שעת בוקר ביום שישי גשום וקר . אנחנו נוסעים בנתיבי איילון הרטובים והכמעט ריקים . פנינו מועדות אל דרומה של תל אביב אל שכונת נווה שאנן, שהיה פעם איזור התחנה המרכזית של תל אביב, לבה הפועם של התחבורה הציבורית, דוכני הקסטות, וחנויות הנעליים והאביזרים, והיום ארצם של הפליטים והעובדים הזרים. גראפיטי צבעוני ענק מקדם את פנינו : "האומנות תציל אותנו מהאמת ! " הוא זועק . גראפיטי מתחבר אצלי דוקא עם אמת בלתי מתפשרת, חתרנות, מחתרתיות, אגרוף לשלטונות המרוח על קירות . אבל אמירת האמת היא ככל הנראה פריווילגיה השמורה לאלה שהם בני בית, בעלי זהות וסטטוס פוליטי. הבוקר פנינו מועדות לביקור בעולמם של חסרי הסטטוס והזכויות לסיור טעימות במטבחי העובדים הזרים והפליטים .
רחוב ראש פינה 6 , סופרמרקט "דראגון ". דרקון ענק מצוייר על הקיר הסמוך. תנועת קונים ערה נצפית בחנות . אנחנו מתגודדים תחת גגון הפלסטיק מחכים לתחילת הסיור שלנו. רוני לדרמן המדריכה מצווה עלינו לדומם ניידים, ולהצניע מצלמות . אנחנו נכנסים אל איזור הדמדומים בין החוקי ללא חוקי. יש מי שלא יראה בעין יפה את הלכדותו בעדשת המצלמה. התמונת המצורפות לבלוג צולמו בדיעבד, בתום הסיור . מה שלא צולם במצלמתי , צולם בעיני רוחי, ויתועד להלן .
את הסיור אנחנו פותחים כאן בסופרמרקט על חטיף אצות נורי קוריאני , וכוסית סאקה יפני. פירוש המילה סאקה ביפנית הוא משקה אלכוהולי, ומדובר בדרך כלל ביין אורז. קיימים סוגים שונים של סאקה מבחינת תהליכי הכנתם ותכולת האלכוהול שבהם . ישנם גם כללי טקס להגשת הסאקה , ושתיתם בטמפרטורה הראויה , אבל אנחנו כאן בסיור חתרני אל עולם עם כללים חוקים משלו , שותים בעמידה מכוסות פלסטיק נטולי גינונים.
כטוב ליבנו בסאקה אנחנו מקשיבים לטיראן בעל הסופרמרקט שמספר לנו על ההיסטוריה של המקום. גלים גלים באו לכאו עובדים זרים ממדינות שונות, עם טעמים שונים ודרישות קולינריות יחודיות. ראשונים היו כאן הניגרים, לפני כשלושים שנה הגיעו כדי לבנות את הארץ. מאוחר יותר החליפו אותם הסינים בבניה, וכך גם מוצרי הסופרמקרט. אחריהם הגיעו הרומנים , ועכשיו הסודנים והאריתראים. ובעל הבית מספק להם חטיפים , כלי בישול, קמחים מיוחדים, משקאות אלכוהולים ושאר מטעמים מארץ מוצאם. הוא מעסיק שני עובדים: אחד סיני ושני אריתראי, המסייעים בעדו לצרכי תקשורת עם הלקוחות . ואיך הוא מדבר איתם ? באיזור זה הלינגואה פרנקה, השפה המקשרת, שפת העבודה והעסקים היא לא אחרת מאשר שפת הקודש: העברית.
