הדרך בחזרה לדושנבה מתפרשת על כמעט עשרים וארבע שעות, מעבירה את התחושה איך זה היה פעם להגיע מכפר נידח אל העיר הגדולה , גם אם היא עצמה בגלובלי עיר נידחת .
כאמור בתוכנית המקורית היינו אמורים לישון בכפר באיזור שבעת האגמים ולבלות אחר צהריים נינוחים פה באיזור , אבל הכביש המהיר לדושנבה , שהיום חלקים רבים ממנו הם דרכי עפר, עובר שיפוצים ובניה , והדרך נסגרת למשך שעות רבות במשך היום . יש לקצר מרחקים , להתקרב לדושנבה כדי שנוכר לעבור בכביש בשעות פתיחתו . וכך את מראות שבעת האגמים היפהפיים אנחנו רואים מהג'יפ .
והדרך אכן יפהפה : הכהיש מתפתל לצד האגמים וקטעי הנהרות השוצפים ביניהם . שלושת הג'יפים שהביאו אותנו הם גם אלה שמחזירים אותנו : בג'יפ שלנו עדיין אין מזגן , השמשה הקדמית עדיין לא תוקנה , אבל נוסף צליל מדאיג בכל פעם שהנהג לוחץ על הבלמים . אנחנו מתפתלים על כביש העפר במורד , לצד האגמים . בד"כ אנחנו לבד , שיירה של שלושה ג'יפים מעלה אבק , אבל מדי פעם אנחנו חולפים על פני רכב מקומי , המתנהל לאיטו בדרך . הנהג שלנו מזדרז לעקוף , תוך כדי צפצופים , ואותו צליל מדאיג , המעיד שרפידות הבלמים על סף סיום חייהם . שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמינו לאחר עקיפה או במהלכה מתקרבים בצורה מדאיגה לקצה שרך העפר , שבסופה ינו תהו ם, או מצוק . "אין לו אלוהים , לנהג הזה " פולט מישהו מנוסעי הרכב, בתום עקיפה מסוכנת במיוחד. "מילא אין אלוהים " אני חושבת " הבעיה היא שאין לו ברקסים " .
אין חובת חגירה של חגורות , והחגורה שלי לא נכנסת לאבזם שלה , אין ספק שנדרש כאן התערבות אלוהים , או יותר נכון אללה כדי שנגיע בשלום . כדי להסיח את דעתי , אני מתבוננת מהחלון , משתדלת לחקוק בזכרוני את הפרטים הקטנים של הנוף , וכשאפשר , אני מצלמת.
כביש העפר מתפתל לאורך האגם השישי , עובר דרך כפרון קטן , בתיו דבוקים ממש לצלע ההר , אבל יש בהן גינות ירק , מטע ועצי לבנה . בולט במיוחד צלחת לוין בכל בית . רחוק מכל מקום אומנם , אבל הם בהחלט מחוברים לחדשות האחרונות . קוי החשמל מועברים על עמודי עץ דרך הקצרה ביותר מנקודה לנקודה , גם אם הדרך הזו היא מעל האגם , והכבל תחת משקלו העצמי נושק למים או אפילו עובר בתוכם . "כבל תת מימי " מישהו מתבדח .
במהרה אנחנו מגיעים אל האגם החמישי , קומץ בתים מעליו , מימיו טורקיז . עוברי אורח , מנפנפים לנו לשלום בעוברינו .
קטעי הנהר בין אגם לאגם מתאבינים בזרימה מהירה , ומים גועשים . שבילים צרים להולכי רגל מחברים בין הכפרים , וגשרים קטנים , בנוים גזעי עצי לבנה מאפשרים מעבר מעל הנהר.
ככל שמתקרבים אל ההרים הכפרים נעשים גדולים יותר . הכביש מוביל אותנו דרך מרכזי הכפרים , שהשעת אחר צהריים מאוחרת זו רוחשי פעילות . אנשים ממהרים ברחוסות לעיסוקיהם , נשים עולות מן הנהר עם כדי מים על ראשיהם , משפחות מטיילות , חבורות ילדים מתרוצצות , אח גדול שוחב "שק קמח" את אחיו הקטן , קיוסק קטן בצד הדרך , אינו אלה מדפים על צלע ההר, כשבעל הבית מזרים עליהם מים , שיצננו אותם -תחליף אמין למקרר כאן . לאט לאט החמור מפנה מקומו פה לכלי רכב ממונעים .
