שביל המעיינות – זהו יומו השלישי של מסע בדרכם 2015. המסע משלב בין הטבע לעירוני, בין העבר להווה ומוביל אותנו אל לב ליבה של ישראל והעם היהודי – ירושלים . יש סימליות רבה ביום זה. אנחנו עולים ברגל לירושלים בפסח, כפי שעשו בימות התנ"ך יושבי הארץ לפני חורבן בית המקדש. ואנחנו נסיים את המסע ליד הר הרצל, בו טמון הרצל האיש שהגה את בנינה ואת הקמת המדינה .
יום 3 : שביל המעיינות
מרחק: 8 -10 ק"מ. נקודת התחלה: יד קנדי. נקודת סוף : הר הרצל
זמן הליכה: כשש שעות – כולל הפסקות שכשוך ורחצה
מים שנצרכו: 3 ליטר .
נקודות מילוט בכל מקום שבו השביל מגיע לעיר: צומת הדסה , עין כרם .
הבוקר מתחיל ממש עם זריחה. עלינו להתארגן, לאכול, לארוז את חפצינו, ולנסוע כארבעים וחמש דקות אל הר הרצל, שם נחנה את הרכבים וזו תהיה נקודת סיום המסלול .
הווייז מועלה אותנו לירושלים בכביש 386 היפהפה המתפתל בין הרים.היערות המחטניים וקרירות של הבוקר משרים אווירה של חו"ל. אנחנו מגיעים אל הר הרצל קצת אחרי השעה שמונה בבוקר. אחרי יומיים בטבע שאון העיר מתנפל עלינו בהפתעה . אוטובוס מקפיץ אותנו אל נקודת ההתחלה של המסלול – יד קנדי .
יד קנדי ,אתר ההנצחה לנשיא ארה"ב ג'ון קנדי, הוקם באזור עמינדב בהרי ירושלים, ותוכנן בידי האדריכל דוד רזניק. האתר נחנך ב־4 ביולי 1966, במעמד קהל רב. הרעיון להקמת אתר ההנצחה היה של מקס ברסלר, ראש הקק"ל בארה"ב בעת הרצחו של הנשיא.
צורתו של האתר ייחודית: הוא בנוי כגזע עץ כרות, המסמל את הירצחו של הנשיא או כהר געש, המסמל את כוחו ומרצו של הנשיא. המבנה בנוי מ-53 עמודי בטון, שגובה כל אחד מהם 7.2 מ'. כל עמוד מייצג אחת ממדינות ארה"ב ע"י סמל המדינה המוטבע עליו, ושני עמודים עם סמל הקק"ל. נוף ה 360 מעלות הנשקף מהרחבה אל הרי ירושליים מרהיב ביופיו .
השביל המוביל ל"חרבת סעדים" , ומכונה שביל המעינות מתחיל ממש מקצה הרחבה שליד האתר, ולוקח אותנו אל תוך יער אורנים מוצל . זהו באמת אחד השבילים היפים שיצא לנו לטייל בהם וממש מפתיע עד כמה הוא קרוב לירושלים . השביל מסתיים באיזור בית החולים הדסה עין כרם.
הנופים הנגלים במהלך הליכה הם קסומים: שילוב של טבע ירוק, שכונותיה של ירושלים,וישובים קטנים על גגותיהם אדומים המציצים מבעד לעצים .
גולת הכותרת של המסלול היא המעיינות שעל שמם נקרא השביל. מסביב לנביעה נבנו ברכות אגירה, המאפשרות להשתכשך במים . היום שבו אנחנו מטיילים הוא יום חם במיוחד ולכן יש המון קופצים אל המים .
משיבות נפש ככל שיהיו, בריכות אלה לא נבנו במקור לשמחת הרוחצים, אלא כדי לשמש מאגרי מים לפיתוח חקלאות טרסות. הטרסות ניבנו על מדרונות ההרים כדי לאפשר קטעי קרקע ישרים בהם ניתן היה לגדל גידולים חקלאיים: בוסתנים של עצי פרי וחלקות לגידול ירקות או תבואה . נסיון לשחזור בוסתן כזה ראינו באיזור הסטף שם גם ניתן לראות חרישה בעזרת מחרשה וחמור .
