מה מספרים הפולנים לעצמם על השואה ? שאלה זו שהעלתה הנערה מעולם לא שאלתי את עצמי. הנאראטיב של השואה למי שחי וגדל בישראל הוא מאוד ברור. גרמניה נתפסת בתודעה שלנו כמכה על חטא , והישראלים מודעים למיזמי הנצחה מחד ולהסכם השילומים ותשלומים לניצולי שואה מאידך. אבל הפולנים ? "כל הפולנים אנטישמים " ביטוי זה שמעתי לא מעט במשך חיי בישראל.האמנם בעבר ? ומה יחסם כעת ?
הסיור על וורשה היהודית של free walking tours foundationהוא אחד הסיורים הטובים ביותר בהם השתתפתי. הסיור היהודי משלב היסטוריה, סיפורים ומקומות הקשורים ביהודים וביהדות בורשה, תוך כדי הליכה וסיור בעיר. המדריך מצויין, בעל ידע רב בהיסטוריה , דובר אנגלית מצוינת, בעל חוש הומור , ושמח לענות על שאלות. אע"פ שאנחנו הישראלים לומדים על יהדות פולין, ועל מרד גטו וורשה ,ועל אף הסיור המקיף של בתי עם כתתה במסגרת מסע פולין , היו לא מעט דברים שחידש לנו המדריך.
בתאור הסיור באתר נכתב (תרגום חופשי מאנגלית ):
הסיפור של יהודי ורשה הוא סיפור של חזרות עקשות. במשך שנים רבות , אפילו מאות שנים, יהודים הודרו מורשה , אז זה לא מנע מהם מלהשתתף בחיי העיר , בזמנים טובים ורעים. יהודים הצטרפו לורשואים במאבקיהם כנגד זרים שהשתלטו על העיר , ולקחו חלק בהתקוממויות פולניות.
במאות העשרים והתשע עשרה זרם גדול של יהודים הגיע לוורשה, ובזמן שבין המלחמות שגשגה קהילת היהודים . מאות אומנים, שחקנים, סופרים, ועיתונאים ראו בורשה את ביתם. לשגשוג החיים התרבותיים אין אח ורע בשום תקופה אחרת או במקום אחר בהיסטוריה .
ההכרה במה שוורשה היתה , גורמת לנו להבין את גודל האבדה. מלחמת העולם השניה והשואה שינתה את העיר לעולם. הפצעים והצלקות לא יחלימו לעולם. אבל לצד סיםורי ההרס והחורבן ישנם סיםורי גבורה בל תתואר של אלה שלחמו ללא תקוה. ויש סיפורים של ההווה , סיפורים של לידה מחדש..
נשמע מסקרן , לא ? במיוחד בהתחשב בעובדה שקטע זה נכתב על ידי פולנים .
אני מופתעת לגלות שקהל רב הצטרף לסיור, אנשים מכל העולם , צעירים ומבוגרים לחלקם הגדול אין קשר ליהדות. שוב אני נוכחת לדעת שיש התענינות רבה בשואה ובהיסטוריה היהודית .
הסיור מתחיל בתקציר סיפור חייהם של היהודים בוורשה:
לפני מלחמת העולם השניה היהודים היוו 35 אחוז מאוכלוסית ורשה ומנו 360,000 מספר דומה למספר היהודים בארץ ישראל באותה תקופה . כיום חיים בוארשה מאות בודדות של יהודים .
כבר במאה ה14 היתה קהילה יהודית קטנה בורשה שישבה במספר רחובות בתוך העיר העתיקה . היהודים עסקו במלאכות המסורתיות:מסחר , כספים והיו רופאים. באותה תקופה ורשה היתה חלק מדוכסות מזוביה. הצלחתם של היהודים, והעובדה שלא היו צריכים לשלם מס לכנסיה, שגבתה מס מהמאמינים, עוררה את קנאתם של השכנים הנוצרים , והם שכנעו את הדוכס לגרש את היהודים . במאות ה15 עד ה17 היהודים חוזרים לעיר , חיים במשך זמן מה , ושוב מגורשים – בכל פעם על ידי דוכס אחר.
