איזור סיגיריה הוא אחד האיזורים המתוירים ביותר בסרי לנקה גם על ידי הסרילנקים עצמם. הוא נמצא באיזור המכונה "משולש התרבות " הנקרא כך על שם מקבץ גדול של אתרי מורשת לאומית ועולמית, מקדשים וערים עתיקות. התשתית התיירותית מפותחת יחסית ומביאה איתה מבחר גדול של מלונות, תעשית מזכרות, מסעדות מוכוונות תיירים ושפע אטרקציות . אנחנו שוהים בסיגיריה במשך ארבע לילות ומשלבים בין אטרקציות טבע, בעלי חיים, תרבות, היסטוריה, וחיי הכפריים המקומיים.
אני מפתחת יחס דואלי לאטרקציות תיירותיות, במיוחד כשמדובר במדינות העולם השלישי. מצד אחד ברור שאתר שקיבל מעמד אתר מורשת עולמית הוא בעל ערך תרבותי וראוי לביקור, אך מצד שני אני תמיד תוהה עד כמה אנחנו , משפחה של הדיוטות תרבות מקומית נפיק תועלת והנאה מביקור כזה. אתרים אלה מופיעים בכל רשימות " עשרת הגדולים .." ו"אתרי חובה.." ומתאפינים בקהל עצום ורב של תיירים, מוכרי מזכרות ושאר מתפרנסי תיירות מקומיים, רעש רב, דוחק ומיעוט הסברים וידע. כך מתנהל בי מאבק פנימי בין שני קולות. הקול המצווה לא לוותר על "אתרי החובה" מנצח בדרך כלל, ואני משבצת אותם בטיול. האם היה כדאי ? להלן שלושה אתרים כאלה, עם ביקורת אמיתית וכנה מכל המשפחה על המקום.
מקדש מערה דמבולה
אתר זה הוא מערכת של חמש מערות ובהן ציורי קיר, סטופות ופסלי בודהה הממוקמת על סלע ענק שפסגתו מתרוממת לגובה 550 מטר והקפו כ1.5 ק"מ. במקום כ80 מערות ששימשו למגורי נזירים, חמישה מתוכן מהוות את "מקדש הזהב". הסברה היא שהמערות שמשו לתפילה החל מהמאה הראשונה לפנה"ס, כשהמלך ואלאגמבה מצא כאן מסתור לאחר שגורש מאנורד'פורה הבירה עקב השתלטות מלכים מהודו. ואלאגאמבה עלה לשלטון אחרי תקופה של חוסר שקט פוליטי. אחריו הבכורים שמלכו בזה אחר זה היו מלכים חלשים. האחרון שבהם הוצא להורג של ידי פקיד בכיר שניצל את חולשתם ותפס את השלטון. ואלאגאמבה בתמיכתו של העם הרג את המורד ועלה בחזרה על כס השלטון. המלך הטרי עם צבא קטן ומוחלש עקב המאבקים הפנימיים לא יכל להתמודד עם הפולשים ההודים החזקים, נאלץ לברוח לג'ונגלים ולהסתתר במערות. לאחר 15 שנה של בריחה והסתתרות, הצליח ואלאגאמבה להביס את פולשיו ולחזור לשלטון. כל המערות שהסתתר בהם הפך למנזרים בודהיסטים ובכללם מערכת המערות בדמבולה.
המלכים יורשיו המשיכו לטפח ולהוסיף לעיטורי המערות. הגדיל לעשות המלך ניסלאנקה –מאלה שחיפה את חלל הפנים בזהב. ציפוי זהב זה הקנה למקדש את השם "הסלע המוזהב" בסינהלזית Rangiri. באתר נמצאים חמש מערכות נפרדות ובהם כ1500 פסלי בודהה. רוב ציורי הקיר מתוארכים למאה ה19.