התחנה השניה שלנו בביקור היא התחנה המרכזית החדשה, אותו מסוף אוטובוסים גדול המשולב במרכז קניות, שמדי יום עוברים בה כ 80000 איש. רעיון בנייתה של תחנה מרכזית חדשה וגדולה הועלה לראשונה על ידי קבלן בנין תל אביבי ב-.1963. לתכנון התחנה נבחר האדריכל רם כרמי יחד שני אדריכלים ידועים פחות. הבניה החלה לאחר ארבע שנים, ומומנה ממכירה מוקדמת של חנויות בתחנה. התקווה היתה שיוקם כאן מרכז מסחרי משגשג "קניון תל אביב ". תושבי האיזור פתחו במאבק חסר הצלחה נגד התחנה, בטענה שערכי נכסיהם ירדו, ובדיעבד הם צדקו כמובן. עקב קשיים כלכליים, שינויים תכנוניים, החלפת בעלים ומגוון עיכובים נפתחה התחנה המרכזית על 6 מפלסיה רק לאחר 30 שנה. עם פתיחת התחנה התגלו הכשלים בתכנונה הן כמרכז מסחרי והן כמסוף תחבורה מרכזי: כשלים באוורור מסדרונות הקומות התחתונות, גישה שאינה נוחה לאוטובוסים, פגיעה באיכות חיים של הבתים הסמוכים לרמפות. בתי עסק רבים בתחנה מזוהים עם המגזר הרוסי, בתי עסק אחרים מזוהים עם מגזר מהגרי העבודה. קהילת מהגרי העבודה מרבה להשתמש בחנויות שבמתחם עד כדי כך שאחת השדרות קיבלה את הכינוי "צ'יינה טאון הישראלית". קהילה זאת אף משתמשת במתחם לצרכים תרבותיים, מה שהצמיח בתחנה המרכזית תרבות אלטרנטיבית הפעילה בעיקר בשעות הלילה ובסופי השבוע כאשר התחנה עצמה אינה בשימוש. מעט מתרבות זו, אנחנו מצליחים לראות בסיורנו בצהרי יום שישי.
הכניסה לתחנה שבצומת הרחובות לוינסקי ודוד צמח ממוקמת מתחת לרמפה . לצד מעבר החציה חסר בית מתעטף בשמיכה ושוכב לישון על קרטון . ההולכים והשבים, רגילים כבר למראהו , אצים – רצים לעיסוקיהם . המקום הכי נמוך וקר בתל אביב.
סבך המסדרונות בקומת הקרקע עמוס שלל חנויות בגדים. מזון , מאפיה, בית מרקחת, פלאפונים . אוכלוסית הקונים ססגונית אפריקאים , אסיאתים , ישראלים חובשי כיפה , חיילים , נערות צעירות , וזקנים. המדריכה מובילה אותנו לחנות שהיא קצת מכל דבר: לצד סיגריות ודוכן חלפנות , נמכרים גם "באו " . אלה הן לחמניות סיניות מאודות וממולאות במגוון מילויים: בקר, עוף , חזיר , תפוחי אדמה ושעועית חומה . הבצק אוורירי ודביק מעט, המילוי מהביל וחריף מעט. געגועי לסין.
אנחנו מתישבים לאכול בספסלים ממול לחנות . איש אחד מתעניין למעשינו. הוא ממש משתומם שבאנו לכאן לסיור תיירותי "שכונה קשה פה" הוא אומר , "כל מה שכתוב בעיתונים זה פי 2 גרוע". הוא יודע, הוא מביא מפה פועלים לעסק.
במפלס אחר מתקיים שוק חג מולד. שלט גדול ברוסית, עצי אשוח מלאכותיים בגדלים ובצבעים שונים, אורות נוצצים, לקוחות וסקרנים מסתובבים סביב לארבעת הדוכנים. אלכס בעל דוכן ויזם המקום מספר בגאווה שזהו אחד השווקים הגדולים במזרח התיכון עם סחורה איכותית מכל העולם. הדוכנים משרתים את יוצאי ברית המועצות לשעבר, הנוהגים לחגגוג "נובי גוד" קבלת השנה החדשה, כחג אזרחי ומשפחתי , ומקשטים עצי אשוח. הדמויות החביבות כאן הם "סבא כפור " ובתו שלגיה, שאחראים על המתנות לילדים. ראש השנה הסיני מתקרב אף הוא והשנה תחל שנת הקוף. זוהי הסיבה לשפע בובות קופים בדוכנים וריבוי הקופים על קישוטים. שפע כדורי הזכוכית המבהיקים והנוצצים מושכים את העין. בעלת הדוכן מספרת שזהו יבוא מאוקראינה של עבודת יד איכותית .
סמוך לשוק חג המולד מתקיים לו שוק זמני של אוכל יום שישי. על שולחן מאולתר מוצבים סירים מהבילים, קופסאות חד פעמיות ובתוכן עוגות עגולות נערמות בסמוך, בארגזי הירקות ניתן להבחין בירקות לא מוכרים מהמזרח. ובתוך הצפיפות וההמולה מתישבות גברות מלוכסנות עיניים לארוחה קלה. רב תרבותיות במובנה הטוב והיפה מתקיימות כאן, במתחם התחנה.
