טג'יקיסטן : עירה הבירה דושנבה מתעוררת ליום חדש

אחרי לילה ארוך וקונקשן באיסנבול אנחנו נוחתים בשדה התעופה הבינלאומי של דושנבה קצת אחרי הזריחה. בניתו של המבנה החדש הסתימה זה מכבר אבל סמוך אליו עדיין עומד המבנה הישן. הענינים מתנהלים בעצלתיים – תור לויזה, תור לדרכונים, תור להעברת המזודות בשיקוף של המכס. בסופו של דבר אנחנו יוצאים אל האויר החם והמאובק של דושנבה . התחושה היא שנסענו אחורה בזמן אל שנות ה50 או ה60 של המאה הקודמת : המדרכות, לבושם האפרורי משהו של הגברים, מגרש החניה והקיוסקים הסובבים אותו. הנשים לבושות ברובן בבגדים מסורתיים וצבעוניים. תנועת המטיילים לתוך טג'יקיסטאן היא מועטה מאוד, אין כמעט השקעה בתשתיות תיירות , כך שלטישת העיניים היא הדדית . גם אנחנו בבגדי הטרקים שלנו נראים בודאי משונים. בשדה התעופה אנחנו פוגשים את בחא, המתורגמן שלנו, מעלים את חפצינו לג'יפים ונוסעים אל העיר לארוחת בוקר ולמנוחה קלה לפני שנמשיך לדרכנו.השלטים התלויים כולן בקירילית , אני מתיחה לקודד לאט לאט את המילים – חלקם ברוסית, חלקם בטג'יקית . הרוסית, כך אני מבינה, תהיה לי שימושית בטיול הזה .

שעת בוקר מוקדמת זו מאפשרת לנו הצצה אל דושנבה המתעוררת ליום חדש: הרחובות כמעט ריקים ממכוניות, אבל ישנם כבר אנשים, בעיקר נשים הממהרים לעניניהם, ממתינים לאוטובוס בתחנה, רוכבים על אופניים לעבודתם, מתארגנים לפתיחת העסק שלהם . נראה שכמעט כולם עסוקים בטאטוא: קבוצת פועלות נקיון מטאטא מדרכה, בעל עסק מטאטא את הרחבה שלפני חנותו הקטנה, אשא צעירה ומבוגרת מעשבות את הגינה בפתח ביתן , מטאטות , ומרטיבות במים .

אנחנו מגיעים אל שכונה בעיר: בנינים גבוהים אפורים , הרחובות הן אינן אלא דרכי עפר. באחד הבנינים הושכרה דירה בה נאכל ארוחת בוקר ונאכל לנוח קצת. בכניסה לבנין פעילות: בצד אחד של החצר חבורת זקנים יושבת לצד ערימות אבטיחים ומציעה לנו לקנות אבטיח. בצידה השני של החצר "עזרת נשים " -קרצוף ושטיפת שטיחים. ערימת שטיחים מגולגלים, קופסאות המכילות סבון כבישה מונחות לצד משטח בטון, על חבל תלויים כבר שטיחים נקיים . חבורת גברות מבוגרות יושבות בפינה ומתבוננות בנשים הצעירות יותר העמלות על הקרצוף .

העבודה נעשית במשותף: מספר שכנות מקרצפות ביחד שטיח אחד  במברשת ובסבון , כשהוא מוכן תולות אותו ליבוש , וממשיכות לשטיח הבא. כמה ילדים מתרוצצים סמוך אליהן. אני מבקשת רשות לצלם, וזה מעורר פרצי צחקוקים והתענינות למה אני בכלל רוצה לצלם . התשובה הפשוטה " אתן כל כך יפות וצבעוניות ! " מעוררת גל חדש של צחקוקים אבל הרשות נתנת . טג'יקיסטאן אני מבינה היא גן עדן לצלמים : ברוב המקרים האנשים מצטלמים בשמחה. כאן לא מבקשים כסף על צילומים , ושכרם היחיד הוא להציץ בתמונה שצלמתי , ואם לא מוצא חן בעיניהם לעשות מקצה שיפורים .