חניה גדולה מעוטרת דגלים בודהיסטיים לצד אגם קטן ונאה עמוסה לעייפה ומעידה על הפופולריות של המקום. אנחנו עוזבים את מזגן האוטו ללחות שעת הבוקר המאוחרת. חם היום. השמש קופחת. החניה מובילה לרחבת כניסה למקדש מצועצע שמעליו מתנוסס בודהה בגובה 30 מטר. זהו מקדש חדש יחסית והוא נבנה במקום בשנת 2000 מתרומות שהגיעו מיפן . שלט קטן מציין שיש כאן מוזיאון בודהיסטי וחנות ספרים. בעודנו ממתינים לנהג שלנו שיסיים את רכישת הכרטיסים, אני מתבוננת במקדש שלמרגלותיו אנחנו עומדים. שורת פסלי נזירים לצד פסלי אנשים מובילה את עין המתבונן למקדש. שלוש קומותיו מעוטרות בעלי לוטוס ענקיי . איני יכולה שלא לתהות מה מטרתה של בניה של מקדש זה לצד מקום היסטורי שהוכרז כאתר מורשת עולמית . האם הפסל המוזהב הענק "גונב את ההצגה" מהאתר ההיסטורי , או שהוא ניזון מתהילתו ? מי כשכבר הגיע לבקר באתר העתיק והמקודש בודאי יעבור גם כאן, וישאיר גם לפסל זה כמה מעות מנחה.
הנהג שלנו חוזר משליחותו ומזרז אותנו להתחיל ללכת. חמשת מערות המקדש נמצאות בגובה 160 מטר, ומצריך עליה של מדרגות רבות. המקום נסגר לביקור מספר פעמים במשך היום למטרות טקסים דתיים ועלינו להספיק לבקר שם לפני הסגירה הבאה.
כבר בקצה גרם המדרגות הראשון פוגשים אותנו מוכרי המזכרות. מרכולתם כוללת פסלונים, גלויות מחרוזות זולות, קופסאות מעוטרות . אפשר לפגוש שכמותם בכל אתר תיירות גדול ברחבי העולם הודו ,פאריז ,לונדון. כאן הם עדינים. נגשיםמציעים מרכולתם אבל "לא תודה " החלטי מסלק אותם מיד. בצילו של עץ גדול בגרם המדרגות הבא עומדות נשים מקומיות. הן קולפות מנגו בשל, פורסות אותו לפרוסות דקות ומכניסות לשקיקים מעיתון. כיוון שמרכולתן מיועדת לקהל המקומי הן אפילו אינן מפנות מבט לעברנו וממשיכות בעבודתן ובפיטפוטן .
כבר שבוע אנחנו בסרילנקה ווירוס עקשן רודף אותנו. תחילה חליתי אני. אחרי האיש והגיק. עכשיו תורו של המוזיקנט, שיחד עם הגיק הושארו במלון להתאוששות. נראה שהקטנה היא הבאה בתור. בקושי רב משרכת רגליה במעלה המדרגות. גם האיש נראה שלא התאושש עדין . מר נשנת'ה המדריך מסתכל עלינו בדאגה : אם המדרגות האלה קשות לנו – איך נתמודד עם הטיפוס על הסלע שצפוי לנו אחר הצהריים ? בטיול הזה אני מרשה לעקרונות הרוח הבודהיסטית לשרות עלי. כיוון שהסבל הוא מהדאגה לעתיד, אני בוחרת לא לחשוב על תוכנית אחר הצהריים . "נעלה לאט לאט עכשיו עם הפסקות ", אני מרגיעה את מר נשנת'ה, " אחר הצהריים נדאג לאחר הצהריים."
המדרגות כעת מכוסות חופה של עצים גבוהים, ובריזה קלה מתחילה לנשב. בבת אחת הקלה בעומס החום. עדת קופים פעילה מושכת את תשומת לבנו ומשכיחה מהקטנה את קיטוריה. הקופים נראה שאינם חוששים מהאנשים הרבים. הם מתרוצצים, קופצים מענף לענף, מכרסמים שאריות או מתפנקים בסשן פלית כינים אצל קרובם. פלה לי , ואפלה לך. קופות רבות מטופלות בקופיפים קטנים וקרחים, הנתלים על פרותן ויונקים. האמיצים שבהם ניתקים מאימותיהן והולכים לחקור את העולם . קופיף קטן מאבד שיווי משקל ונופל מהגדר.אנחנו נבהלים, אבל אימו קרת הרוח מתכופפת לכיוון הנפילה שלו, תופסת בזנבו, משיבה אותו אל הגדר, ופותחת בסשן פליה.