לאחר חלוקת פולין בין רוסיה פרוסיה ואוסטריה וורשה נמצאת תחת שלטון הפרוסים, אשר מאשרים ליהודים לשוב ולהתישב בוורשה. מאוחר יותר מוגדרים איזורים בתוך וןרשה בהם אסור להם להתישב, ומוקם איזור הגטו היהודי, בצידו הצפוני של נהר הויסלה. המאות השמונה עשרה והתשע מתאפינות בצמיחה כלכלית ותרבותית של וורשה היהודית. יהודים רבים נוטלים חלק בחייה התרבותיים והכלכליים של פולין . בתי ספר יהודיים , מוסדות צדקה , עיתונים , בתי דפוס , מוקמות אגודות , ובקרב היהודים ניתן למצוא את הקשת הפוליטית והדתית על כל גוניה .
המדריך מונה רשימה ארוכה של אושיות חברה , תרבות , אומנות ומדע שהם יוצאי ורשה ובניהם יצחק בשביס זינגר (חתן פרס נובל לספרות ) , סמואל גולדווין מMGM הוא יליד ורשה , ינוש קורצ'אק , וזמנהוף.
כל ההעושר התרבותי והחיות הססגוניות נפסקת , עם פלישת הנאצים לפולין . עם הגעתם לוארשה הם מרכזים את כל היהודים בגטו , ופותחים בתהליך של הגבלות על חיהם, כדי להביא להשמדתם :תחילה על ידי הרעבה והזנחה שיובילו למות במחלות , רעב וקור , דרך התעללות והרג ברחוב , ודרך שליחה מסודרת למחנות השמדה . האחד המשלוחים האלה מחליטים היהודים להתקומם ף ומפריעים לגרמנים בביצוע המשלוח . מרד ורשה מתחיל, ונמשך כחודש.
הגרמנים השמידו את גטו ורשה , במהלך הלחימה במורדים . הם נקטו בשיטה של שריפת הבנינים , פיצוץ תעלות ומרתפים , וכך התקדמו לתוך הגטו מבחוץ פנימה . הם כתרו בית , הבעירו בו אש , וכל מי שיצא נורה . היו כאלה שהצליחו לברוח לבנינים השכנים דרך תעלות ביוב ומרתפים מחוברים , והמשיכו בלחימה ובהתנגדות .בתום המלחמה , לא נותר הרבה מלבד איי חורבות .
עולם שלם נעלם . אלפי אנשים שחיו , אהבו, למדו , צחקו , אכלו , רבו , חלמו , בכו . נעלמו . נעלמו בתיהם , רכושם , רחוהות שבהם חיו . רק מתי מעט שיירים מהגטו, שרק יודעי דבר ידעו להסב את תשומת הלב , כרוחות רפאים מתעתעים בעיר .
במהלך הסיור המדריך מראה לנו שוב ושוב תמונות של מבנים יהודיים , שאינם קיימים עוד . במקומם נבנו מבנים חדשים במשך השנים , במקום שבו עומד היום גורד שחקים עשוי זכוכית ופלדה , עמד בעבר בית כנסת . במקום שבו עמדו בתי הגטו , הוקמה שכונה חדשה .
מה נותר כיום מהגטו ?
קטע קטן מהחומה שרד וכיום הוא אנדרטה , לא ביקרנו בו במסגרת הסיור אבל הנערה בקרה במסגרת המסע . הוא נמצא לא רחוק מבית הקברות היהודי.
אנחנו עוברים ברחוב שפירוש שמו "גבורי המרד" , בצידו הרחוק של הרחוב פסי חשמלית . במבט ראשון פסי חשמלית ככל פסי חשמלית באמצע רחוב בנוי משני צדיו , שבו חולפים אנשים ומכוניות . בד"כ לא ניתן עליהם את הדעת , אבל רק כשמסב המדריך את לבנו – אנחנו רואים שהם אינם מובילים לשום מקום. זה היה הרחוב הראשי בגטו , שהמה חיים של יהודים: בשני צידי הרחוב היו חנויות קטנות , ששלתיהן היו כתובים אידיש, אנשים , נשים , ילדים התרוצצו לאורך הרחוב טרודים בענינינהם. והחשמלית עברו כאן מסיעות אנשים לדרכם . לאחר שנשרף הגטו , זה כל מה שנותר מהרחוב.
