הרפתקאות בחממות

החקלאות מלווה את האנושות כמעט משחר ההיסטוריה .  באסוציאציות שלנו תופיעה תמונה פסטורלית של איכר שזוף שמש, הצועד אחר מחרשתו , שדות מוריקים הנפרשים אל עבר האופק, עם צביטה של נוסטליה   , או לחילופין מסממניה של מדינות העולם השלישי  : עדר בקר כחוש מתגודד סביב לשלולית מים חרבה , איכר  שדוף עובד בעדמתו בכלים עשויי עץ. חקלאות  וקדמה אצל של רבים מאיתנו לא הולכות ביחד . טיול המשפחות השנתי שמארגנת חברת ההיטק בה אני עובדת   מוביל אותנו למשק קטן בדרומה של הארץ ומוכיח לנו ,  העובדים בחברה  המיצרת שבבים  לתעשית תקשורת הנתונים והסלולר  – הכי קידמה שיש , שהעתיד הוא דוקא שם.  בחקלאות ובשיטות המתקדמות שבשקט בשקט מתפתחות בענף והן שיוכלו במאה הבאה להאכיל את מליארדי תושבי כדור הארץ  מחד גיסא , ולשמור על משאביו מאידך גיסא .

עברה שנה מאז טיול המשפחות הקודם בבית לחם הגלילית שאירגנה החברה , והפעם אנחנו מוזמנים לשים את פעמינו  לדרום . הדור הצעיר יחזה במו עיניו מהיכן  מגיעים הפירות והירקות המסודרים כל כך יפה בסופר, ואילו המבוגרים יחזו בהייטקיזציה של חזונו של בן גוריון  : הפרחת הנגב – הדבר הבא. שעה וחצי נסיעה מביתינו  מובילה  אותנו אל תלמי יוסף  מושב בחבל שלום שבצפון הנגב, מצפון לחולות חלוצה.

המושב נקרא על שמו של יוסף ויץ, מראשי הקרן הקיימת לישראל. ראשיתו של המושב הוא כיישוב בחבל ימית שבסיני, הוא הוקם בשנת 1977 על ידי גרעין של עולים מארצות הברית ומדרום אפריקה. אך, בעקבות הסכמי השלום עם מצרים פורק היישוב בחבל ימית והוקם במקומו הנוכחי, בשנת 1982.ביישוב מתגוררות כחמישים משפחות, סך הכול 260 תושבים והאוכלוסייה חילונית.התושבים מתפרנסים מחקלאות.

במושב נמצאת חוות "שביל הסלט" שבה  אנחנו מבלים בוקר חורפי – אביבי נהדר , ולומדים  על השיטות החקלאות המתקדמות , שישראל היתה מהחלוצות שבהם .

את פנינו מקבל פיטר , "עשה עליה" מדרום אפריקה  והיה מראשוני המקום ומספר על תולדות הישוב ועל תולדות המשק החקלאי שבו אנחנו נמצאים .  תלמי יוסף נמצאים במשולש הגבולות – מצריים , רצועת עזה וישראל   – כ7 ק""מ עזה ומצריים . המשק המשגשג אינו מוכר תוצרת  ומוקדש כולו למטרות תיירות והדגמת שיטות מודרניות לגידול ירקות.

החממה הראשונה שבה אנחנו מבקרים היא חממת הירקות, שבהם מגדלים עגבניות במגוון גדלים ומבחר צבעים . לטענתו של פיטר המדריך שלנו , שיטת הגידול המיושמת מסוגלת להפיק  27 טון עגבניות לדונם , הודות לכך שהם מאפשרים לצמחי העגבניות להגיע לאורו 4 מטר  (תוך כדי "קיפולם" , כך שיהיה נוח להגיע לעגבניות ) אבל בעיקר בזכות שיטת האבקה ביולוגית  .. כן , כן ממש כמו שאמא טבע תכננה  – בניגוד לשיטות האבקה מלאכותיות שהיו נפוצות בעשרות השנים האחרונוץ – בעזרת דבורים .  בכל חממה משכנים כוורת , שגודלה אינה עולה על 2 קופסאות נעליים  , ובכוורת מלכה ודבורים . הדבורים מאביקות את פרחי העגבניות. נמצא שההאבקה מגיעה ל100% בעוד שבשיטה מלאכותית  (בה מפזרים אבקה על הצמחים ) מגיעים רק ל50%-60% . מגוון העגבניות, ברובו פיתוח ישראלי,  באמת מרשים  : עגבניות צהובות , אדומות , מפוספסות כמעט שחורות , בשמות אקזוטיים.

. המבקרים מזומנים להסתובב בחממה לראות את הגידולים  , לטעןם מהם  , ולבחור את העגבניה  הטעימה והנאה ביותר לטעמם.  כשאחד הילדים ניאות בתום ההסבר לטעום עגבניה  , מכריזה אימו : " רק בשביל זה היה שווה להגיע ! "

רק ירק אחד אוסר עלינו פיטר לטעום : והוא פלפל קטן , נאה ותמים למראה , אך קטלני בחריפותי  . הוא מתהדר בתואר הפלפל השלישי בחריפותו  בעולם , ובעל 200,000 בסולם מדד החריפות (צילי חריף מוגדל כ8000). סמדר  , שבגיל שנתיים טעמה פלפלי נוי , ועד היום זכורה לה כחויה לא נעימה , פוחדת אפילו להתקרב ולהסתכל. אז ראו והזהרו :

מי רוצה , רוצה לשמוע מעשה בגזר  ?