בכניסה למקדש אנחנו נדרשים לחלוץ את נעלינו. תמורת 25 רופי לזוג נעלים ניתן להפקיד אותם בשמירה. יש מי שמשאיר אותם פשוט לצד הגדר ובכך מסתכן בגניבתם על ידי הקופים המתרוצצים. מומלץ לגרוב גרביים כיוון שהרצפה לוהטת המדריך המקומי פוגש אותנו ומזמין אותנו לסיור במערות, מספר לנו על ההסטוריה של המקום, ועל משמעות הציורים והפסלים. האנגלית שלו טובה, ההסברים ברורים, אבל נראה שדבר לא נקלט מהן. ההיסטוריה נשמעת כמו רצף של מלכים שעלו לשלטון, נלחמו, והקימו מקדשים לנזירים מסיבה כזאת או אחרת . סיפורי בודהה נשמעים כאוסף מעשי ניסים ואגדות, ואיקונוגרפית עיטורי הקיר אינה מובנת לי. אני זרה כאן במלוא מובן המילה: זרות תרבותית, זרות דתית, זרות בשפה, בלבוש ובשפת הגוף. תיירת אורחת לרגע.
נואשת מלהבין אני פונה לאסתטיקה של האומנות סביבי : עיטורי הקיר המסולסלים, דמויות מפלצתיות, תאורה עדינה על הפסלים, מנחות פרחים לצידו של בודהה ישן .
לעיתים קרובות במקומות המשמשים לתפילה אכן שוררת אוירה רוחנית, אבל כמות המבקים הגדולה והרעש המביאים איתם יוצרים תחושה שמדובר כאן בפס יצור של תעשית תיירות או טריויה. מדריך של קבוצה ישראלית יורה נתונים אל עדתו : זוהי המנהרה הגדולה ביותר … זהו הבודהה הגדול ביותר .. כאן פרצו וניסו לגנוב אוצרות אבל לא הצליחו …
המדריך מסיים את הסברו, לוקח את התשר ונעלם. את הזמן הנותר לסגירה אני מנצלת בשוטטות איטית במערות מנסה לנצל רגעי שקט זמניים להתבוננות.
בפינת המתחם ישנו מיני מקדש לאל הינדי מרובה זרועות הרוכב על טווס, אותו פגשנו כבר בעבר. הטקס כאן כולל תפילה, בקשה, ושבירת אגוז קוקוס על אבן מגודרת המיועדת לכך. מעל לעץ ממתינה עדת קופים למחטף. ברגע שמתנפץ אגוז קוקוס עטים עליו הקופים, תוך צרחות וחשיפת שיניים. מי שתופס חתיכה מזדרז להתרחק מחבריו, ומוצא לו ענף גבוה. אני מגיעה בדיוק בזמן לראות מתקפת קליפות על תיירת אחת שמשום מה לא נשאה חן בעיניהם. הקופים הוברחו, לתיירת שלום .
דבר המשפחה: הבנות תמימות דעים על כך שניתן היה לותר על המקום. הן נחרדו מה"מסחרה", התעיפו מהטיפוס ומבחינתן תעלולי הקופים הצילו את הביקור. האיש ( יצוגי כתמיד ) מסכים אתן על כך שהמסחור מעיק, אבל חושב שצריך לבקר במקום כזה פעם אחת,כי זו הזדמנות ללמוד על התרבות של הארץ בה מבקרים. הביקור הזכיר לו מערות עם פסלי בודהה שבקרנו בהם בסין. הבנים כאמור החליטו מראש לותר: אחד חלה, והשני שמח לארח לו חברה.
