פסיפסים מנזר וטבילה – בעקבות האפיפניה

קו פרשת המים , הגבול בין הגשם ליבש, בין המדבר לירוק , עובר בשוליה של ירושליים , ובמידה רבה מסמל גם את שוליהם של החיים במדינת ישראל   . אנחנו לא מרבים לחצות קו זה , לפחות לא דרך כביש 1 , המתפתל בין מחסום למישנהו , בין גדר הפרדה לחומה , ישובים יהודיים וערביים זה מול זה , זה לצד זה , נערים רועים את עיזיהם , גמלים משוטטים בצד הכביש , צבירי פחונים בהן מתגוררות משפחות : בדואים ? פלסתינאים ? ערבים ישראלים ?. הנסיעה בכביש הזה לא נעימה , טורדת משהו , מביאה את אל קדמת המחשבה את המורכבות והבעיתיות של החיים באיזור שלנו. טיול לקראת חג האפיפניה מביא אותנו הפעם לחצות את הקו הזה , ולבקר באתרים שלמרות טיולינו הרבים כך רגלינו עוד לא דרכה בהם. אנחנו מצטרפים לסיור שמאורגן על ידי רשות הטבע והגנים .
ב18 בינואר בכל שנה נחוג בקרב הנוצרים הארתודוכסים ( הכנסיה היוונית , הכנסיה הסלבית , וקהילות במספר מדינות באפריקה ביניהם אתיופיה ) האפיפניה – חג ההתגלות . חג ההתגלות מסמל את התגלותו של האלוהים בצורת אדם – בדמותו של ישו – בפני שלושת האמגושים . הסימן לכך ניתן בדמות כוכב מאוד זוהר בשמיים, שהוביל אותם לבית לחם , בה נולד ישו . החג נחוג על ידי טבילה טקסית במים והפרחת יונים , לזכר הטבלתו של ישו בנהר הירדן על ידי יוחנן המטביל , שלאחר יציאתו פרחה יונה לבנה, ובת קול ציינה בפני יוחנן שישו הוא בן האלוהים. אתר הטבילה בנהר הירדן-קאסר אל יהוד – מהווה מוקד משיכה לצלינים רבים להגיע למקום כדי לטבול , ולהטהר.
התחנה הראשונה שלנו , היא "אכסנית השומרוני הטוב " שמשמש משנת 2009 אכסניה למבחר פסיפסים , שהועתקו לכאן מרחבי יהודה שומרון ועזה. לפי המסורת הנוצרית האתר קשור באחד מאושיות הדת הנוצרית – אהבת הזולת ועזרה לו באשר הוא. מרבית הפסיפסים הם מהתקופה הביזנטית : שבה חיו באיזור בכפיפה אחת : הנוצרים , היהודים , והשומרונים – שכבר אז היו עדה נפרדת ובמצב חיכוכים מתמיד עם היהודים . הפסיפסים הן של היהודים , והן של השומרונים מכילים מוטיבים יהודיים דומים .

למעשה עיטורים רבים , צמחים , פרחים , ואפילו דמויות דומות ניתן למצוא גם בכנסיות . אומני הפסיפסים הסתובבו בין אתרי הבניה השונים עם "קטלוג " של דוגמאות , לבחירת הלקוחות . הכיתוב שהוסף התאים את הדמות או העיטור לקונטקס , כך למשל את דמותו של המלך דוד ניתן היה למצוא במקומות אחרים תחת שם אחר, ורק הכיתוב של שמו מבהיר למתבוננים מי הוא

. לדברי המדריך האתרים הארכיאולוגיים הנפוצים ביותר באיזור יהודה ושומרון הם אתרים ביזנטיים . רובם לאחר שנחפרים וממופים, מכוסים בחול בחזרה , מכיוון שהרשות אינה יכולה לתחזק כל כך הרבה אתרים ארכיאולוגיים . האתר מכיל באמת אוסף פסיפסים יפהפה ו אכן שווה לבקר בו .

