ביקור התזמורת: ג'אז ישראלי צעיר בקנטאקי

לפעמים המסע החיצוני הוא רק מסגרת למסע הפנימי שאנחנו עוברים.

רשומה זו נכתבה על ידי המוזיקנט כדי לשתף אותנו ההורים, ואת כל מי שעזר להביא אותו ואת הביג בנד ללואיוויל קנטאקי.

יוסי צווקר הנפלא צילם את הילדים במסגרת קונצרט הגאלה שערכו לפני הנסיעה. הוא  תפס אותם ברגעים הכי אינטימיים שלפני. אנו אסירי תודה על הסכמתו לשימוש בתמונות שלו בבלוג.

קהל תומך נכבד, בלוג זה מוקדש לכם!

רשות הדיבור למוזיקנט:

זה קורה. חודשים של הכנות מתרכזות לערב האחד הזה. כל האימונים והעבודה הקשה, כל החזרות בערבים, כל המאמץ. הכל בשביל הערב הזה. הקהל כבר ישוב במקומות, ממתין לכיבוי האורות. ארגונים אחרונים, אני בודק שהכלי שלי עדיין שלם וזהו, יוצאים לקהל – עולים לבמה.

לכל אחד יש את הדרך שלו להתכונן להופעה. אני אוהב להכין את עצמי במעין טקס של נשימות ומחשבות, רגע של שלווה, לפני שמתחיל הטירוף בהופעה. ההופעה הראשונה שלי הייתה בכתה א' אבל אני עדיין מרגיש את הפרפרים בבטן, עד שהמופע מתחיל והם לא נמצאים יותר. רק אני והמוזיקה.

אבל הסיפור מתחיל הרבה לפני הרגע הזה של העלייה לבמה, בחדר 208, בבית הספר. גם הפעם אני מתכונן, אבל לאירוע קצת יותר קטן. בית הספר התיכון על שם תלמה ילין, מגמת הג'אז סוף החופשה לפני תחילת כיתה י'.

הביג בנד של המגמה הוא ההרכב הייצוגי שלנו. סה"כ 19 איש. אנחנו 5 סקסופונים, ארבעה טרומבונים, ארבע חצוצרות, וה"רית'ם סקשן" (Rhythm Section )  אנשי הקצב, פסנתר, גיטרה, בס, כלי הקשה ותופים. ולא נשכח את הקולות: הזמרת. אם היינו מנגנים מוזיקה קלאסית היינו תזמורת קטנה, בג'אז אנו נקראים "ביג בנד". לנגן בהרכב הזה זו הפסגה שאתה רוצה להגיע אליה במגמה, ההרכב הכי נחשב, הכי חשוב. אבל כדי להרוויח את הכסא שלך אתה צריך לעבור אודישן, בסוף החופש הגדול, בקומה השניה, בחדר 208.

היה אודישן. המתח והציפייה של כולנו רבים. התוצאות מתפרסמות כעבור שבועיים. לשמחתי הרבה נכללתי השנה ברשימת הנגנים של הביגבנד. איך מרגישים? מרגישים בעננים, ליום יומיים ואז מתחילים לעבוד כי הביגבנד עובד בקצב רצחני והשנה יהיה קשה במיוחד. מסתבר שהתקבלנו השנה לפסטיבל ג'אז בינלאומי בקנטאקי ארה"ב, מול קהל של ג'אזיסטים, אלופים להופעה על הבמה המרכזית. מעמד גדול בקנה מידה שקשה לדמיין, גם אחרי שהיית בו. כמו שהדוד בן אמר לספיידרמן, "עם כח גדול באה אחריות  גדולה". הדרישות מאיתנו בהופעה במעמד כזה היו גבוהות מאוד. התוכנית הייתה לנגן 20 קטעים אותם נדרשנו ללמוד תוך קצת יותר מ 3 חודשים. כולם מבוצעים מושלם. משימה די רצינית.

ה JEN , פסטיבל הג'אז מתקיים אחת לשנה, בכל פעם במקום אחר בארה"ב. הביגבנד של תלמה ילין משתתף בו אחת לשנתיים. עשר הופעות במקביל או יותר. עצם ההשתתפות בכנס היא ההישג הגדול. הביגבנד של תלמה תמיד משתתף בו כבר כמה וכמה שנים. תמיד ניגן באחד מההופעות הללו, אבל אף פעם לא מול המליאה כולה, מאות תזמורות, כולם טובים, כולם מוזיקאים, כולם מבינים את הצלילים, ואם אתה מפשל על הבמה, אי אפשר להסתיר כלום. תזמורת חיל הנחתים האמריקאי, תזמורות בתי הספר הגבוהים למוזיקה של ברקלי, הניו סקול, ועוד. כולם שם, וגם אנחנו.