הטיפוס על צוק סיגיריה
סיגיריה, שפירושה "צוק האריה" היא עיר עתיקה במרכז סרי לנקה, שנבנתה סביב פקק געשי המתנשא לגובה של כ-200 מטרים. לפי הכרוניקה הסרילנקית המסורתית, הקולאוואמסה, המלך קסאפה הראשון, ששלט בסרי לנקה בין 477 ל-495, בחר באתר כבירתו, והקים בראש הצוק את ארמונו. הארמון והבירה כולה ננטשו לאחר מותו של המלך, אך האתר שימש כמנזר בודהיסטי עד המאה ה-14.
הכרוניקה מספרת כי למלך דטסונה שמלך באנורד'פורה היו שתי נשים. האחת הינדית , והשניה בודהיסטית . כל אחת מהן ילדה לו בן. קסאיפה הבן הצעיר בנה של האישה הבודהיסטית ומוגלאנה יורש העצר, בנה של ההינדית היה הבן הבכור. קסאיפה הרג את אביו ועלה לשלטון. כיוון שחשש מפעולת תגמול העתיק את בירתו מאנורד'פורה לסיגיריה, ביצר את הצוק והקים בראשו את את ארמונו. אחיו מוגלאנה יורש העצר החוקי ברח להודו, ושב משם לאחר כ18 שנה עם תגבורת צבא גדול ורב. עם שובו חייליו של קסאיפה ברחו מפחד הצבא, ואילו קסאיפה עצמו בחר להתאבד. מוגלאנה השיב את הבירה לאנורד'אפורה, ובסיגיריה התגוררו נזירים עד המאה ה14 לספירה.
מתחם סיגיריה מוגן על ידי שני חפירים. אחד מהם מולא בבוץ טובעני, ואילו השני במים שורצי תנינים . כיום בחפירים פורחים נופרים ולוטוסים . בכניסה מחכה לנו מדריך מקומי שלוקח אותנו לסיור מודרך במקום. שביל ישר מוביל אל הצוק ומוליך אותנו דרך המתחם התחתון. תחילה אנחנו עוברים דרך גן טרסות. ממנו אנחנו עוברים אל מה שהיה גן מים, שכלל ברכות נוי ורחצה, מזרקות ושעשועי מים שלאחר הגשם עדין פועלים. בצידו האחר של המתחם היה גן אבנים.
השעה היא שעת אחר הצהריים, ורוח קלה מתחילה לנשוב. מתחת לצל של העצים ממש נעים. קל לדמיין את יושבי הארמון נהנים מיפי המקום ומשתכשכים במים הקרירים.
1002 מדרגות מובילות אל ראש הצוק. הטיפוס אינו קשה במיוחד אם מטפסים לאט. אין לאן למהר . בתחילה גרמי מדרגות קטנים מובילים אותנו אל בין הסלעים והעצים. בהמשך הם הופכים ארוכים יותר. כדאי לעלות לאט גם כדי לצפות ביפי הנוף שמתגלה לפנינו . מצד אחד : ג'ונגל סבוך. מצד שני שבילי הגנים משרטטים צורות גיאומטריות.
אחד ממוקדי המשיכה של המקום הם ציורי הקיר היפהפיים המתארים נשים עגולות חמוקיים וחזה , הנהנות ממנעמי החיים. שני גרמי מדרגות כעורים מפלדה מובילים אליהם. בעבר ציורים דומים כיסו עוד סלעים רבים במתחם , אבל הם נהרסו והוחתו על ידי המבקרים והנזירים שחיו במקום מטעמי צניעות . הציורים שנשתמרו פשוט היו גבוהים מדי. אני מזדעזעת מכיעורה של הקונסטרוקציה של המדרגות הלוליניות ועוד יותר מהעובדה שציורי קיר מרהיבים ועתיקים אלה מוגנים מפגעי מזג האויר והשמש ביריעות בד מרופטות.