המדבר מאז ומעולם הווה מקור משיכה לכתות ומתבודדים , שראו צורך להתרחק מהבלי העולם הזה ובעיקר מפיתוייו כדי לעסוק בתפילה לאלוהים ובהגות . נזירים רבים מצאו להם מערות , וחיו בתוכם בהתקיימם על חרקים , פירות , ומעט לחם . איזור יריחו היה אחד האיזורים הפופולריים בקרב הנזירים מכיוון שמחד גיסא העניק להם את הבידוד והשלוה של המדבר ומאידך גייסא היה קרוב מרחק יומיים הליכה מירושליים . תחילה חיו הנזירים מבודדים אישי איש במאורתו , אבל בהמשך הם התקבצו במאורות שכנות – מקבץ כזה מכונה לאורה . בהמשך סביב לאורות כאלה נבנו מנזרים . מנזר דיר חג'לה הוא אחד כזה – הוקם על ידי גרוסימוס הקדוש, שהקים כאן לאורה , שהתפתחה בהמשך למנזר . המנזר הוקם במאה ה5 לספירה. המנזר הוחרב במאה ה7 על ידי הפרסים שכבשו את האיזור , המבנה הקיים היום הוא צלבני , אך הוא עבר מאז הקמתו שיפוצים ותוספות לרוב.

שם המנזר משמר את שם היישוב המקראי 'בית חגלה', המוזכר בספר יהושע כנקודת הגבול המזרחית ביותר בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין. יישוב בשם זה שכן במקום בתקופה הביזנטית, זאת על פי המופיע במפת מידבא מהמאה השישית.
המנזר על כיפותיו המוזהבות המציצות מבינות התמרים נראה כנווה מדבר . במשך שנים היה המנזר חור נידח , כמעט שאין יוצא ו אין בא אליו , אבל בשנות השבעים , כשסללה מדינת ישראל כביש העובר בסמוך אליו , המוביל אל ים המלך החל המנזר לשגשג ולפרוח , והפך מוקד משיכה לצליינים. אומנם אנחנו מגיעים ביום חורפי, אבל ניתן לראות שהמנזר הוא נווה מדבר   :  איזור המנזר והחניה מטופחים , מוקפים עצי תמר  ועצי שיטה ושיחי נוי . במקום ישנו  אתר לפקניקים עם  גן שעשועים לילידים  ,  מזנוןן , חנות לממכר מזכרות , ותמרים  מתוצרת האיזור  , ובמנזר ישנו מפעל ליצור איקונות דתיות , החביבות על הצלינים. בשטחו הוקמה  אכסניה לצילינים , ולצידו נראה שכרגע נבנה אמפיתיאטרון גדול.

המנזר מספק תעסוקה לתושבי יריחו , העובדים בתחזוקתו , ובממכר בשטחו, ויחסים מצוינים נשמרים בין השכנים. לאחר ביקור קצר  בשטח המנזר  , בכנסיה הקטנה שעוברת כרגע שיפוץ  – אוסף העצמות היבשות והגולגלות, שמיוחסות לקדושים כאלה ואחרים –  מהווה מוקד משיכה לילדים . המנזר כיום שייך לכנסיה היוונית אורתודוקסית.

למחרת ביקורינו יערך טקס האפיפניה בבירדן וינוהל על ידי ראש המנזר.   ההכנות לקראת חג האפיפניה במנזר בעיצומן : בכניסה למנזר עומדת משאית הובלות ופועלים עסוקים בהעמסתה  : כפות תמרים , דוכן תפילה , כסאות , שטיחים , מטות , כורסא . לצד המשאית עומד כומר , ראשו עטוף בכאפיה אדומה ,נשען על מקלו, לצידו כלבלבו הנעמן , מרעים הוראות בערבית לתוך פלאפון , ומסמן בכף ידו  היכן למקם את החפצים במשאית . מדי פעם נגשים צלינים אליו לקבלת ברכה  , וכך בין  הוראה אחת לבאה, הוא מניח את כף ידו ,ממלמל ברכה.