הדירה שלנו נמצאת בקומה השמינית , אנחנו עולים בחדר מדרגות מבוטן ומוזנח – יש מעלית , לא עולה בדעתי לעלות בה – ונכנסים אל בית משפחה בן שלושה חדרים . הבית הוכן לכבודינו : בשני חדרים הוצעו מזרונים עם כריות וסדינים, המקלחת והשירותים עומדים לראשותינו (המדריך מציע להשתמש בשירותים עם האסלה , זו הפעם האחרונה למשך הימים הבאים בה הזדמנות כזאת עומדת לפנינו), ומרבית הקבוצה אכן הולכים לישון עד שארוחת הבוקר תהיה מוכנה . ואני , מלאה באדרנלין והתרגשות לקראת ההרפתקה , מעדיפה להשאר ערה , להציץ מהחלון , להתבונן בפרטים הקטנים שעושים את הבית הזה ( כל הבית שטיחים, יש טלויזיה בסלון, יש ספרים בכוננית , תעודת הוקדה , צילומים משפחתיים ) לפטפט עם בחא , ולעקוב אחר הכנות לארוחת הבוקר. חדר האמבטיה קטן וצפוף , הדוד הענק תופס את מרבית החדר הקטן , ישנה אמבטיה , וכיור ומים זורמים – אבל נראה שהמשפחה בכל זאת מעדיפה להתקלח בעזרת דלי . מראה פשטאה , מגבות , סבונים ערוכים על קרש – תחושה חזקה של דזיה וו – חדר אמבטיה כזה היה אצל דודתי במוסקבה , כשביקרתי אותה לפני כשבע שנים .

יוקר המחיה בדושנבה הוא גבוה יחסית , דירת שלושה חדרים כזאת עולה כ -55 45 אלף דולר , כאשר שכר חודשי ממוצע הוא כ450 דולר. שכירת דירה כזאת עולה כ250 דולר בחודש. לא פלא שכולם כאן מחפשים הכנסה נוספת : ארוחת הבוקר וכמה שעות המנוחה בודאי יוסיפו מעט לכלכת המשפחה. בחא המתורגמן , הוא דיקן המחלקה לכלכלה באחת האוניברסיטאות הקטנות של דושנבה (ישנם 13 מוסדות ) , הוא אומנם מרויח יותר מהממוצע , אבל גם הוא לא בוחל בהשלמת הכנסה . בהמשך נגלה שגם למדריך והטבח שלנו ישנן עבודות נוספות .

באין בנמצא שולחן שיכיל את כל הקבוצה מחליטים על אכילה בשיטה הטג'יקית המסורתית הנקראת "דסטארחאן " : מזרוני ישיבה יוצרים מלבן על השטיח , עליו נפרשת מפה , ועליה נערכים כוסות התה – קעריות חסרות ידית , הסכום , ועליו יוגש המזון . במהרה נפרש המזון : ריבות , דבש , שוקולד למריחה , נקניקים , גבינות , בסקויטים , עוגיות , נון – הלח העגול המקומי נפרש לכבודינו , מעדני חלב , חמאה, בהמשך יוגשו גם חביתות . השפע הנראה על השולחן והמגוון הוא מאושיות התרבות במרכז אסיה. גם אם המשפחה אינה עשירה , בעת אירוח היא תעשה כל שביכולת כדי ששולחן האירוח יראה עשיר, מלא ומגוון .

לאחר הארוחה וההתארגנות , אנחנו ממשיכים לביקור קצר בעיר . והשוק תחילה . זהו יום שני , והשוק יחסית ריק , אבל יש בו מספיק תנועת מוכרים וקונים כדי לספק אוירה ועניין . בכניסה לשוק יושבות גברות זקנות וערבבות בקערות ענק חור צמיג לבן : זהו קצף ביצים עם סוכר , מתוק מאוד והוא פופולרי מאוד לשבירת הצום בימי הראמאדן , שאנחנו כרגע בעיצומו . בדוכן השכן – קוביות גדולות של חלווה .

בשדרה הרכזית של השוק חניה של עגלות – תמורת סומני בודדים תכל לשכור עגלה ומוביל שיקח את קניותיך למכונית שלך או לתחנת האוטובוס . השוק מקורה והדוכנים בו רבים : ירקות , ופירות , תבלינים , קטניות , לחם , בשר , נקניקים , גבינות , בשולי השוק מוכרות זקנות חלב טרי בבקבוקי ליטר וחצי – השכם בבוקר הן עברו מבית לבית והציעו מרכולתן . מה שלא הצליחו למכור , הן מנסות למכור כעת בשוק .