אוכלוסית הפיליפינים והסינים הם עובדים זרים שרבים הגיעו לכאן ברשיון לעסוק בבניה ובסיעוד. רבים עזבו בית ומשפחה על מנת להרויח כסף. חלקם נמצאים כאן שנים רבות, ויצרו תאי משפחה חדשים, ומגדלים ילדים בנוסף למשפחתם שנשארה מאחור. בצהרי היום ניתן לראות תורים ארוכים משתרכים באשנבי החלפנות, המספקים גם שירותי העברת כספים. רבים מהעובדים נמצאים כאן. חלקם כבר מזמן אבדו את זכאותם לעבוד, אבל ממשיכים להתקיים כאן בדרום תל אביב בשולי החברה .
בימי שישי ושבת נשים פיליפיניות מבשלות אוכל ומוכרות אותו דרך משווקים, או בעצמן בדוכנים . משווק כזה פותח את דוכנו בשישי שבת סמוך לסופרמרקט דראגון . וכאן ניתן למצוא מיני מאפים, מוקפצים , ומגולגלים ממיטב מאכלי הפיליפינים . אנחנו טועמים עוגיות סולת, עוגיות קוקוס ובוג'י : כדור בצק, הממולא בשעועית שחורה ומצופה בסומסום. האוכל הפיליפיני מצטיין בצמיגותו ובמתיקותו. גם כשהוא מלוח.
למתהלך בשכונה נוצר רושם של הזנחה. הבנינים ישנים ובתחזוקה עלובה, חצרות הבתים מוזנחים, גיבוב של חפצים זרוקים בהם יוצרים שילוב של מחסן ומזבלה. אבל בשכונה זו נבנו בשנים 1934-1936 כמה מהבתים המרשימים בעיר של הסגנון הבינלאומי. בקצה השכונה מצוי המבנה אולי המפורסם ביותר "בית האוניה" , שמשום גבהו הרב, שש קומות, שימש את אנשי ההגנה לתצפית. הערבים לעומת זאת עשו בתצלומו שימוש בכרזות המסבירות את שאיפות הציונים "להשתלטות בעזרת מבצרי ענק".
שלושה מבנים נוספים כאלה נמצאים ברחוב ראש פינה. הם מיועדים לשימור , אבל עד שמישהו ירים את הכפפה, עובדים זרים ופליטים חיים בהם, לעיתים בצפיפות גדולה, מבשלים, תולים את הכביסה מהמרפסות. סימני התת תרבות המתקיימת בשכונה ניכרים בכל.
אמא נושאת שקיות קניות ובתה עם מטריה ורודה ומגפיים. אב מחזיק בידו הקטנה של בנו יוצאים מאחד מחדרי המדרגות. זוג עובר ברחוב כל אחד מהם מושך את הטרולי שלו – חזרו מחופשה ? או שמה משבוע עבודה ? שלט על גדר המעיד על קיומה של מספרה . השם הוא סיני , כתוב באנגלית. קהילה אנושית שמקיימת חיי חברה, מסחר , תרבות מתחת לרדאדר של הרשויות .
הליכה של צעדים ספורים תוביל אותך ליוצאי היבשת השחורה : הפליטים מאריתראה וסודן . רחוב נווה שאנן הפך לאפריקה הקטנה : מספרות לגברים ונשים המתמחות בתספורות של שיער מקורזל, חנויות לממכר ציוד, בתי קפה ומאכליות. אריתראי וסודני במבט ראשון יראו לעין הלא מבחינה כאחד, אבל הם בעלי תרבות שונה ואוכל שונה .