השביל שאנחנו הולכים בו על צלע ההר מוסדר היטב ונוח להליכה בשיפוע קל, אם כי מדי פעם יש לרדת למדרגה הבאה. הפריחה בעיצומה וניתן לראות פרחי לוטם ורוד ולבן, פרגים, חרדלים, ברקנים ואפילו כמה רקפות עוד מסתתרות בפינות מוצלות.
המעיינות מכונים מעיינות שכבה ונובעים באיזור של שכבת חוואר צהובה. שכבה חוואר זו אטימה למים, ולכן נאגרים עליה מי-הגשמים. בדרך כלל לא נראה את אגירת המים, אלא במקומות בהם הם פורצים אל פני השטח. סוג זה של מעיין, המסתמך על שכבת קרקע שאינה מאפשר חלחול מים, נקרא מעינות שכבה. בימי קדם נחצבו כאן נקבות אופקיות, על מנת להגביר את ספיקת המעיינות. נקבות אלו זרמו אל ברכות אגירה אותן אנו רואים בשטח. ברוב ימות השנה הברכות מלאות מים קרירים אך יש שנים שבעונת הקיץ הבריכות ריקות. אנחנו עוברים ליד נקבה יבשה שהטבע פיסל בה שער .
המסלול קצר יחסית היום , מה שמאפשר לעשות אותו בנינוחות עם הפסקות טבילה רבות מנוחות . קבוצות המטיילים מתקבצים לצד אחת הבריכות להפסקת בוקר קרירה. יש מי שמזדרז להשיל את נעליו ובגדיו ולקפוץ למים הקרים .
קצב ההליכה הנינוח, הנוף הפתוח והשביל הנוח מאפשרים לשקוע במחשבות תוך כדי הליכה. אני מהרהרת בכך שמסע בדרכם הפך למסורת משפחתית. לא פשוט למצוא "אטרקציה" שתדבר אל ארבעה ילדים בגילים בין 7 ל-17. ודוקא המסע הזה – הליכה כל אחד בהתאם ליכולתו, אוכל בסיסי ולינה באוהל – מאפשרת לנו ליטול חלק כמשפחה.
40 ק"מ של הליכה בשלושה ימים זו הזדמנות להתבוננות על עצמי , על ילדי ועל משפחתי. הסיטואציה כל כך שונה מהיומיום ומזמנת מצבי התמודדות חדשים שלא נתקלים בהם . בחברת השפע שהכל זמין וידוע בה ( אבאמא הסעות / עוד 5 דקות הגעת ליעד/ מה שלא ידוע תמצא בגוגל) כמעט אף פעם לא נתקלים בתור למקלחת ולארוחת ערב, חוסר הידיעה של היכן היעד ומתי מגיעים. במסע לומדים שכשעייפים וקצת כואבות הרגליים בכל זאת אפשר להמשיך. לפעמים גם צריך לדעת מתי להפסיק ללכת, להקשיב לגוף ולדעת שעד כאן.
ההתנסות גם מזמנת הפתעות. מי חשב שקטנה בת שבע מסוגלת לצעוד 13 ק"מ ביום אחד? השובב הגדול של המשפחה, זה שמתחמק תמיד מעבודות בית, דוקא כאן בטיול מתנדב לעזור לאחרים ..
לא כולם במשפחתי טיילים בנשמה. אחד הילדים אפילו מצהיר שהוא "שונא טבע" ומעדיף לשבת בבית ולתת לאצבעות ללכת במקומו על מקלדת המחשב. הגדולים כבר עסוקים בעניניהם – ולא פשוט למצוא זמן לטיול משפחתי. לכל אחד מאיתנו הטיול הזה עשה טוב.ג ם אם לא כולם מוכנים להודות בזה. בכל זאת בני נוער .