לגזר מתברר יש לא מעט סיפורים מענינים ומפתיעים.  מקורו של הגזר באפגניסטן , וצבעו המקורי היה לבן . בשיטות הכלאה ביולוגיות ניתן להגיע לצבעים נוספים . בחלקה בשביל הסלט גדלים גזרים בארבעה צבעים  : סגול , לבן , צהוב וכתום, ואנחנו מוזמנים לבחור לנו צבע , ולחפור לנו גזר כלבבינו מתוך הערוגה .

הגזר הכתום  הפך להיות הנפוץ ביותר מסיבות מלכותיות . כאשר יובא הגזר מאירופה להולנד  , בית אוראנג' היה בשלטון , וכדי לשמח את לבה של המשפחה המלכותית הגישו על שולחנם גזר בצבע כתום.  כאז גם היום האיקונים התרבותיים הם אלה שנותנים את הטון, וכך הגזר הכתום השתרש בכל אירופה , והפך לצבע הגזר הפופולרי ביותר.

את פסגת הטכנולוגיה של החקלאות אנחנו ללא ספק פוגשים בחממת התותים.   אזור השרון בו התגוררנו במשך שנים ארוכות הוא מעצת גידול תותים  – בכל פינה תוכלו לראות  שדות מכוסים ניילונים שמהם צצים שתילי תותים קטנים , ובלילב מכוסים ביריעת פלסטיק לשמור על חומם .   במשך שנים בלילות חורף חמים הרוח הביאה איתה ריח מתוק של תותים , מעורב בריחו החריף של הריסוס , ובסוף העונה  – עשן שחור מזהם ומסריח , התמר ממדורות בהם שרפו את יריעות הפלסטיק  , לפני שהכשירו את השדה לגידול בשנה הבאה . התות , טעים ככל שיהיה , בתודעתי נתפס כפרי הכי מזהם שאפשר, המייצג את ההרס והחורבן שמביאה תרבות הצריכה בשם הנהנתנות. כמה מופתעת אני ושמחה אני לגלות שאפשר גם אחרת  . כאן מגדלים תותים  וחלומות אקולוגיים באויר .

בשיטת הגידול  שרוול קומפוסט מעורב בקליפת אגוזי קוקוס  , מורכב על רצועות מתכת , וטפטפות מוחדרות לתוכו . מכיוון שאין מגע עם אדמה  , הצמחים אינם מרקיבים , ואין עליהם כמעט מזיקים .   דרך טפטפות מוזרמת כמות מים מדוייקת , ומקצה כל פס מתכת כזה , נאספים עודפי המים לשימוש חוזר .  ההדברה אם צריך , נעשית בעזרת חרקים שאוכלים את הכנימות נמזיקות.  גם כאן כמות היבול כפולה ומכופלת מגידולים על הקרקע, ואפילו לא צריך להתכופף כדי לקטוף.

בחלקת תפוחי האדמה  , אולי אין טכנולוגיה אבל השמחה רבה  , והילדים חופרים בשמחה בחול ומלאים סלסלה של תפוחי אדמה לקחת הביתה  . יחד עם החפירה בחול הם גם חופרים לנו בשיר "ביום ראשון תפוחי אדמה , ביום שני תפוחי אדמה  .. ביום שבת איזו הפתעה , מנה כפולה של תפוחי אדמה "

עם כל הטכנולוגיה והקדמה  , יש מקום גם לקצת היסטוריה. חברת ההיטק שבה אני עובדת מיצרת שבבים המיועדים  לתקשורת  : מחשבים , סלולר  – מהר יותר, חזק יותר , נגיש יותר , הרבה יותר  בכל דור חדש שאנחנו מיצרים . נחמד להזכר בשיטות תקשורת שפותחו לפני מאות שנים , ולעיתים עדיין אמינות  – יוני הדואר . יוני הדואר שמשו במלחמת העצמאות את הצבא הצעיר לקשר בין היחידות השונות הפרושות במרחקים רבים. במנצע חורב כשצהל התקדם לץוך השטח המצרי כשיחידות הצבא היו מרוחקות מאוד מהפיקוד העליון , ולא היה אפשרי קשר אחר .התקשורת מבוססת על כך שיונים חוזרות לשובך בה הן גדלו .

כל הנשנושים האלה וטעימות הירקות באויר הצח של  המושב  – שמים כחולים , 26 מעלות בצל  – מעוררת אצלנו תאבון , ולקראת סיום הביקור אנחנו מובלים אל  סככת האוכל . בתפריט  – כמיטב המסורת הדרום אםריקאית – ארוחת פויקה . פויקה הוא סיר ברזל כבד , על שלוש רגליים , שהאפריקנירים השתמשו בו בעת מסעותיהם  במדבריות דרום אפריקה, בדרכם לישב איזורים חדשים .מעין קדרה עמידה ומשודרגת . הבישול בו פשוט   : שמים את הבשר , הירקות והתבלינים , מוסיפים מים  ומכניסים לאש . בעוד שהפורטרקרים  – החלוצים אפרינרים – אכלו בו מה שמצאו וצדו בדרך  , אנחנו מקבלים מנה מעודנת : כרעי עוף , בטטות , תפוחי אדמה  ברוטב סויה וצ'ילי שהתבשלו כשעתיים בתוך אש  , מוגשים על מצע אורז לבן , ומלווים בסלטים טריים .  היה טעים !

וכך מעל הצלחת הצבעונית והעמוסה כל טוב , אני מהרהרת באתגר העצום שעומד בפני העולם  – האכלת האוכלוסיה הגדלה  והולכת  – ובמשאבים המתקלים , ומתמלאת תקווה  . המוח היהודי  ממציא לנו פטנטים  !