המסלול מוביל אל דרך חצובה בסלע, שמצידה האחד קיר. זהו קיר המראות. על קיר זה הוטלה בבואתם של ציורי קיר מהסלע הנגדי (שנמחקו עם השנים ). במשך מאות השנים הצטברו על הקירות גראפיטי : המבקרים חרטו על הקיר את שמם , הערות ופתגמים . גראפיטי זה ערכו לא יסולא בפז. הוא מאפשר לחוקרים לעקוב אחרי התפתחות הכתב הסינהלי.
מסלול חצוב בסלע זה מביא אותנו לרחבה גדולה ובה נמצא "שער האריה ", שהעניק לסלע את שמו . מהאריה נשארו רק כפות רגליו האדירות רחבות הציפורניים. מכאן על מדרגות מודרניות העליה קלה יותר. מרחוק ניתן לראות כוורות טבעיות ענקיות התלויות על עץ. מדי פעם הדבורים תוקפות קבוצות רעשניות במיוחד שטורדות את מנוחתן. העליה שלנו עוברת בשלום .
הנוף כמובן מרהיב. גם המתחם הבנוי מרשים. כאן עמד הארמון של המלך. אולם העמודים הגדול ששימש את המלך לקבלות פנים נהרס, אבל כסאו שחצוב בסלע נותר בשלמותו. למראה הבריכה גדולת המימדים החצובה על ראש ההר אני חושבת שהארכיטקטים של פעם כבר חשבו על הכל: כולל שכשוך אל מול הנוף.
לצידנו מטפסים חבורת צעירים מקומית. הם עולים את המדרגות תוך כדי פטפוט עליז , ועצירות קצרות לצילומי סלפי. ג'ינס, טישרט, משקפיים אופנתיים – ויחפים. למי שמבלה את מרבית חייו יחף, זו הדרך הטבעית לטייל. אני מתבוננת הבם בהתפעלות : באיזו נינוחות הם מציבים את כפות רגליהם על המדרגות. באיזו טבעיות הם נעים על פסגת הצוק בין השרידים הארכיאןלוגיים, מציבים את רגליהם על בליטות וזיזים לסיוע בטיפוסם. חום הקרקע לא מטריד אותם. כוחו של הרגל. צעירים אלה גם ירגישו בנוח לאכול בידיהם מצלחתם, כמנהג המקום. יש קסם רב בשילוב הזה שהם יוצרים לעצמם בין המודרניות למסורתיות .
דבר המשפחה : כל המשפחה תמימת דעים (גם הקטנים )על כך שהנוף הנשקף מההר הוא מרהיב ביופיו. הגיק והקטנה ציינו כי הטיפוס היה מעייף. הנערה והאיש התלוננו על המיסחור. האיש חושב שזהו אתר מפואר, ראוי בהחלט לביקור וכדאי היה לבלות בו זמן רב יותר ממה שביקרנו בו . הבחירה לטייל בו בשעות אחר הצהריים כעצת מר נישנת'ה היתה טובה : בשעות היום החמות הכל חשוף ולוהט.
ספארי פילים במינריה
אחת מהאטרקציות הגדולות של האיזור הוא הפארק הלאומי מינריה (Minneriya National Park ) . ליבו של הפארק הוא מאגר המים מינריה שמהווה מקור מים לבעלי חיים החיים באיזורי הטבע שסביבו. למאגר יש חשיבות היסטורית והוא נבנה כבר במאה השלישית לספירה על ידי המלך מהסנה. המאגר מוזן מהטית מים של נהר סמוך על ידי תעלות. איזור מינריה משמש כאיזור הזנה לפילים המשוטטים חופשי באיזורים הסמוכים בעונת היובש, וזהו גם הזמן הנכון לבקר בפארק. העונה היבשה נחשבת בין מאי לספטמבר .
לכבוד הסיור בפארק אנחנו מועברים מרכבנו הממוזג לרכב 4X4 פתוח. השמים מעלינו מתקדרים החל מהצהריים. עד עתה בטיול שיחק לנו מזג האויר ולא ירד גשם. אנחנו בשלהי העונה היבשה. אני מקווה שהגשם יחכה עוד קצת ויאפשר לנו להנות מאחר צהריים נעים בפארק.