בשנות החמישים , על הריסות הגטו החלו לבנות שכונות חדשות . השכונה הראשונה שנבנתה בגטו נבנתה על ידי הרוסים בסגנון סוביטי. המטרה היתה להראות לפולנים שהרוסים הם המיטיבים , לעומת הנאצים , וכעת פניה של של העיר והארץ לעתיד טוב יותר , ולכן הושקע מאמץ ומחשבה בתכנון השכונה, ובאסטטיקה שלה. שכונה שלמה נבנתה במשך שבועיים , במאמץ בניה רב . השכונה עדין קיימת , עם הבנינים כמו שהם והם באמת אסתטיים למדי , במיוחד עם השלכת המקיפה אותם .כאמור בשכונות הראשונות שבנו הסוביטים הושקעה מחשבה תכנונית רבה : הבתים אינם גבוהים במיוחד , והם בנוייים כך שיוצרים חצרות פנימיות בהן נבנו גני ילדים , או גינות שעשועים . בניניה החיצוניים של השכונה עוצבו כך שהם נראים כשער כניסה , תרצו -שער נצחון . בנין משטרת הרובע מושקע במיוחד, ונבנה בסגנון נאו קלאסי.
אבל השרידים המצמררים מכל הם בניני השכונה הזו עצמם והשכונה בעצם קיומה . השכונה נבנתה על עפר הגטו ההרוס , ולמעשה נבנתה ממנו .לא היה אפשרי לפנות את גבעות העפר , ולכן השתמשו בהם לבנית הבתים . במקומות רבים העפר פשוט יושר , ואם היו גופות , הם פשוט נשארו קבורים כך מתחת לבתים . בשכונה ישנם גבעות קטנות המובילת לבתים – זה הכל העפר שנותר מהגטו . כך ההולך בשכונה החדשה , בעצם מהלך על עפר ואפר הגטו , ולאנשים החיים בשכונה זו יש לא מעט שלדים במרתפים – פשוטו כמשמעו.
ברחוב מילא 18, נמצאת אנדרטת המציינת את מקום קבורתו של מרדכי אנילביץ ו50 לוחמי מרד נוספים . האנדרטה בנויה על תל הריסות הבית והבונקר שבו שהו. גופות הלוחמים, חלקם- שמם אינו ידוע , קבורים שם. הבונקר הזה נבנה על ידי מבריחי עולם תחתון פולנים , כשנהרס הבונקר הקודם ברחוב מילא 29 בו שהו המורדים הם עברו לבונקר זה , בסיוע המבריחים ומשם המשיכו להלחם. כשלושה שבועות לאחר פרוץ המרד כותר הבונקר על ידי חיילים נאצים שזרקו גאז מזמיע לבונקר כדי להכריח את 300 הלוחמים שבו לצאת. כמה עשרות לוחמים , ביניהם מארק אדלמן, הצליחו לברוח ועברו לאיזור אחר של הגטו, אבל אנילביץ ומרבית הלוחמים בחרו להתאבד בבליעת גלולות ציאניד ולא להכנע. בשנת 1946 הוקמה אנדרטה בשם "התל של אנילביץ" שעשויה מהריסות בתי מילא. בראש התל הונחה אבן הנצחה עם כיתוב בפולנית, יידיש, ועברית.בשנת 2006 הוסף אובליסק עם שמות הקבורים שזהותם אומתה.
תיעוד החיים בגטו
המדריך מראה לנו בנין קטן לבן ופשוט , הנמצא סמוך למגדל זכוכית . המקום שבו נמצא מגדל הזכוכית היה פעם בית כנסת גדול בורשה. הבנין הקטן הוא מרכז לחקר יהדות פולין. במקום זה שמורים מסמכים שעכרם לא יסולא בפז. אלא הם מסמכי ארכיון "עונג שבת " , שמתעד את החיים בגטו, את המאבק ועדויות כנגד הנאצים . כל המסמכים נאספו בזמן מלחמת העולם השניה ,עדויות רבות , ציורים , תצלומים נעשו בגטו בזמו המלחמה במטרה לתעד את החיים בו.
