לשמוע עכשיו ג'אז. נסתפק במוזיקה האופראית שזכינו לה במסעדה האיטלקית…
ויהי ערב ויהי בוקר יום שני.
מידע שימושי :
אפליקצית המטרו של פאריז , צוינה כשימושית במיוחד – המשתמש מכניס נקודת כניסה ונקודת יעד – ומקבל פירוט טלוחות זמנים . למשך שלושת הימים נקנתה "כרטיסיה" של עשרה כרטיסים לכל אחד – וזה הספיק .
המסעדה האיטלקית המשפחתית – זכתה למחמאות אדירות מכל בני המדפחה גם על האוירה וגם על האוכל . למסעדה אין אתר אינטרנט , אבל יש כתובת וטלפון – לפניכם כרטיס הביקור :