אנחנו פותחים בארוחה במסעדה הקטנטנה של אגוס, שהגיע מאריתראה. גבר דק גזרה שחיוך בישן נסוך על פניו, מתעטף היטב בסוודר ביום זה . מאחורה במטבח נסתתרת נת'אנת' אישתו, ובמסעדה מסייע נתן, צעיר עגול הלחיים. אנחנו מצטופפים סביב לשולחנות פורמייקה כשעליהם תפריט הכתוב בטגרית, השפה המדוברת באריתראה. קודם תאכלו , פוקדת רוני המדריכה, אחר כך דיבורים ושאלות . צוות המקום מניח לפנינו צלחת עגולה עליה מונחת פיתה עגולה, המזכירה לאפה, אבל זוהי אינג'רה. הפיתה עשויה מחמצת טבעית של דגן הנקרא בן חילף -טף. הטף הגיע לישראל יחד עם העולים מאתיופיה וכיום הוא מתפשט כצמח בר ברחבי הארץ. כשלוש מאות טון טף נצרכים בישראל בכל שנה.] הטף אינו מכיל גלוטן ונחשב למזון –על. טעמה חמצמץ ומרקמה ספוגי משהו, קצת כמו הלחוח. על האנג'ירה מסודרים מיני מזונות: סלט, תבשיל עדשים, תבשיל שעועית טחון , תפוחי אדמה מבושלים עם מנגולד. את האוכל אוכלים בידיים : עם פיסת אינג'רה לוקחים קמצוץ מהאוכל ואוכלים. בעודנו אוכלים אגוס מספר את סיפורו. אריתריאה היא מדינה בצפון-מזרח אפריקה, על חופי הים האדום. גובלתב: אתיופיה, ג'יבוטי, וסודאן. מעט למעלה ממחצית מהאוכלוסיה המונה קרוב לשישה מליון הם נוצרים קופטים, ושאר האוכלוסיה מוסלמים סונים . אריתריאה קיבלה את עצמאותה מאתיופיה ב1993 , אך מלחמה עמה וסכסוכים עם מדינות שכנות השאירו את אריתריאה מדינה חלשה כלכלית וחברתית. המדינה נחשבת בין המדינות העניות בעולם . אגוס ברח מאריתריאה כדי להמנע מגיוס לצבא האריתריאי . חיילי הצבא מועסקים בעבודות פרך ולעיתים קרובות נעלמים. הוא עשה את הדרך ברגל דרך מדבריות סודן בעזרת מדריך לאחר ששילם לו במיטב כספו. המדריך הביא אותם עד לגבול מצריים, אותו גנבו . משם הם היו צריכים לקחת מדריך שיגניב אותם דרך סיני לגבול עם ישראל . לפני שיצא לדרך, הוא שמע שבישראל טוב , יש עבודה ומתיחסים טוב . הוא והקבוצה שנעה איתו חששו מאוד מהחיילים הסודנים, והמצרים, אבל ברגע שעברו את הגבול והופיעו חיילים ישראלים הם נשמו לרווחה. הם נלקחו למתקן מעצר והואכלו . בזכות ידעת הערבית וקצת אנגלית הוא שימש מתורגמן בין קבוצתו והחיילים. זה השתלם לו , הוא קבל אשרת עבודה באילת . מאורח יותר התגלגל לתל אביב, כשחבר עזב את המסעדה שניהל הוא לקח אותה על עצמו . את כל זה מספר לנו בעברית טובה . הוא כבר חמש שנים פה .
לכאורה סיפורו של אגוס הוא סיפור הצלחה . הוא עובד לפרנסתו , מקיים מסעדה מוצלחת, חי עם אישתו כחלק מקהילה . אבל איזה עתיד יש לאגוס ולשכמותו ? נראה שמדינת ישראל החליטה שלא להחליט איך לנהוג באנשים אלה. מדינת ישראל מתוך היתה מיוזמי אמנת הפליטים שנחקקה באו"ם בשנת 1951, ומגדירה כיצד יש לנהוג בפליטים ומה היא הגדרת הפליטים. יוזמה זו לא מפתיעה, שהרי מלחמת העולם השניה והשואה הפכה יהודים רבים לפליטים. מפתיעה המדיניות הננקטת היום בישראל . במדינות הגירה אחרות תוכנית הקליטה כוללת תהליך שיביא בסופו של דבר להתאזרחותו שך הפליט במדינה אליה היגר. התהליך מבטיח מנוחה ונחלה , ועתיד טוב יותר . אבל מדינת ישראל , שאינה מפרידה דת ומדינה, שאינה יודעת כיצד לנהוג במיעוטים שחיים בקרבה , שאינה יודעת כיצד לנהוג בלא יהודים שהגיעו לכאן בזכות חוק השבות, על אחת כמה וכמה אינה יודעת איך להתמודד עם קהילות של פליטים , ועובדים זרים. מצד הממסד רואה בקהילות אלה איום על יהדותה של המדינה וםוחד ממליוני מהגרים . מצד שני , לא נעשים שום מאמצים לבדוק האם הפליטם שמגיעים לכאן הם אכן פליטים. גם הטיפול בעובדים הזרים, שרבים הגיעו לכאן בעידוד הממשלה לוקה בחסר.