יוזם הפרוייקט היה עמנואל רינגלבלום , היסטוריון במקצועו , ששהה בגטו בעת עבודתו במנגנון פעולות סעד יהודיות שהפעיל "המוסד לעזרה הדדית". הוא החל לתעד ביומנו ולאסוף עדויות . עוד לפני תחילת המלחמה בסוף 1938 נשלח מטעם הג'וינט למחנה זבונשין על גבול גרמניה-פולין, שבו רוכזו 6,000 יהודים אזרחי פולין שחיו עד אז בגרמניה וגורשו ממנה. חמשת השבועות שבהם שהה עם הפליטים הותירו בו את רישומם , והוא הבין עד לאן הנאצים מסוגלים להגיע.
מאוחר יותר הרחיב פעולתו וצרף אליו אנשים נוספים שסייעו לו באיסוף חומר .וכך החלו כמה עשרות אנשי רוח (סופרים, מורים, אנשי ציבור השייכים לזרמים הפוליטיים השונים במחתרת הגטו והיסטוריונים) לאסוף את המידע הגולמי לארכיון ולכתוב רישומים. המטרה היתה לשמר תמונה היסטורית שלמה ואמינה של הגטו, כזאת שתעמוד באמות מידה היסטוריוגרפיים, וכמו שניתן למצוא בין מסמכיו תיאורים של המחתרת, ההתנגדות ומה שנודע בדיעבד כסימנים מתריעים לכיליון (עיתונות חשאית, פרוטוקולים מישיבות, סקירות על פעילות הגופים החשאיים היהודיים בגטו ועדויות מפי פליטים מגטאות אחרים, מחנות עבודה ומחנות שבויים), כך גם תעד את חיי היום יום של שוכני הגטו והאווירה ברחובותיו (כרזות, ציורים ועדויות). המימון לתפעול המיזם הגיע מארגון ה"ג'וינט".כאשר החלו רציחות המוניות של יהודים , פעילי הארכיון ניסו להניח את ידיהם על כל תעודה גרמנית הקשורה לגירוש ולתהליך ההכחדה. בתחילת שנת 1943 נגבתה עדות מאחד מניצולי מחנה ההשמדה חלמנו, והועברה ללונדון.
כשהחלו גירושיים המוניים מהגטו , הוטמנו מסמכי הארכיון בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב בשני מקומות שונים. מטמונים אלה נמצאו ב1946 וב1950 ותוכנם מהווה בסיס למחקר על החיים בגטו במכון. חלק שלישי של המטמון הוטמן כשלושה חודשים מאוחר יותר במקום שבו כיום נמצאת השגרירות הסינית.בשנת 2003 נעשו חפירות בתחום השגרירות בסיוע ממשלת פולין אבל דבר לא נמצא.
עמנואל רינגלבלום עצמו נספה בגיל 44 יחד עם משפחתו ב1944, עד ליומו האחרון הוא עסק בתיעוד. למרות שהצליח לברוח מהגטו עם משפחתו , והסתתר בהצלחה בצד הפולני , הוא בחר לקראת פרוץ המרד לחזור לגטו . לא ברור למה , ולא ברור מה קרה לו בזמן הקרבות והצתת הגטו , אבל לחבריו נודע שההוא נמצא במחנה עבודה , ומשם הוברח בחזרה לגטו. הוא הסתתר עם משפחתו ועוד כ-30 יהודים במרתף קטן ברחוב גרויצקה 81, וגם שם המשיך בעבודת הכתיבה. ב-7 במארס 1944 התגלה המחבוא, וכל יושביו הובלו לכלא הגרמני ונרצחו.
בארכיון אתר הארץ כתבה המרחיבה על הארכיון והנסיון למצוא את חלקו השלישי , בשטח שגרירות סין .
הנצחה
כמעט בכל פינה בשכונה זו ישנה איזשהי הנצחה לגטו וליהודים . מעניין לציין שחלק גדול מהאנדרטאות נבנו בשנים הראשונות שלאחר המלחמה . גל נוסף של בניה , שיפוץ והוספת אנדרטאות היה בעשור הראשון של שנות האלפיים. קל לזהות את האנדרטות שנבנו בשנים הראשונות : הכיתוב בד"כ בפולנית , עברית ויידיש, ולא כולל אנגלית , עקב החיים תחת השלטון הקומוניסטי.
את סיורינו אנחנו דוקא פותחים באנדרטה גדולה בסגנון סוביטי, הנמצאת מעט מחוץ לגטו. היא נבנתה שנתיים לאחר תום המלחמה, ומנציחה את כל מי שנהרג בזמן המלחמה: ללא הפרדה בין דתות ולאומים .