לאחר שעתיים מטלטלות אנחנו מגיעים אל הכביש הראשי ומתחילים לנסוע לעבר דושנבה . הנוף משתנה לחלוטין :לא עוד ערוץ נהר בין מצוקים , לא עמק רחב ידיים , שטוח ופורה .זהו עמק זרפשן על שם נהר זרפשן , הנתחם על רכס הרי טורקסטאן והרי היסאר (נקראים גם גיסר). האיזור הוא איזור חקלאי וניתן לראות את התושבים עובדים בשדות שלהם : חיטה , גידול תפוחי אדמה , תירס , וחמניות . ניתן לראות שחלק מהשדות מעובדים ביד , אבל ניתן לראות גם לא מעט מיכון חקלאי : טרקטור , קומביין – שיירי מכונות חלקאיות מהתקופה הסוביטית , בה באיזור הזה היו חוות שיתופיות . לאחר כשעה נסיעה בעמק היפהפה הזה ,עם אור אחרון אנחנו מגיעים אל הבית שבו נישן הלילה : בית טיפוסי בו מבני המגורים מסודרים בצורה מרובעת , ובאמצע גינת ירק מלבלבת. המקלחת היום היא בשיטת הדלי : בעלת הבית מערבבת בהתאם למידת החום הרצויה לי בדלי פח גדול מים חמים עם מים קרים . בעזרת מעין מצקת : דלי קטן המחובר לידית אני שופכת מים על עצמי להרטיב את הגוף ושערותי , מסתבנת , חופפת את ראשי , ושוטפת היטב. דוקא נעים מאוד להתקלח ככה . אני מופתעת עד כמה השיטה הזאת חסכונית : דלי אחד , לא גדול יותר מדלי לשטיפת רצפה טיפוסי, מספיק לי למקלחת שלמה , כולל שטיפת שיער ארוך , ואפילו נשאר ..
הלילה הולכים לישון מוקדם , כי ההשכמה תהיה בשלוש לפנות בוקר – עלינו לצאת מספיק מוקדם כדי להכנס לקטע הכביש הנסגר לפני השעה חמש בבוקר . הכביש סגור לשיפוצים בין השעות חמש בבוקר עד שבע בערב , אבל הנסיעה מותרת למי שמספיק להכנס לפני . ארוחת בוקר רלה של תה , לחם , עוגיות וריבה מוגשת , ובשעה ארבע , עדיין בחשכה, אנחנו יוצאים לדרכנו . אני מופתעת לגלות שהכביש המוביל מהכפר עתיר פעילות : מכוניות ומשאיות נוסעות בשני הכיוונים , אנשים בצידי הדרך , נשים מובילות פרות . בתחילה נוסעים לאט , אבל במהירה עוצרים בפקק . היום זהו יום שוק בהמות , שבאופן טבעי בצידו מתקיי גם שוק מזון ולכן אנשים , מגיעים מכל הסביבה . בעודינו ממתינים חולף לידינו גבר , הדוחף בעגלה לפניו חלקי פרה מבותרים , בצידו השני של הכביש פתח מישהו דוכן לממכר אבטיחים בתא המטען של מכוניתו . הנהגים יורדים לראות את סבתו של הפקק . חשש קל מתגנב שמא לא נגיע לטיסה הביתה : השעון מתקתק ועלינו לעבור בנקודת הכניסה לכביש עד השעה חמש בבוקר . למרות החשש בעית הפקק נפתרת במהירה ואנחנו שוב דוהרים בג'יפים , כעת בחושך , לכיוון הכביש הראשי , ואנחנוו מצליחים לעבור בזמן את הנקודה הקריטית . לאט לאט מבהירים השמיים , היום עולה , והאור מאפשר שוב להתבונן בדרך . רמזים לפעילות הבניה ניכרים בכל מקום : ערימות חצץ , מכונות , גשרי בטון חצי בנוים מעל הנהר , מחסומים ומעקפים. אבל מלבד כמה פועלים מנמנמים בסוכות מאולתרות אני לא רואה עבודה של ממש . לא פלא שהמנהרה עדין לא בנויה . התשתיות במדינה הזאת במידה רבה בנויות על מה שנשאר מהשלטון הסוביטי .