בנוסף להכנה המוזיקלית נדרשה עבודה גם בתחום הכספי משום שעלות הנסיעה הייתה גבוהה באופן בלתי הגיוני. לצערנו הרב לא משרד התרבות ולא משרד החינוך היו מוכנים לעזור במימון של משלחת שיוצאת לייצג את מדינת ישראל בחו"ל מול אלפי אנשים מכל רחבי ארצות הברית והעולם. לפחות חלק מההוצאות כוסו באמצעות עבודת יחסי ציבור מדהימה וקמפיין רציני ששיאו היה במופע לגיוס תרומות, יום וחצי לפני ההמראה שלנו לחו"ל. (ההורים שלנן הנגנים הקימו ועד פעולה, כולם נרתמו לעזור בחלק זה או אחר, והכסף שגויס עזר מאוד) . הכל היה מוכן לטיסה.

שלושה ארבעה חודשי חזרות רציניות, עשו את שלהן. אחרי כמה הופעות שנערכו בארץ ומופע הגאלה הגדול, כולם מרגישים בטוחים פחות או יותר לפני הטיסה. יום שני, 4 בינואר, 2016, אנחנו יוצאים לדרך של  כ 24 שעות, אותם בילינו במטוסים ושדות תעופה. בדרך להופעה הגדולה.

האורות על הקהל נכבים לאט לאט ויותר מאלף זוגות עיניים מתמקדות בנו. המוזיקה מתחילה להתנגן ואני בתוכה, מתעל את הלחץ ואת ההתרגשות פנימה. מוסיף את החלק שלי למכלול. לפני, פותח הסקסופוניסט בסולו. מוציא מתוכו צליל וצבע ומעביר אותו אלינו. אנחנו מחזירים לו אנרגיה והוא בתורו מעביר לנו שוב. מעין גלגל, כדור שלג שכבר לא ניתן לעצור, ואני נמצא בעת ועונה אחת בתוך המוזיקה וגם מעל להכל, והתזמורת שלנו מנגנת.

כל מי שניסה להשאר פעם ער 24 שעות, יודע שזה לא מומלץ. אמנם המצב לא מרגיש חמור אחרי 14 שעות אך ככל שהזמן עובר המיטה בבית נראית אטרקטיבית יותר ויותר. כך גם המיטה במלון הראשון שלנו.

בשעות הקטנות של הלילה הגענו סוף סוף לתחנה הראשונה: סינסינטי.  אני עצמי כל כך עייף עד שאני לא באמת מבין שאני בארצות הברית. מרוב עייפות אני כמעט מתחיל לדבר עם השומר בעברית. מתארגנים בזריזות בחדרים והולכים לישון. שפוכים לגמרי. לילה ראשון בארצות הברית.

ההשכמה למחרת מאוחרת. אחרי ארוחת בוקר של פלסטיק וסוכר אנחנו יוצאים לבלות את היום בסינסינטי. יש שם קהילה יהודית גדולה, המארחת אותנו בשמחה. אנו מבלים את הבוקר בבריכה ונרגעים לפני הופעה המתוכננת להערב, לקהילה. מתאוששים מהטיסה.

ההופעה היא אמנם יחסית "קטנה", כ 300 איש ישבו בקהל, אך בכל זאת ההתרגשות והלחץ גבוהים. המארחת שלנו מציגה אותנו בפני הקהל ואנחנו מתחילים לנגן. כל הדאגות והמחשבות של הימים האחרונים מתפוגגות מיד, במוזיקה אני מרגיש מיד בבית. בכל ההופעות שהיו ושיהיו בהמשך הטיול לא התרגשתי ככה. לנגן בשביל אנשים כמונו מחו"ל שעשו כל כך הרבה כדי לעזור לנו להגיע לכאן. התו האחרון מנוגן, הקהל מוחא כפיים ומכאן כבר ניתן להריח את הישורת האחרונה, ההופעה הגדולה והסיבה שאנחנו כאן. אני יורד מהבמה מתרגש מהערב ומהקהל שהזכירו לי את הבית. ועכשיו, 3 שעות באוטובוס ואנחנו בלואיוויל, קנטאקי, לכנס.