על מדרכות העיר , בתואי שבו עברה חומת הגטו ישנו סימון על הרצפה , המתאר שזהו תואי החומה של הגטו .וגם בשיטוטינו בעיר , בארבעת הימים שהיינו , מדי פעם צץ וקפץ אלינו התוואי . באמצע שיחה על דבר מה בכך , פתאום עולים בנו המחשה " הנה , כאן היתה החומה של הגטו . כאן חיו יהודים ואינם עוד.
ב22 מקומות ישנן עמודים המסמנים את גבולות גבולות הגטו ויחד עם , שבהן מופיע תבליט המראה את גטו ורשה, והיכן אנחנו נמצאים ביחס אליו . ההתבוננות בתבליט מרתקת : קו המתאר של הגטו מסובך , קו שבור מתפתל , צורה כמעט א-מורפית . המדריך מספר לנו , שמארק אדלמן , אחד ממפקדי הגטו ששרד , סיפר בזכרונותיו שלברוח מהגטו לא היה קשה , מכיוון שהנאצים לא יכלו לשים בכל פינה שומר. אבל האתגר היה לאחר הבריחה לשרוד , ולהשתלב באוכלוסיה המקומית . מרבית תושבי הגטו היהודים , על שפתם, מנהגיהם ומראם , לאהיו מסוגלים לעשות זאת , מכיוון שלא היו מעורים מספיק בשפה ובחברה המקומית. המחשבה על כך מצמררת.
על פינות בנינים עכשויים , ניתן למצוא תבליטים ואנדרטאות ליהודים ולפועלם . למשל על בנין שעומד על הריסות בנין ההוצאה לאור של עיתון ילדים שיזם יאנוש קורצ'ק , ייתן למצוא תבליט לזכרו .
בכניסה לבנין אחר , גראפיטי עם דמויות ואמרות . אומנם דמויות רבות בגראפיטי הם ממוצא יהודי , אבל מה שמענין הוא השפה של האמרות – אספרנטו . השפה הומצאה על ידי זמנהוף , יהודי מורשה , שחשב שכל האיבה והשנאה בעולם מקורה בכך שאנשים לא מדברים בשפה אחת , ובנה שפה שתהיה שפה אחידה לכולם .
אנדרטה גדולה בכיכר האומשלג פלאץ – ממנה נשלחו משלוחי יהודים להשמדה , בנויה בצורת קרון . כשנכנסים :על קיר ההנצחה רשומים שמות יהודיים , כל אחד מהם מסמל , יהודים שנשלחו מכאן . ובאמצע הקיר – שצלליתו צורת בית כנסת – צוהר לעתיד , ולתקווה – ממנו רואים עץ שהוא סמל החיים .
האנדרטה המפורסמת ביותר היא כמובן האנשרטה של רפפורט , שעותק שלה נמצא גם ביד ושם . מצידה האחד – אנדרטה לגבורת היהודים , וצידה האחר – מנציחה את הסבל .
ליד אנדרטה זו נערכים טקסים של משלחות הבאות למסע בפולין . הדיוק כשאנחנו עוברים שם , נתארגנת משלחת לטקס . לנערה זה סגירת מעגל . לפני שבוע , היא היתה כאן בטקס דומה , שציין את תחילת המסע ."אמא , הם לא יודעים מה צפוי להם !" מציינת הנערה , ומאחלת לנערים שעוברים לידינו " מסע מוצלח"
המדריך מראה לנו תמונה מעלפת של האנדרטה הבנויה בתוך ההריסות .נחנכה ב-19 באפריל 1948, במלאת 5 שנים לפרוץ המרד.
גודל ההנצחה והעובדה שהחלה בשלב כל כך מוקדם מפתיעה אותי. מאמצי ההנצחה נעשו בעיקר בשנים הראשונות שאחרי המלחמה, בתקופה שבה ברה"מ וכתוצאה מכך גם מדינות הלוין שלה קיימו קשרים דיפלומטיים עם ישראל . מאמץ הנצחה נוסף החל לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל לאחר נפילת הקומוניזם.