במשך זמן רב לא היתה במדינה הזו השקעה בתשתיות . כאמור לאחר קבלת העצמאות שקעה המדינה במלחמת אזרחים שנמשכה כשש שנים . אמומלי רחמון , הנשיא המכהן הנוכחי , נבחר לראשונה ב1994, הביא לסיום המלחמה , ועל כך מוקירים לו תודה רבים מהתושבים שבחרו בו שוב ב1998 וב2006 , ובבחירות האחרונות ב2013. אומנם הוא עשה לא מעט להשלטת סדר ושקט במדינתו , אבל מספרים שהוא עשה גם לא מעט לביתו ומשפחתו . ללא ספק הוא םוליטיקאי בעל יכולת מרשימות וללא ספק גם מזל : הוא ניצל מנסיון התנקשות , דיכא נסיונות הפיכה , הצליח לעביר ב2003 חוק המאפשר לו לכהן בשתי קדנציות רצופות כנשיא , וחוק אחר המבטיח לו מקום בפרלמנט לאחר סיום הקדנציות .
הטענות כלפיוהם שלמרות הבנתו ששישוג כלכלי גורם לשקט וליציבות ,אין לו רצון לשתף והוא לא מבין את המרכבות של כלכלה גלובלית . בתשובה לביקורת שהועלתה כנגדו על התנהלות אחת מהבחירות "בטג'קיסטאן רוב האוכלוסיה מוסלמית , יש לנו תרבות שונה , ולכן יש לבצע התאמות …" .
רחמון דוגל בהידוק קשרים עם המדינות המוסלמיות השכנות במיוחד עם המדינות דוברות הפרסית : אפגניסטאן ואיראן . איראן גומלת לו על כך בהזרמת כספים לפיתוח תשתיות , כדי שיוכלו להעביר נפט דרך טאג'יקיסטאן .גם סין תומכת בבנית תשתיות, כדי שתוכל ליצא בקלות סחורות . בימים אלה התחילה בניה של אוטוסטראדת פאמיר , שתאפשר גישה ומעבר סחורות נוח דרך .
רחמון נשוי ויש לו 7 בנים ובנות . רמון ומשפחתו שולטים בעסקים הגדולים של המדינה ופועלים לפי האיטרסים שלהם . היצוא העיקרי הוא אלומיניום וחשמל הידרואלקטרי , שבשניהם משםחתו של רחמון בעלת כ50% מהשליטה. ישנן לא מעט הפסקות חשמל בטאג'יקיסטאן , והאצבע המאשימה מופנית כמובן אליו . משתלם יותר למכור חשמל לארצות השכנות מאשר להבטיח אספקת חשמל רציפה לתושבים . מסופר שכשאר היה צורך לגייס כסף ומשאבים להקמת סכר רוגום , הסכר הגדול בעולם , הוכרחו אנשים לרכוש מניות כדי להגיע למימון מספק.
טאג'י'יסטאן נחשבת למדינה עם אחוז הגבוה ביותר בסחר בבני אדם .היא ארץ מקור לנשים למטרות זנות . נשים ונערות צעירות נענות להצעות המציעות להן עבודה במדינות זרות , ומוצאות את עצמן מועברות דרך קירגיסטאן,ורוסיה מועברות לאיחוד האמירויות, טורקיה ורוסיה, ופאקיסטאן . גם גברים שמחפשים עבודה עונים למודעות המציעות עבודה ברוסיה או בקזחסטאן בתנאי עבדות כמעט , כשדרכונם נלקח מהם . עד כמה מעלים השלטון עין מפעילות זו ויוצא ממנה נשכר , לא ברור. טאגי'קיסטאן מהווה דרך מעבר סמים :אופיום שמקורו באפגניסטאן, והם מועברים דרך טאג'יקיסטאן והמדינות השכנות לרוסיה . לכאורה המדינה נלחמת בסמים , וישנן חוליות המפטרלות באיזור הפאמיר הגובל עם אפגניסטאן (פעולה כזאת של חוליה שתפסה מבריחים ובקרב יריות שהתפתח נהרג אחד המבריחים , בן הפאמיר , הביאה להתלקחות ומהומות באיזור לפני כשנתיים) אבל יש טענות שהנשיא ומשפחתו מרויחים מהסמים, ומרמזים על כד שלא בכדי מונה בנו בן ב23 לראש המחלקה למלחמה בסמים ובהברחות .