הקבוצה פושטת על השוק , ומעוררת עניין ושעשוע בקרב המוכרים . אני מסתובבת בין הדוכנים ומצלמת . בעיקר אנשים . מבקשת רשות לפני כל תמונה , ובדרך כלל מקבלת – מושא הצילום בדרך כלל נעמד בפוזה רשמית לצילום , אני מצלמת , מראה לו לאישור , ואחר כך נשארת בסביבה לצילום עוד תמונות אוטנטיות . ידיעת הרובית מתגלה כשימושית מאוד , והם מחליפים איתי בדיחות וקריאות "תחזירי מחר עם התמונות מודפסות ? ", "לא טוב , נסי שנית ? " , " מה את מחפשת , דבושקה (נערה ) – אולי אותי ? "
הקונים בשוק מעניים וצבעוניים לא פחות ממוכריהם : נשים בבגדים מסורתיים , נשים בבגדים מערביים , גברים חבושי כובע מרובע מסורתי.

הדוכנים השונים מעלים ריחות : אני מתמכרת לנינוח העולה מדוכן התה : גבעות גבעות של תה מסודרים בקערות , ומעלים ניחוח מרענן . התה לא מיוצר בטג'יקיסטאן ונרכש ברובו מסין .

החקלאות המועטה יחסית בסין מיצרת פירות וירקות משובחים : אפרסקים מתוקים , משמשים , תפוחים , דובדבנים , לימונים כתומים בניחוח קל של תפוז , עשבי תיבול , ירקות שורש ועלים . מרבית התוצרת מגודלת בשיטות מסורתיות ולמעשה אורגנית . התוצרת המשובחת הזאת נשלחת ליצוא , בעיקר לרוסיה , ולשוק המקומי נרכשים פירות וירוקות מרוססים ובאיכות נמוכה יותר בסין . בכפרים , ובעלי הבתים המסורתיים מגדלים בעצמם חלק מתצרוכת הפירות והירקות שלהם .

את חלקו השני של הבוקר אנחנו מבלים באיזור המרכזי של העיר.

היעד שלנו הוא האנדרטה של איסמעיל סומוני , שהוגדר כאבי האומה , אבל בדרך לשם אנחנו עוברים בשדרות רחבות , עם בנינים ציבוריים וממשלתים . הבנינים והרחובות אומנם נקיים ומטופחים , עם גינון ופרחים , אבל הכל מדיף ניחוח סובייטי כבד. מרכז העיר משאיר רושם נעים . במהלך ראשית העשור השני של המאה ה-21 נמשך פתוח שאפתני של מרכז העיר- ארמון נשיאות חדש, משרדי ממשלה רבי קומות פארק רחב ידיים ויפה על שמו של המשורר רודאקי. בפארק נמצא הדגל הגבוה בעולם, 165 מ'. בינו לבין מרכז העיר הסובייטי נמצא פסל ענק של איסמעיל סמאני (מבוטא סומוני במבטא הטאג'יקי) , שליטה המוסלמי הראשון של מרכז אסיה שתמך במדעים ואומניות במהלך המאה ה-10 לספירה.