בעברו השני של הרחוב בית עסק סודני. אנחנו נכנסים דרך מסעדה קטנטנה עם שולחנות פורמיקה קטנים. בשולחן אחד שני צעירים חולקים ארוחה, בשולחן אחר ממתין צעיר לבד לארוחתו. יושב זקוף, מביט קדימה, מבט רואה ולא רואה. את התנוחה הזאת והמבט כבר ראיתי פעם, בצד אחר של העולם במסעדה הודית פשוטה בלב לבה של מלבורן. כפראפרזה על טולסטוי אומר שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, אבל הבדידות אחת היא.
המסדרון מוביל אותנו אל חצר מקורה ובה סדורים כסאות שורות שורות כמו בקולנוע. וזהו אכן אולם הקרנה ציבורי. שלושה מסכי ענק תלויים אל מול שורות הכסאות. על מסך אחד מוקרן סרט דרמה כלשהו, על השני – האבקות, ועל השלישי כדורגל. בשעה זו המקום כמעט ריק, מלבד מספר צעירים המעשנים נרגילה וצופים בהאבקות . המדריכה מספרת כי במקום יש כללים בלתי כתובים : איש אינו מקפיץ תחנות . כל מבקר מתישב מול המסך שמעניין אותו, רק כשיש תוכנית שמענינת רבים והמקומות מול המסך נגמרים יעבירו גם את התחנה למסך הסמוך.תוכנית האבקות נשים בדרך כלל ממלאות את המקום ומוקרנות בבת אחת על כל המסכים. במתחם ישנו בית קפה אתיופי קטן המשרת את באי המקום. שתי נערות אדיבות מתפעלות אותן. מגדל של כוסות חד פעמיות, כשמכל אחת מציץ קצהו של שקיקי תה, ממתין ללקוחות . אנחנו מפונקים בקפה אתיופי, בעל ריח חזק ועשיר המוגש עם פופקורן ממותק. הקפה האתיופי עובר תהליך קליה מיוחד. הוא נקלה על מעין מנגל מיוחד במשך זמן רב, אבל רק עד דרגת קלוי למחצה. אחר כך נכתש , ומבושל במים במשך כמה הרתחות. למרבית באי המקום הקפה הזה יקר מדי, והם מסתפקים בשתית תה משקיקים או קפה שחור.
לפני הקפה מוגש גם אוכל סודני : גם האוכל הזה מבוסס על פיתות גדולות דקות ושטוחות , שאיתן אוכלים את הכל . הפעם מוגשים רטבים : רוטב במיה חלקלק וצמיגי , רוטב בשר הרסק עגבניות, רוטב של עגבניות בשמנת סמיך ועשיר, ותבשיל חצילים עם חמאת בוטנים. הטעמים עדינים , בהחלט ערבים לחיך.
המדריכה מספרת לנו על ההיסטוריה של השכונה. שכונת נווה שאנן הוקמה על ידי קבוצה של כ 400 יהודים שהחליטה לעזוב את יפו לאחר מאוראות תרפ"א (1921 ). חברי הקבוצה, אשר כללה בעלי מקצוע מתחומים שונים, ובהם נגרים, חקלאים, סוחרים ופועלי בניין, שאפו להקים חלופה עירונית למונופול החקלאי שהיה בידיהם של הערבים ביפו והגרמנים במושבה שרונה. לשם כך איתרה הקבוצה את פרדס שייח'-עלי שהיה איזור פורה בגודל של 260 דונם ונהנה מאספקת מים עצמית. השכונה נבנתה על פי תכנית אדריכלית המכונה " המנורה" : תוואי הרחובות בנוי בצורת מנורה, כך שרחוב לוינסקי מהווה את "השמש" וממנו יוצאים "קנים": רחובות צרים, אשר מתעגלים בהגיעם לציר שדרות הר-ציון. התוכנית באה לידי מימוש כיוון שחברי הקבוצה התקשו לרכוש את כל השטחים המיועדים . מרכז המנורה מתחם שכונתי מקומי , שכלל בית ספר שכונתי. תושבי השכונה, אשר בחלקם הגדול עבדו בתחומי מלאכה שונים ומגוונים, פתחו את עסקיהם כך שנוצר רצף של בתי עסק קטנים המתמחים במקצועות, כגון: דפוס, ייצור מתכת, מכירת נעליים, נגרות וכדומה. אלה התערבבו עם בתי המגורים, אשר נבנו בבנייה נמוכה ורוויה יחדיו.