מהמנזר אנחנו ממשיכים לשיאו של הטיול  , אתר הטבילה קאסר אל יהוד. השם "קאסר אל-יהוד" – שפירושו ארמון היהודים –  הוא אחד השמות שניתנו לכנסיית יוחנן המטביל שבאתר, על שום צורתה המפוארת, אך הוא משמש את המתחם כולו, שמשתרע על פני שטח של 329 דונם השייכים לכנסיה היוונית אורתודוקסית , ומנוהל על ידי רשות הטבע והגנים. לאורך השנים נבנו לאורך גדתו המערבית של הירדן מנזרים ובתי הארחה לשימושם של הצליינים שהגיעו לטבול במקום. ריבוי המנזרים במקום הקנה לו את הכינוי "ארץ המנזרים". הכנסייה הראשונה שהוקמה בקאסר אל-יהוד, כנסיית יוחנן המטביל, נבנתה בתקופה הביזנטית . יסודותיו של המבנה המשמש אותה כיום נבנו במאה ה-12, והוא שופץ על ידי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית בשנות ה-50 של המאה ה-20.  בתקופה העות'מאנית, כאשר הצטמצם מנהג הטבילה בירדן לכנסיות המזרחיות והשלטונות העניקו את חסותם לטקסי טבילה על הגדה המזרחית של הנהר, ננטשו המנזרים בהדרגה. בתקופת המנדט הבריטי, התחדשה התיירות ליריחו ולאתר, ומנזרים חדשים הוקמו במקום. בין כנסיית יוחנן המטביל לבין אתר הטבילה עצמו הוקמו קפלות פרנציסקניות, ומדרום לאתר הטבילה, לאורך הנהר, נבנו מנזרים וכנסיות נוספים, ובהם מנזר סורי-אורתודוקסי, מנזר קופטי, קפלה רוסית, מנזר חבשי ("דיר אל-חבש") וכנסייה רומנית. האיזור  נפגע ברעידת אדמה ב1956 , וננשט בעט מלחמת ששת הימים , ועמד בשממונו עד לשנות השמונים של המאה הקודמת בה חודשו טקסי התפילה . לקראת בואו של האפיפיות בשנת 2000 הכשירה רשות הגנים את האתר למבקרים, ומאז הוא מהווה מוקד משיכה לקבוצות רבות  בעיקר בתקופת האפיפניה.

הכביש המוביל אותנו  אל האתר  מסתיים בגדר תיל גבוהה ובשער . על הגדר שלטים המכרישים על האיזור כשטח צבאי  ומזהירים מפני איזור ממוקש  – נהר הירדן כזכור הוא הגבול . התחושה העוברת בי היא שאנחנו עוברים אל איזור מלחמה ולא אל אתר עליה לרגל . הכביש בין גדרות תיל , עליהם שלטים צהובים המזהירים מני מוקשים . מרחוק נשקף אלינו מנזר יוחנן , שבקונטקסט הכללי נראה  כמוצב צבאי, יותר מאשר כנסיה.  מחוץ לחומותיו מכוניות ואוטובוסים , וג'יפים צבאיים.  הכביש ממשיך ומביל אותנו אל החניה הקרובהיותר לנהר .  גם כן גי'פ צבאי וחיילים המראים נוכחות ברורה ומופגנת . הגבול הרי הוא כמה עשרות מטרים ספורים מכאן .

השטחים שמחוץ  לגדר נתכסו פלומה ירוקה , ומהוים ניגודיות לגבעות המקריחות בגווני בז'.  מסביב שוררת עזובה והזנחה  – כל אותם מנזרים היום הם תילי חורבות  , ולא נותר הרבה מהם  :כיפות  , שערים , מבנים מחלידים .

לכל כיוון בו תפנה את מבטך  מרחבים הנחסמים בגדרות תיל ובשלטים – "זהירות מוקשים  " צלילי מוזיקה אפריקנית על המונוטוניות שלהם עולים מהנהר.המקום הומה אדם , מאות צלינים נמצאים במקום ,  רובם יוצאי מדינות אפריקה  : ניגריה , אריתריאה, אתיופיה , חלקם מקהילות החיות בארץ. מרבית כבר אחרי טקס הטבילה יושבים בכריעה על האדמה או  עומדים בנינוחות ומשוחחים . , גלימות הטבילה הלבנות שנתלו על הגדרות, נראות ככביסה במחנה פליטים .  לא כך תיארתי לי אתר  טקסים דתי.