בכניסה לפארק מתגודדים ג'יפים רבים. ללא ספק זהו אחד האטרקציות החביבות באיזור. לאחר המתנה של כרבע שעה לרכישת הכרטיסים אנחנו יוצאים לדרך. גגו של הג'יפ מופשל והילדים מורשים לעמוד מה שהופך את הביקור מיד להרפתקה בעיניהם. היעד שלנו הוא חופי מאגר המים הנמצא במרכז הפארק שם אנחנו מקוים לפגוש עדרי פילים. אבל תחילה יש לעבור דרך יער שגם בו ניתן לצפות בחיות. כבר בכניסה הנערה חדת העין מאתרת צבי, המסתתר בסבך . במקומות שונים רואים ציפורים יפות. אבל עצם הנסיעהבשביל המתפתל ביער היא חוויה כשלעצמה . צמחית היער מגוונת ומפתיע . תחילה אנחנו עוברים דרך קטע יער בו צומחים עצי מהגוני גבוהים , אבל במהרה אנחנו עוברים ליער של במבוקים . צבירים צבירים של במבוקים ענקיים , היוצרים מעלינו חופה של צמחים . עם הלחות העומדת באויר , אפרוריות השמים המתקדרים ישנה תחושה שהגענו לפלנטה אחרת .
הנסיעה חוויתית. אנחנו בטבע . איש אינו גוזם את העצים והשיחים כבקשתנו , ומדי פעם אלינו להתקפד בתוך האוטו לבל נשרט בענפים . בני הנוער הופכים את זה למעין משחק : מי יכניס את ראשו אחרון ? המפספס – מקבל צליפה. הלונה-פארק של הטבע.
במהרה אנחנו מגיעים לשטח פתוח מסביב לאגם ובמהרה רואים שאכן שיחק לנו מזלנו. הפילים אכן שם. עונות יובש הן זמן טוב לצפות בעלי חיים סביב למאגרי מים. בעונות הגשם כאשר יש מים בשפע בבורות, תעלות ומאגרים קטנים הנקווים באופן טבעי בעלי החיים אינם צריכים להתרחק ממקום המצאם לשם שתית מים ואכילה. אבל בימות היובש כאשר הבורות מתיבשים וכך גם הצמחיה הסובבת אותם מאגרי המים הגדולים הם מקור המים והמזון היחיד.
פארק מינריה ידוע בכינוס הפילים הגדול על גדותיו. הפילים מגיעים מהאיזורים השכנים לאיזור הפארק בעונה היבשה וניתן לעיתים לצפות בעדרים של מאות פילים. הפילים אכן רבים, והם מפוזרים קבוצות קבוצות באיזורי הדשא . יופיו הקסום של הטבע.
השמים המתקדרים מעל ממשים את איומם וגשם מתחיל לרדת. אנחנו מעלים את הכיסוי ומסתתרים מפני הגשם. ממשיכים לצפות בפילים ובפארק דרך חלונות פלסטיק שקוף. אני אומנם מתאכזבת, אבל לבני הנוער זה רק מעצים את החויה . למישהו מתעוררת אסוציאציה מהסרטים. עכשיו הם מבינים איך מרגישים חיילי צבא ארה"ב המטולטלים בגשם שוטף בג'ונגלים הטרופיים של אסיה. בעלי החיים כך נראה אינם מתרגשים מקצת גשם וממשיכים בשלהם.
לשמחתי קטע הגשם עובר מהר ואנחנו שוב מפשילים את הגג. מלבד פילים בפארק שפע של צפורים צבעוניות. קורמורנים, חסידות, תמירונים אדומי וצהובי רגלים. עיט דגים גדול על עץ ערום פורש נוצותיו ליבוש ומסרקן בגנדרנות.
הפילים חיים במשפחות מטריאכליות: כלומר הנקבות עם צאצאיהם חיות ביחד בעדר. הזכרים בנפרד. הפילים האסיאתיים הם קטנים יותר מהאפריקאים ורובם חסרי חטים. זה באמת מרגש להיות כל כך קרוב לפילים. מדהים כמה שקט יש בטבע. עדרים של פילים ותאואים, ודממה שוררת מסביב. מדהים עד כמה חרישים צעדיהם של בעלי חיים גדולים כל כך.