עם השנים האזור כולו התדרדר עקב התבלות המבנים הקיימים באזור והזנחתם, וחוסר ההשקעה של העירייה בתשתיות ושירותים קהילתיים. אם בשנותיה הראשונות של השכונה התושבים המייסדים היו ברובם בעלי מקצועות חופשיים, המתקשרים לתחומי מלאכה ובנייה, הרי שברבות השנים חלקם עזבו את האזור, או שהשכירו את השטחים והמבנים למשפחות אחרות, אשר באו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. מאוחר יותר האזור הפך לפחות אטרקטיבי והחל למשוך גורמי פשע, משפחות מעוטות יכולת, ועובדים זרים, בשל שכר הדירה הנמוך יחסית בעיר. כך בכמה שורות ניתן לתאר את החלום האוטופי , גלגולו ושברו.
לקראת סוף הטיול אנחנו מגיעים אל האיזור שבו היו רציפי התחנה הישנה, וכיום יש שם תחילתו של אתר בניה. לא רחוק משם הריסות של בית אחוזה ,שהיה בלב פרדסים וכיום הוא מאורת נרקומנים. לצד עסקים לגיטימיים ישנה בשכונה תעשיה של סמים ומכירת תרופות פירטית. במרבית הרחובות בהם טיילנו אין חשש להסתובב לאור יום, אבל ישנם רחובות וסימטאות, ששומר נפשו ירחק. שם אפשר למצוא נרקומנים, ולדרוך על מזרקים ברחובות. למקומות מסוימים המשטרה נמנעת מלהכנס, ומד"א מגיעים רק להוציא גופה.
ההתגודדות שלנו מסביב למדריכה מושכת סקרנים מבעלי העסקים במקום. הימים הם ימי טרור ופיגועי הסכין בארץ, אבל דוקא כאן בשכונה הרחובות שוקקים. "לכאן אך ערבי לא מגיע !" מכריז אחד מבעלי העסקים, "אם יבוא מישהו עם סכין , נוציא עליו אקדח! " .הבטחון הוא ענין יחסי, ושל גיאוגרפיה.
עוד משהו :
קישור לסיור הטעימות המחתרתי של רוני לדרמן. מרתק , מפתיע , טעים , מעניין. מזון לגוף ולמחשבה .
קישור לכתבות על מצבם המשפטי ובכלל של הפליטים בארץ בבלוג "קרוא וכתוב " . מעניין.
נסח מלא של האמנה לטיפול בבפליטים באתר האו"ם.ל
שמחה , התעלות רוח , בגדים יפים , תסרוקות מושקעות מאפיינות את העליה לרגל של רבים מהקהילה האריתראית אתר הטבילה בקסר אל יהוד. על כך אפשר לקרוא ברשומה הבאה .
נאנסן חוקר הקוטב הנורווגי, דאג גם לפליטים וכל כך קיבל פרס נובל לשלום . על פעילות זו למדתי לראונה בביקור במוזיאון באוסלו . כל המזויאון ופועלו של נאנסן , אפשר לקרוא ברשומה הבאה.
ינינה, את מעלה חומר מרתק. תודה על המידע אודות הסיור. מקווה להשתמש בו באחד הימים.
תודה זיוה . זה מקום מרתק.
עוררת בי הרבה נוסטלגיה. איזה מזל שלא הייתי מעורב בתכנון התחנה אלא רק בפיקוח על הבטונים שלה… עבדתי שם מטעם חברת "כיכר לויסקי". הקבלנים המעורבים בהקמתה היו פילץ וסולל בונה בסוף נכנס גם פלטו שרון עם הגעתו ארצה. מבחינתי המקום היה גן עדן לישום כל מה שלמדתי בהנדסת בניין, שזה לא מכבר סיימתי את לימודי המקצוע. אבל הכי חשוב הוא ששם פגשתי דרך מיקרה באישה יפיפיה שליימים נהייתה אשתי עד עצם היום ועד שמחיצת בלוקים תפריד ביננו לחיי הנצח.
נמרוד , כמה מרגש! רק בשביל זה היה שווה לכתוב את הרשומה . מאחלת לכם עוד הרבה שנים של ביחד.
סיפור מרתק ינינה, כדרך שאת תמיד רואה את הדברים. אני דוחה את הגעתי לתחנה המרכזית הישנה כבר כמעט שנה לצורך צילומים, עכשיו עוררת מחדש את החשק לכך.
תודה רבקה. בואי נאגד כוחות לסיור משותף ?