אנחנו מגיעים ללואיוויל מסינסינטי, ומתמקמים במלון די מאוחר בלילה. יש לנו יום לנוח, מחר בערב נפתח הכנס, ובעוד יומיים ההופעה. המלון בו מתקיים הכנס הוא קומלפקס של שני בניינים בני 16 קומות המחוברים בשרוול העובר מעל לכביש. המלון עצמו מקושר למרכז כנסים גדול בשביל מיוחד העובר מעל כמה רחובות בעיר ומספק מעבר מהיר חם, והאמת שדי מגניב . את כל אלה אנחנו מגלים מהסיורים שעשינו אחרי שסוף סוף קמנו. יש לנו יום שלם עד לתחילתו הרשמית של הכנס והיות ואין יותר מדי מה לעשות במלון (מלבד חדדר הכושר הרציני בקומה ה- 16), אנחנו מחליטים, איך לא, לצאת לסיור קניות.

שלוש שעות וחצי מאוחר יותר, אחרי שדגמתי כמה וכמה מסעדות, הלכתי לקולנוע וקניתי מתנות המספיקות לכמה ימי הולדת טובים, חוזרים למלון להתארגן, לנוח ולפתיחת הכנס בערב.

הכנס עצמו כולל 3 ימים של סדנאות אומן, הרצאות, הופעות , דיונים ובעיקר נגינה, כמעט סביב השעון. השתתפו בכנס כמה אלפי נגני ג'אז, מפיקים, תלמידים ואוהבי ג'אז. העובדה שכל כך הרבה אנשים באו לכנס בשל אהבת הג'אז, מדהימה בעיני. כל כך הרבה אנשים החולקים את האהבה למוזיקה ולג'אז לא פגשתי בחיי. 3 ימים עמוסים, ארוכים שעבר ומאוד מהר. רק התחיל הכנס וכבר, בלי ששמנו לב, הוא התגנב ויצא מהסלון לגינה והלך לו. פגשנו שם כל כך הרבה אנשים חדשים וניגנו בכל כך הרבה מקומות, עד שבסוף הכנס כבר לא היית בטוח מה עשינו שם בכלל. אני זוכר שאכלנו הרבה מקסיקני.

האירוע, ההופעה שלנו התקיימה בערב השני של הכנס, כל אותו היום עלה אצלי הלחץ בהדרגה. ולמרות ההרצה בבוקר והפיצה בצהריים לא הייתי רגוע בכלל מאחורי הקלעים. שומע את הקהל נכנס לאיטו ומתיישב במקום. האירוע הזה היה במקום כל כך מרכזי בחיי בתקופה האחרונה, ורגע שהוא מגיע, אני לא באמת מעכל את המעמד. אבל הסימן ניתן, האורות כבים, הקהל מווחא כפיים ואנחנו עולים לבמה.

אחרי הכנס, בדרך חזרה ארצה עוד נעצור ללילה בניו יורק, להופעה אחרונה וביקור בבית הספר הגבוה למוזיקה , הניו סקול. עוד חוויה המתערבלת בשטף העצום של הכנס וההופעה. ומשם – הביתה.

איפשהו מעליי נמצאות החצוצרות, צלילים גבוהים וחזקים של מתכת. לצידי הטרומבונים, מנגנים כיחידה אחת, מנפצים גלים של צליל, מטיחים אותו באנסמבל ואז מלטפים בעדינות. מלפני הסקסופונים, מכסים את הכל בשמיכה חמה ורכה. מאחורי חטיבת הקצב, הלב, הפועם של הרכב, הנשמה הפראית של כל חיה מאולפת, אנחנו דבר אחד פשוט וגדול המורכב מכל כך הרבה דבררים קטנים, חסרי חשיבות ובעלי חשיבות עצומה, בו זמנית. אנחנו מהודקים אבל הכי משוחררים שיש. מחושבים במדויק ואימפולסיביים מאוד. אנחנו מנגנים כאילו ההופעה הזו היא הפעם הראשונה והאחרונה בה ננגן אי פעם. נותנים מעצמנו ומתוכנו לקהל, והוא נותן לנו את אהבתו בחזרה, כמו מעין חוזה עתיק שנחתם בראשית העולם.

המוזיקה מעלי ומתחתי, פועמת מתוכי ומבחוץ, ולרגע אחד אני בעולם אחר, במקום שקט ושלו, איפשהו מעל לעננים ובו בעת מתחת למים. ומשם, ממרחק אלפי קילומטרים מכל מה שהכרתי אי פעם, אני מרגיש את הבית.

לתמונות נוספות, סרטונים מהמסע, חוויות – בקרו בדף הפייסבוק שלהם.