מוזיאון פולין
מול אנדרטת רפפורט נמצאת האנדרטה הגדולה מכולם. מוזיאון פולין – שירת הלל לתרבות היהודית בפולין . המזויאון מספר את סיפורם של 1000 שנות היסטוריה יהודית .הוא נמצא בלב הרובע , שהיה פעם גטו . המבנה עצמו יפהפה . הילדים לא מבקרים במוזיאון זה , ואנחנו משלימות את הביקור ביום אחר .
המוזיאון מודרני , ועשוי בצורה המגוללת סיפור מרתק. אפשר לקחת מכשיר אודיו בעברית . על המוצגים ישנם הסברים באנגלית , וציטוטים רבים בעברית .גם אנחנו , שלומדים את ההיסטוריה היהודית , ובקיאים בתרבות היהודית עשויים ללמוד דברים חדשים .כך למשל גיליתי מי הם אותם הקדרים , מהמשחק "הקדרים באים " ששחקתי בילדותי .כך למשל גיליתי מדוע הנשים החרדיות חובשות פאה .
אתר חובה למבקרים בורשה .(והנערה מצטרפת להמלצה) מוזיאון פתוח בכל יום (מלבד יום שלישי ) מעשר עד שש , עלות כניסה 25 זלוטי , בימי חמישי בחינם . כדאי להקצות לביקור לפחות ארבע שעות
ברחבת במוזיאון ישנו פסל מז'אנר החביב עלי : דמות אנושית על ספסל. פסלים אלה ממש מזמינים את העוברים והשבים לשבת לידם, להניח יד, לשמוע את סיפורם. זוהי דמותו של יאן קארסקי , פולני , שניסה לספר את סיפורם של היהודים המושמדים לעולם . אבל מעט מאוד רצו לשמוע. יאן קארסקי היה לוחם המחתרת הפולנית שנשלח למערב כדי לספר על השמדת היהודים.
כשהחלו מישלוחי יהודים מורשה למחנות ההשמדה, בקשו חברי המחתרת היהודית מקארסקי שיספר לעולם על המתרחש. לשם כך התגנב קרסקי פעמיים לתוך גטו ורשה, לשם הוברח על ידי אנשי המחתרת היהודית. מטרתו הייתה לחוות מכלי ראשון את האירועים שהתרחשו אז בגטאות, ולחשוף לעולם את האירועים האיומים . כן התגנב קרסקי, כשהוא לבוש במדי שומר לאחד ממחנות המעבר בבלזץ. הבנובמבר 1942 נמלט קרסקי למערב, והחל בפעולה לחשוף לעולם את השמדת היהודים. בתחילה שהה בבריטניה שם נפגש עם שר החוץ אנתוני אידן, שדחה עם זאת את בקשתו להיפגש עם וינסטון צ'רצ'יל. לאחר מכן עבר לארצות הברית וביולי 1943 נפגש אישית עם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט. כן נפגש עם מנהיגים רבים אחרים בארצות הברית – פליקס פרנקפורטר, קורדל הול, ויליאם דונובן,סמואל קרדינל סטריץ' וסטיבן שמואל וייז, אך לא השיג דבר בפגישות אלו. רבים מאלו ששוחח עמם לא האמינו לו, או סברו כי עדותו מוגזמת, וכי המדובר בתועמלן מטעם המחתרת הפולנית. אני תוהה מה היה לכל האנשים האלה להגיד , בדיעבד בתום מלחמת העולם השניה. יאן קארסקי הוכר כמובן כחסיד אומות העולם והוענקה לו אזרחות ישראלית של כבוד. הוא היה מועמד לפרס נובל לשלום, אבל לא קיבל.
במסגרת כתיבת רשומה זו גיליתי , שפסל דומה של יאן קארסקי היושב על ספסל מצוי באוניברסיטת תל אביב. כתבה מענינת על קארסקי , הספרים שהוא כתב ועל העדות שלו בסרטו של קלוד לנצמן .
הסיור שלנו מסתיים בפינה , בה מונצח מאורע היסטורי מעניין .תבליט קטן מציג אדם העומד על ברכיו, לצד פרחים, וברקע מנורת שבעת קנים.