השחיתות ללא ספק קיימת ואף נראית לעין . באחד מנקודות הבדיקה , עוצרים נהגי הג'יפים ליד שוטר , יוצאים מהמכונית כשביד כל אחד שטר מגולגל , הם מברכים אותו בברכת "סלאם עליכום " ,שואלים לשלומו , לוחצים את ידו, וממשיכים . נוהל קבוע , הכום ידוע ומקובל . עובדי מדינה זוטרים , ושוטרים אינם מרויחים מספיק כדי להתפרנס ולכן נאלצים ל"השלים הכנסה". הדבר כל כך מקובל שיש אנשים שאומרים , שהשוטר בנחלט זכאי לסכום הזה שכל אחד משאיר , שהוא הרי שומר על הסדר , משהו בסגנון הטיפ המקובל למלצרים או נותני שירותים.
ככשאלנו את בחא לדעתו על הנשיא , ענה שהוא מכבד ומעריך את הנשיא על שהשליט שקט במדינה , והוא ללא ספק היה האדם הנכון בזמן הנכון אבל " הוא התעשר מספיק , ועכשיו הגיע זמנו להתחלף"
כמעין סגירת מעגל , אנחנו שוב מטפסים אל מעבר אנזוב.ועושים שם הפסקה ארוכה , היום בהיר יותר , ואפשר לצפות על הגבהות . הטיפוס כבר לא קשה , ואנחנו יושבים לקפה מול רכס הרי גיסר .
בעוד החברה יושבים בנחת , אני חסרת מנוחה אחרי הנסיעה המטלטלת יוצאת לשוטט, בין ההריסות של שרידי השלטון הסוביטי : עמודי חשמל , שאינם מחוברים עוד לשום דבר , מבנה נטוש , נתיכים קרמיים מנותצים, ותוהה האם המדינה הזאת, שבה פגשתי לראשונה איסלאם שפוי במהותו ויסודו, תצליח להבנות להתפתח תוך שירה על התרבות והמסורת שלה , או תהיה קורבן לשחיתות , רמיסת זכויות אדם , לקיצוניות כמו כמה משכנותיה .
מכאן אנחנו חוזרים בדרך שכבר נסענו לדושנבה . באחד העיקולים במורד ממעבר אנזוב, במסלול הנגדי ג'יפ עומד בצד הדרך . ראש המשפחה עסוק בהוצאת ציוד מתא המטען , אישתו מחזיקה בבנם הקטן ושתי בנותיו עומדות לצד הרכב. עוצרים לעזור , יש תקר בגלגל , לאיש אין כלי עבודה . האיש נראה עובד עיצות , נהגי הג'יפים מציעים לעזור . ההתקהלות מושכת ילדים מהכפר למטה וכשאנחנו שם הם מקיפים אותנו ובידם זרי פרחים צהובים קטנים : זהו תבלין לבשר שהילדים אוספים בשדות ומנסים למכור למכוניות שעוצרות . כמובן , המצלמות נשלפות …
הגברים מצליחים להחליף גלגל , אבל מתגלה שחסר איזשהו בורג או אום . כעת גם נהגי הג'יפים אובדי עיצות . זה הזמן לגייס את התושיה הישראלית , וכמה מחברי הקבוצה נחלצים לעזור , הפרטים הטכניים באמת לא חשובים , אבל המהרה נמצא פתרון לבעיה : תכשיטן , ובעל חממות לפניה מאגדים כוחות ומסדרים פתרון, והמשפחה המודה לנו ממשיכה לדרכה וגם אנחנו ." איך ? "שואל הנהג הג'יפ שלנו את בעל החממות בתרגומו של בחא הנוסע איתנו , "איך ידעת מה לעשות ? " בעל החממות עונה לו שהוא מהנדס מכונות בעברו , "מהנדס מכונות " חוזר אחריו הגיפאי , ומוציא אנחנת רוחה מתפעלת . נו, טוב ..
עצירה נוספת , לארוחת בוקר נינוחה אנחנו עוצרים באותה מסעדונת דרכים שעצרנו בה ביום הראשון . הנהגים חייבים לשטוף את האוטו . ישנו חוק האוסר על נסיעה בגסולות דושנבה עם אוטו מלוכלך, והעובר עליו ידרש לכנס כספי גבוה . אל תחפשו הגיון בעידן הפוסט סובייטי : הרכב יכול להיות לא תקין, ללא בלמים , ללא חגורות , עם שמשה סדוקה – אבל נקי!
וכך לקראת הצהריים לאחר כמעט 24 שעות , אנחנו נכנסים בשערי דושנבה …