עד לבואם של הסובייטים מרבית השבטים חיו כנודדים באיזור ללא הגדרה מפורשת של גבולות . תחנות המסחר שהיו היו על דרך המשי , צמחו לערים גדולות כגון חיווה, טשקנט . במהלך המאות 17 עד העשרים חולקה מרכז אסיה לשלוש חאנות (מלשון חאן ) – ממלכות מקומיות – חיווה בצפון מערב, בוכרה ששלטה במרבית המרכז אסיה וקוקאנד ששלטה בעיקר באזור פרגנה (עמק פורה מאוד בין טג'יקיסטאן לאוזבקיסטאן) לאחר המהפכה ועלית הבולשביקים לשלטון , לקח על עצמו המשטר לפתח את האיזור , לתרבת את תושביו כדי שיהיו לאזרחים מועילים . הם פעלו ליצירת ישובי קבע וקולחוזים (חוות שיתופיות ) וחלקו את המרחב לחמש "סטאנים " עם גבולות שרירותיים למדי . דושנבה היתה כפר קטן ונידח , שנקרא "יום שני " על שם השוק שנערך בו ביום שני בכל שבוע . הסובייטים בחרו בכפר והקימו עיר בירה מאפס , לכן אין בה מקומות עתיקים , והיא כל כך נראית סוביטית . על מנת ליצור איזו זהות שמקשרת בין בין תושבים בכל יחידה מדינית מלאכותית , "תפרו" הרוסים נראטיב היסטורי . עבור טג'יקיסטאן הם בחרו באיסמעיל סמאני . איסמעיל סאמאני היה אציל פרסי שהתאסלם עם כביוש האיזור בידי המוסלמים , וקיבל אישור מהחליף לשלוט באיזור . הוא אמנם שלט מבוכרה , אבל לצורך הנראטיב הטאג'יקי הוא אומץ כמיסד האומה . סומאני נחשב מיסד הששושלד בסאמאנידית , ובימיו ממלכתו אכן הקיפה שטחים נרחבים מטגי'יקסטאן בוכרה וסאמארקאנד. (שהין שייכים לאוזבקיסטאן). בוא תמך במדעים ואומנויות. בתקופתו תןשבי האיזור עזבו את הדת הזורואסטרית , שהיתה נפוצה באיזור והתאסלמו .
גם לאחר סוף השלטון הסוביטי , הוא נשאר בטאג'יקיסטן כאבי האומה , ההר הגבוה ביותר נקרא על שמו , המטבע המקומי נקרא סומוני על שמו . במרכז העיר בכיכר גדולה ניצב פסל גדול , שמטרתו להנציח את שמו .

רגע לפני אנחנו יוצאים לסיור בפארק הלאומי , ניגש אלינו צוות טלויזיה ומבקש לראיין מי מאיתנו בהקשר תיירותי ? למה הגענו לטגיקיסטאן ? מה אנחנו מוצאים בה ? המדריך שלנו הוא כמובן מועמד טבעי לרעיו ן. המחזהקצת הזוי : נערה צעירה מלוכסנת עיניים , מראיינת ברוסית שוטפת בחור ישראלי , ונעזרת בשירותי מתורגמן מקומי שיתרגם מרוסית לאנגלית ובחזרה. לאחר הרעיון אנחנו מתעינים במוצאה : הבחורה היא ממשפחה קוריאנית שברחה לברית המועצות בתקופת המלחמה בין קוריאה ויפאן (תחילת המאה ) והתישבה כחלק מקהילה במרכז אסיה (מאוחר יותר סטאלין ניסה למגר את המיעוט הזה , כמו מיעוטים אחרים ) . היא דור שלישי בברה"מ לשעבר , אזרחית טאג'יקיסטאן, וכמעט אינה יודעת קוריאנית . עוד דוגמה למארג התרהותי והאתני של מרכז אסיה.

אנחנו מטיילים לאורך שדרת המזרקות הארוכה ורחבת הידיים , הפארק מטופח ונאה , מדשאות , גינון , פרחים – בודאי נעים כאן בשעות אחר הצהריים והערב.- אבל היום חם כל כך ואביך, והפארק כמעט ריק ממבקרים . אני קצת נחרדת מבזבוז המים המטורף עם המזרקות ( רק לחזוב על כמות האידוי ) , רק מאוחר יותר מגלה שלמרות החום הרבה מים יש בשפע בטג'יקיסטאן .

הטיול שלנו בעיר מגיע אל סופו , אנחנו עולים לג'יפים שיקחו אותנו , בנסיעה של כארבע שעות אל מקום התחלת הטרק . חם , באוטו אין מזגן , אנחנו פותחים בשיחת הכרות קצרה בין חברי לנסיעה – לא הכרתי איש מחברי הקבוצה , אבל בניגוד לטיול מאורגן סטנדרטי , טרק זה הימור בטוח : לא קשה למצוא תחומי עניין משותפים ביו חובבי טרקים וטבע , יהיו מהיכן שיהיו , ויהי גילם ומינם ככל שיהיה . העייפות משתלטת עלי עם היציאה מהעיר ואני נרדמת …