נאמר על טקס הטבילה כאחד מרגעי השיא בחייו של האדם המאמין, רגע של אושר עילאי , שמחה  , תחושת קדושה וקרבה אל האל . האמונה היא בלבבו של האדם ולא בחיצוניות ואכן דוקא שם,  ברצועת האדמה המוזנחת ולמודת הפורענות , מגיעים הצלינים  להתעלות רוח . הם הגיעו למטרה אחת , לטבול כפי שטבל ישו משיחם, והרגיש קרובים אליו ואל אלוהים . וכך מבין גדרות התייל , האיזורים הממומקשים , ההזנחה , אפרוריותו של המדבר עולה שמחתה ו צבעוניתה של האמונה האנושית.

והם באים בהמוניהם , קבוצות קבוצות  , יורשים מאוטובוסים החונים בצל החיילים וגדרות התייל  ,  קהילות שלמות על נשיהם, זקניהם , ילדיהם ותינוקיהם , לבושים במיטב מחלצותיהם , עדויים תכשיטיהם.  הם צועדים בשביל העבר המאובק  מלווים בתופים , בשירה ובמחיאות כפיים, אושר על פניהם  , מתעלמים מהכל סביבם , שהרי הינה עוד רגע קל, יטבלו במים המקודשים .

אנחנו מצטרפים לקבוצה כזאת צועדים בהתפעלות מהאקסטזה שבהם הם נתונים. ועל שפת הנהר  תכונה רבה .  הצלינים מחליפים בגדים לגלימות טבילה, ונכנסים לנהר. למתבונן מהצד המים מזוהמים , חומים ,  רוחבו של הנהר הוא לא יותר מכמה מטרים ספורים – אין בו שום הוד והדר . אבל למאמינים  , אמונתם מבפנים , זהו אחד המקודומת הקדושים עלי האדמות , והמים  העכורים הם מים קדושים , שבודאי יביאו מזור אם לא לתחלואי הגוף , אז ודאי לתחלואי הנפש.

רגעים אלה ראוים להנצחה , ואכן  המשלחות מגיעות מלוות בצלם, המתעד במצלמתו- וידאו וסטילס – , את העליה לרגל . משפחות שלמות נעמדות לתמונה על רקע הירדן , צעירים מצלמים בסמרטפונים  את רגע התפילה , מחייכים , מתחבקים.

עברו המזרחי , שטח ירדן , של הנהר שומם היום .  גדר נמוכה מסמנת את הגבול , ומרוחקת כמטר מנקודת הירידה למים . כאן בנקודה הזאת  , בשיא הקדושה , מרכין הגבול את ראשו . מחר גם הגדה השניה תתכסה בצלינים , שיבואו לצפות ולטבול בנהר . האמונה בכוחה ליצור גבולות , ולטשטשם.

אנחנו מסתובבים שעה ארוכה ביו החוגגים. זוהי הזדמנות בפני הקהילות השונות לקיים מפגשים דתיים וחברתיים . תחת סככה מתנהלת שמחה  : קהילה שלמה רוקדת  שרה ומוחאת כפיים : הנגנים מרקדים במרכז המעגל  , התוף הגדול עובר מיד ליד . כולם כך נראה יודעים לנתופף בו . שירה סבגנון שאלה תשובה ממשיכה, עד לאין סוף  : הזמר שואל  , הקהילה עונה . ילד קטן על כתפי אביו מנסה להרדם בכל המהומה .

סוף היום , רוח קלה מנשבת .  . עוד מעט קט והאתר יסגר

. בחניה, החיילים נינוחים בג'יפ , אחד החברה מעמיד על מכסה המנוע גאזיה להכין קפה .קבוצות צלינים מתחילות לחזור לאוטובוסים . אנחנו נכנסים לאוטו, ונוסעים בחזרה לשגרה .

סוראליזם היא המילה הטובה ביותר שאני יכולה למצוא לסכם את חוית הביקור .