אבל אל תתנו לשלווה להטעות אתכם. אם תשיגו את הגבול הבלתי נראה של מרחב המחיה שלהם, בעל חיים שקט זה יהפוך לחיה מסוכנת המסתערת בעוצמה אליכם. מחזה כזה קורה ממש לנגד עינינו. נהמה חזקה של מנוע ג'יפ וקריאות רמות של פיל מושכים את תשומת ליבנו ממשפחת פילים בה אנחנו צופים. לא ברור איך זה קרה אבל פילה רודפת אחרי הג'יפ אל מול עינינו המשתאות. מניפה את החדק אל על ומנסה להכות ביושבי הג'יפ. הכל קורה מאוד מה. מהר מכדי להרים את המצלמה ולצלם. נהג הרכב ממהר להסתלק מהמקום ונראה כי למשפחה שלום. גם הפילה חוזרת אל משפחתה ותינוקה .עוד רגע והשקט חוזר.
דמדומי אחר הצהריים יפים במיוחד היום. הערב יורד לאיטו. משפחות הפילים מתכנסות ומתחילות לעזוב את איזור העשב הפתוח. קבוצות קבוצות הם צועדים אל השיחים והעצים הסובבים. בשקט. בנחת . שעון פנימי מורה להם שזה הזמן לסגור עוד יום. הם נעלמים בין העצים. האיזור הפתוח הוא מסוכן בשעות הלילה. אומנם חיות טרף רבות נעלמו מהנוף אבל הפילים נאמנים למה שחקקה בהם האבולוציה וממשיכים לשמור על סדרי העולם. גם עלינו האורחים לפנות את המקום. כל אותם ג'יפים שצפו בפילים מסתדרים כעת בשורה ודוהרים אל השער. בניגוד לפינוי השטח על ידי הפילים, אנחנו בני האנוש מתפנים ברעש רב : נהמות מנוע, חריקות ברקסים, פנסים דולקים. הנהגים ממהרים אל השער, מי שיתפס ישלם קנס. גשם כבד מתחיל לרדת, אנחנו שוב מסתתרים מתחת לכיסוי. בוץ מצטבר בשלוליות בדרך ומדי פעם מושפרץ על הכיסוי . נראה כי זה רק מוסיף לחוויה של בני הנער. כעת יער הבמבוקים אפלולי ומטיל אימה. הבנים ואסוציות המלחמה שלהם, כמו מחכים שבכל רגע יתנפלו עלינו לוחמי גרילה מתוך היער. מגיעים לשער ללא תקלות ובזמן.
דבר המשפחה : המשפחה תמימת דעים שזהו אחד האתרים המהנים ביותר שביקרנו בהם. מעבר לתצפית על הפילים שתמיד מרגשת ומרתקת את כל המשפחה, הנסיעה בעמידה בג'יפ, הגשם, הבוץ הוסיפו לחוית שלושת בני הנער. סיפור המרדף של הפיל אחרי הג'יפ עוד יסופר שנים רבות במשפחה.
ינינה, כתבה מרתקת. סלע סיגיריה נראה מרהיב, כולל החקלאות שבדרך, ברכות המים ומגע יד האדם. את ההתרגשות מחוויית הספארי אפשר ממש לחוש דרך הכתיבה שלך. אני גם מעריכה את המקום שאת נותנת לקולות הפנימיים, להתלבטויות ולתגובות הכנות של בני המשפחה.
תודה רבה זיוה. לא פשוט לקלוע לטעמם של כל בני המשפחה. כמו שניתן לראות לעיתים קרובות הצלחת הביקור במקום מסויים תלוי בהרבה דברים שאינם אוביקטיביים. ולפעמים דוקא מקומות שלא נראים מוצלחים מתגלים ככאלה.
פינגבק:סיגיריה: מראות מחייהם של המקומיים | אפקים מטיילים