הדרך בה אנחנו נוסעים היא הכביש הראשי בין דושנבה לפנג'קנט , עיר גדולה נוספת, הנמצאת מצדם השני של ההרים בעמק זרפשן . זוהי גם הדרך להגיע מדושנבה עד טשקנט , ולכן בדרך זו ישנן משאיות רבות . על דרך ראשית זו אמנם יש נקודות אגרה , ונקודות בדיקת שוטרים , אבל היא רחוק מלהראות כביש ראשי טיפוסי – בקטעים רבים שלה היא לא יותר מדרך עפר מפותלת ומלאת מהמורות . הדרך מתפתלת בין הרים לצד נהר וארזוב , השוצף וקוצף , ובין הרים חומים אדמדמים .
את הפסקת הצהריים שלנו אנחנו עושים , בפונדק דרכים על אם הדרך : שהוא אינו אלא כמה מסעדות קטנות הצמודות זו לזה . בגיגית ענק בכניסה למסעדה שוחים זה בצד זה אבטיחים , מלונים וכמה דגים . מים קרים מהנהר הם השיטה המועדפת לקירורפירות ובקבוקי משקה כאן בטג'יקיסטאן .
מיד עם התישבותינו לשולחן מוגשם פירות קרים : ענבים קטנים שחורים ומתוקים , אפרסקים , תפוחים קטנם חמוצים , פלחי אבטיח ומלון . הפירות והמתוקים מוגשים כאן בתחילת הארוחה , כדי "לפתוח את התאבון ". בתפריט הצהרים שני סוגי מרק , המבוססתעל אותו ציר : מרק גריסים או מרק פסטה .
לבחירתנו מוגשת קערה גדולה בגרסים או פסטה בתוך מי רץ מתובלים , ירקות , ומעט בשר . המרק מבושל עם זרעי כוסברה , הנותנ לו ארומה מיוחדת , ועל הכל בוזקים שמיר . התבלינים הירוקים הם חלק מכל ארוחה. המרק מוגש עם ערימות של נון , הלחם הטג'יקי העגול . אני טועמת בחשש מה את התבשיל ומגלה לשמחתי שהוא טעים L תערובת הירקות : גזר, תפוחי אדמה ,כרוב וקישוא . הלחם הוא מרכיב חשוב בכל ארוחה , ואוכלים ממנו הרבה כדי לשבוע . הבשר יקר , ולכן בכל מנה יוגשו נתחים בודדים בלבד.עם האוכל תמיד יוגש תה .
אנחנו יושבים מסביב לשולחן על כסאות , אבל מסביבינו ישנם גם דרגשים המאפשרים ישיבה בסגנון הטג'יקי : מעין במה שעליה פרושים מזרונים ובאמצע מוגש האוכל . לכשמסיימים לאכול אפשר להשכב על המזרון ולנמנם קצת . נראה שזו צורת האכילה המועדפת על הנהגים , ורבים גם מנצלים את אופצית השינה . ללא ספק בחום הזה , ואחרי דרך מטלטלת זו , זוהי בהחלט נראית האופציה הטבעית והשפויה .
מכאן אנחנו מתחילים לטפס אל מעבר הרים ששיאו בגובה 3373 מטר – מעבר אנזוב (Anzob ). כבר בשנת 2006 החלו לבנות מנהרה שאמורה לקצר את המעבר משעתיים לכ40 דקות , אבל המנהרה אינה פתוחה עדיין . במשך שנים נסעו בה מכוניות לצד העובדים , בין מהמורות וחציבות . בשנה האחרונה נסגרה המנהרה כדי לסיים סופית את בנייתה עד סוף שנת 2016 . בחורף מתכסה הכביש שלג , ואין דרך לעבור , כך שהישובים מצידן השני מנותקים , וניתן להגיע אליהם רק דרל כביש עןקף העובר דרך אוזבקיסטאן . לנו , כמטיילים מזמנת הנסיעה נופים של פסגות מושלגות , וכפרים קטנים . לצערי היום , השמים מעוננים , ופסגות רבות לוטות בערפל . בחא מבטיח , שמצידו השני של הפאס , נראה שמיים כחולים .
אנחנו עוצרים בשיא הגובה , ויוצאים מהמכוניות לחלץ קצת עצמות , ולהתחיל להתרגל לגובה . יוצאים לטיול קצר . אומנם הגובה הוא רק כ3400 , אבל לעכברי מישור החוף כמוני , זהו הפרש גבהים רב . הטיפוס על הגבעה הקטנה לאט לאט , צעד אחר צעד , כבר בעליה הכי קטנה הנשימה מטאצת . בתור בוגרת טרק קילימנג'רו אני מכירה את התחושה , לא נבהלת – הכל בסדר איתי זה פשוט החמצן הדליל כאן – מאיטה את הקצב כדי לשמור על דופק סביר .
המראות הם אכן אלפיניים עם פסגות מושלגות : עשב ירוק לכל עבר , פרחים קטנים , שלוגיות מסביב .
קולות געיה ופעיה מרמזים על עדר קרב ובא , ואכן תוך דקות ספורות אנחנו פוגשים עדר גדול עם שלושה רועים . הם מנופפים לנו לשלום .
קריר כאן בגובה הזה , ואני מלאת תקווה לשבועיים קרירים , להפוגה מהחום הישראלי . תקוותי תוגשם רק בחלקה .