התבליט הזה מנציח רגע היסטורי בביקורו של קאנצלר גרמניה בפולין.ב-7 בדצמבר 1970, במהלך ביקור בפולין, הניח קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט זר פרחים לרגלי האנדרטה, ולאחר מכן, במחווה מפתיעה שעוררה הדים רבים, כרע על ברכיו מולה. האירוע הונצח באנדרטה קטנה שהוקמה בכיכר הנושאת את שמו של ברנדט בקרבת מקום.המדיה פרשה מחוה זו כבקשת סליחה . וילי ברנדט לא הכחיש ולא אישר , לכשנשאל לכך ורק אמר " נהגתי , כפי שהיה נוהג כל אדם במעמד כזה". וילי ברנדט קיבל פרס נובל לשלום ב1971 על המדיניות שלו להרגעת המתיחות עםהגוש המזרחי .
מה מספרים הפולנים לעצמם ? הסיור הזה היה הצצה לסיפור מורכב. הסיור הזה עורר את סקרנותי להמשיך ולקרוא נושא השואה בכלל ועל התמודדות הקהילה היהודית בכלל, ועל היחסים שלה עם הפולנים. נראה שלסיפור הזה יש הרבה גוונים ופנים . השאלות עולות על התשובות . במשך שנים רבות , מאז שסיימתי את בית הספר התיכון , נושא השואה הונח בצד. בימי הזכרון הרשמיים צפיתי מדי פעם בסרטים , השתתפתי באירועים בהם ניצולי שואה מספרים את סיפורם . כיום בעקבות הסיור הזה , אני מרגישה שהגיע הזמן לחזור ולהעמיק בנושא , ולבחון צדדים נוספים. אומנם היסוד , המהות לא השתנתה :שואת יהודי אירופה היא אכן תופעה סינגולרית בהיסטוריה של האנושות , בכך שהתרחשה השמדה מתוכננת של עם שלם , באשר הם נמצאים רק משום היותם יהודים . כל סיפור, כל שם שהועלה במסגרת הסיור , מוביל אותי למידע חדש ולדברים שלא ידעתי. כל קישור כזה מוביל לקישורים נוספים . וכל קישור כזה ממוטט משהו מהמבנה הנאראטיב של השואה כפי שנבנה אצלי. אני בהחלט מוכנה להתחיל לשפץ , ולבנות מחדש.
לקריאה נוספת :
אתר גטו ורשה – מידע על החיים התרבותיים והפוליטיים של יהודים
צילום בגטו ורשה.
ערך ויקיפדיה על מארק אדלמן מכיל קישורים לכתבות מענינות על חייו של אדם זה . אני מצטערת לגלות שמדינת ישראל לא נתנה לגיבור מרד גטו ורשה את הכבוד המדיע לו , לנאום בטקס בורשה לציון חמישים שנה למרד גטו וארשה . אידלמן חי את חייו עד למותו בפולין . הוא החזיק עד סוף מותו בדעות ארגון הבונד היהודי, שהיו נגד הקמת מדינת ישראל.
מרד גטו ורשה לא היה כזה – מאמר דיעה מעניין בהארץ של ניצול שואה , המעורר מחשבות על איך אנחנו תופסים את ההיסטוריה
"ובתוכי העבר.. בארגון היהודי הלוחם " , מאת שמחה רותם (קז'יק). סדרת לוחמים , הוצאת משרד הבטחון. ספר זכרונותין של שמחה רותם על חייו בגטו לאחר פרוץ המלחמה , על חייו מחוץ לגטו , על הלחימה במרד , ועל מבצע ההצלה של שארית מורדי הגטו בנתיבי הביוב של ורשה.
ספרי ילדים :
המחבוא , מאת לואיק דוויליה, צארק ליזנו , גרג סלסדו . ספר קומיקס המתאר את סיפורה של ילדה בפאריס לאחר כיבושה על ידי הנאצים : החל מההכרח ללכת עם טלאי , דרך גירוש מבית ספר , תפיסת ההורים ושליחתם לדארנסי , וטיפול אוהב של נשמות טובות בילדה , ועד לשחרורה של האם לאחר המלחמה. מנוקד חלקית . מתאים לגילאים 8-10 בערך .
פוסט מרתק
תודה נעה. נושא היחסות הפולנים ליהודים מתום מלחמת העולם השניה ובמיוחד לאחר נפילתה הקומוניזם הוא באמת מרתק. גם הקהילות היהודיות המתחדשות הן נושא מעניין.