ומהרהורים בחזרה לטיול :
שביל המעיינות מסתיים באיזור הדסה, אבל הקבוצה ממשיכה ממנו לעין חנדק, מרחק של כקילומטר וחצי הליכה. המעיין נובע בתחילתה של ניקבה, ומימיו מוזרמים במערכת ניקבות חצובות בסלע הבנוי לסרוגין משכבות של אבני דולומיט ושכבות חוואר. המעיין נמצא בגובה 580 מטר ומזין מערכת השקיית שלחין נרחבת בואדי יוסף ממזרח למושב אבן ספיר. שמו של המעיין "עין חנדק" הוא שינוי קל של שמו הערבי "עין אלח'נדק", ופירושו עין הניקרה או עין התעלה או החפירה.
הקבוצה ממשיכה – אבל המוזיקנט ואני "נמלטים ". כבר מסוף הירידה אנחנו לא בשיאנו. הנער מדדה על כפות רגליו המיובלות, נשרך מאחור, סובל בשקט אבל מתעקש להמשיך. אני – למרות שתיה מרובה- מרגישה לא טוב . אז כמו שאמרנו: יש לדעת מתי להפסיק. שנינו מוקפצים למנוחה בעין כרם שם נפגוש את משפחתנו לארוחת צהריים.
המשפחה נהנתה מהמסלול והנקבה , ואילו אני נאלצת להסתפק בתמונות ובמידע שקוראת ברשת . הינה אנקדוטה מענינת שמצאתי על עין חנדק :
בשנות השלושים המוקדמות של המאה הקודמת אזור הדרכים הראשיות המובילות לירושלים היו עדות למסע הפחדה של השודד המופרסם של האזור בשם אבו ג'ילדה. לאבו ג'ילדה הייתה כנופייה של פורעי חוק אשר היו אורבים לעוברים בדרכים ושודדים אותם. במאי 1933 בואדי חנדק לאחר מארב ושוד של כנופייתו, הגיעו למקום שני שוטרים.אבו-ג'ילדה רצח אחד מהם כאשר השוטר כבר היה ללא נשק. הדבר הוביל למרדפים אחריו וכעבור פחות משנה נלכד, הועמד למשפט ונגזר נגדו מוות בתלייה.
עין חנדק הוא גם המקום שבו שביל ישראל מתחבר לשביל ירושלים ומכאן ממשיכים לעין כרם .
בעוד המשפחה מטיילת , אנחנו נחים בצל באיזור הבוסתן בעין כרם , שם הצוות הלוגיסטי של "צעד קדימה" מארגנים את פרישת הצהריים. קצת נחים, קצת משחקים שש-בש , קצת מפטפטים. השיחה מתגלגלת ואני מוצאת את עצמי מספרת את "סיפור יציאת מצריים" הפרטי שלי – איך משפחתי עלתה מברה"מ בשנות השבעים ועל חוויות הקליטה בארץ.
המנוחה בצל וארוחת הצהריים עושים את שלהם , ואנחנו מסוגלים להמשיך את קטע הדרך האחרון ביחד עם הקבוצה ( במיוחד לאחר "תגבור " בגלידריה השכונתית )
עין כרם ראויה לטיול משל עצמה, אבל ביום זה אנחנו רק חולפים דרכה. אנו מתרשמים מהאווירה המיוחדת שבה – בתי קפה ומסעדות, בתי אבן עתיקים, צלצול פעמון כנסיה, כיפות מוזהבות, תיירים מכל העולם, משפחות: דתיים , חילוניים , "רוחניים ". לאחר כמה פניות בסמטאות אנחנו שוב נכנסים ליער אורנים והולכים כשלושה קילומטר בתוכו . ממנו אנו מגיעים להר הרצל.
פרישת נשנושים אחרונה , כמה מילות פרידה ושוב מזכירים את הנופלים. תם ונשלם המסע.
קשר נבנה על חוויות משותפות. וחווית מסע "בדרכם" היא משהו שהילדים חוזרים ומדברים עליו במשך השנים – וכבר זה דיינו.
להתראות בשנה הבאה במסע בדרכם 2016
Liked