מכאן אנחנו מתחילים ירידה , על כביש עפר רחב , תוך פיתולים כשסביבינו הנופים המרהיבים האלה . הנסיעה מסמרת שערות : אין חובת חגירת חגורות בטיחות בטג'יקיסטאן , והחגורות אינן עובדות . הנהג שלנו נוסע במהירות , עוקף תוך כדי צפצופים מכוניות איטיות , מהמורות ומפגעים בכביש, ולפרקים משוחח בטלפון שמחזיק בידו האחת , ונסובב את ההגה בידו השניה . אני מתבוננת על הנוף , כדי להסיח את דעתי , ודאגותי .
מכאן צפויים לנו עוד שעתיים מטלטלות כאלה , אבל באמת השמיים מתבהרים , והנוף משתנה , ונהיה מדברי יותר . עצירה נוספת בכפר על אם הדרך לשירותים וחילוץ עצמות ( מכאן והלאה שירותי בול פגיעה במקרה הטוב ), ואנחנו פונים מהדרך הראשית לדרך שתוביל אונו אל עמק אלאודין , משם נתחיל את הטרק למחרת . ההבדל בין הדרך הראשית לדרך הכפרית אכן מורגשת , כמות המהמורות ונטלטלות עולה . ישנו קטע מאתגר במיוחד לג'יפים , ובו אנחנו מתבקשים לרדת מהמכוניות ולעשות אותו ברגל . אחד הג'יפים נאלץ לנסות את הקטע הזה שוב ושוב, מתחפר , והגברים שבחבורה נקראים לעזור בדחיפה ובחילוץ .
הנוף כאן כל כך שונה , מדברי יותר , סלעים אדמדמים , הרבה חול , ורד הרים קוצני.
בין לבין אנחנו פוגשים כמה מקומיים , ההולכים בדרך הזאת ועמם חמוריהם . גם הם מצטלמים ברצון . החמור הוא ללא ספק חיית המשק הפופולרית ביותר כאן : עבירותו מצויינת , ניתן לרכוב עליו , להעמיס עליו ציוד , הוא ניזון מהעשב שמוצא בדרך . בחמורים נוהגים כולם : נשים , גברים , ילדים , זקנים . אני חושבת שבכל ימי חיי לא ראיתי כל כך הרבה חמורים , כמו בעשרת ימי הטיול בטג'יקיסטאן.
לבסוף נחלץ הג'יפ השלישי , ואנחנו ממשיכים את דרכנו אל האכסניה , ממנה אנחנו יוצאים אל הטרק . בדרך אנחנו עוברים בפינות חמד , שהייתי שמחה לעצור בהם : נחל זורם , עמק ירוק , שיחים ופרחים . אנחנו עוברים ליד כפר : בתי האבן בנויים אל תוך ההר , גגות שטוחים – ובשעת אחר צהריים זו הכפר בשיא פעילותו . מרתק היה להתבונן בו ,אבל הדרך אצא לנו .
שלוש בקתות עץ לבנות עם גג אדום , בתוך עמק ירוק שמסביבות פסגות מושלגות , יהיה משכננו הלילה . במקום כבר מחכה הצוות : המדריך שלנו , בעל חברת הטיולים המוקמית , החמרים , והטבח שלנו כבר עמל במטבח על הכנת ארוחת הערב. כולם לבושים מעילים ארוכים מסורתיים , להתחמם. האכסניה צנועה , ומשמשת בעיקר מטיילים שבאים לאיזור כדי לטפס על פסגות ההרים . ההר הגבוהה ביותר בסביבה הוא צ'ימטרגה , המגיע ל מעל 5000 מטר . אנחנו מגיעים עם קרני שמש אחרונות , שצובעות את השלג על הפסגות בכתום ורוד , השעה היפה ביותר של היום . אני ממהרת לשלוף את חפצי מהג'יפ וללבוש משהו מחמם, כדי שאוכל לתפוס את קרני השמש האחרונות . רק מאוחר יותר , אחרי המקלחת ואחרי שהג'יפים כבר נסעו , אני נזכרת בכך שלא הוצאתי את השקית שבה היו נעלי הטרקים שלי . סריקה מדוקדקת בכל החדרים מעלה חרס – וטלפון לנהג אכן מאשר את חששי : השקית נמצאת בג'יפ , הנעליים הוא מבטיח יחכו לי כשאחזור לדושנבה. נעלי ההליכה , כבר הבנתי מטרקים קודמים , הם הדבר החשוב ביותר – הם נושאות אותי המשך כל המסלול , מגינות על כפות הרגליים , והקרסוליים . בקיצור איכותם והתאמתן הן ההבדל בין טרק מוצלח , למסלול יסורים מרובה יבלות ונקעים . אבל זה מה יש . טיולים מטבען מזמנים לנו הפתעות טובות ורעות , ועם זה יש להסתדר . אני מוציאה מהמזוודה את זוג נעלי ההתעמלות שלי שנארזו ממש ברגע האחרון , ומברכת על מזלי שאכן נארזו (רק כי הופיעו ברשימת הציוד ).
אני נרדמת במהירות , עייפה מכדי לדאוג או לחשוש על איך אעשה את המסלול מחר המחשבה האחרונה שעוברת בראשי היא : one day at a time .
