טקסס, הכיוון מערב: אל מערת נטיפים ומצפה כוכבים

אחרי הצהריים מקום העבודה מתרוקן במהירות מהאנשים. האמריקאים שמחשיבים מאוד את תרבות הפנאי מזדרזים להתחיל את סוף השבוע. אני נפרדת בפעם האחרונה מחברי לעבודה באוסטין ויוצאת לדרך. הכיוון מערב. עלי לעבור כמעט 200 מייל. למחרת אני מתכננת לבקר בשני אתרים, אבל היום התפקיד שלי הוא לצמצם מרחקים. אני מתחילה את הנסיעה שלי לאורך כביש US 290 . הדרך עוברת דרך עיירות קטנות וחוות. בכל כניסה לעיירה אני נדרשת להאט. מדהים לראות איך באמריקה של שנות האלפיים מרכזי העיירות עדיין בנויים מסביב לכביש הראשי שחוצה אותם. בדרך כלל הוא גם נקרא  "הרחוב הראשי" ( MAIN Street ).  הנוף הנשקף מהחלון הוא ירוק. איזור זה של טקסס היה בעבר סוואנת אלונים, ועד היום ניתן לראות  עצי אלון רבים.  שירי הקאנטרי שמתנגנים ברדיו באים לי בטוב. תחילתו של חופש. תחילתו של מסע דרכים. אני אוהבת לנהוג. אוהבת לראות את הנוף מתגלגל לי בעיניים. בזוית העין אני מבחינה בפרטים: כאן בית נחמד, כאן פינת נוף יפה. שמש אחר הצהריים צובעת את הכל באור רך.  הדרך זורמת.

אני חולפת על פני ג'והנסון סיטי. העיירה נקראת על שם לינדון ג'ונסון, נשיאה ה36 של ארצות הברית, יליד טקסס. לינדון ג'נסון שמש כסגן נשיא בממשלתו של קנדי, והושבע להיות הנשיא מיד לאחר הרצחו. הוא נבחר בשנית בבחירות הבאות.  ההסלמה וההסתבכות בוויטנאם נזקפת לרעתו של ג'והנסון, אבל נראה שתושבי העיר גאים בנשיא שעל שמו נקראת עירם. אתר נוסף שאני מדלגת עליו היא הבית והחוה של  ג'ונסון המשמש היום כפארק. השטחים אדירים. לא יכולה שלא לתהות על הקשר הון – שלטון  באמריקה במיוחד בימים אלה. שילוט בצד הכביש מודיע על פינת פקניק. כשאני מתקרבת אני מגלה מדשאות, שולחנות לפקניק, שירותים, וגן משחקים קטן. מחליטה לחלץ קצת עצמות והולכת לשוטט  לאורך גדת הנהר. כל כך הרבה מים במדינה שאנחנו חושבים עליה כעל מדינה מדברית.

כשעה וחצי נסיעה מאוסטין נמצאת פרידריקסבורג, עיירה שנוסדה באמצע המאה ה19 על ידי מהגרים מגרמניה ונקראה על שם פרידריק נסיך פרוסיה. בעיירה עדין מדוברת גרמנית בניב טקסני על ידי זקני העיירה, ובה מצוי מוזיאון מרתק המספר את סיפורה של ארה"ב בחזית הים הפאסיפי במלחמת העולם השניה. בעיירה ובמוזיאון ביקרתי בביקורי הקודמים באוסטין, אז אני ממשיכה לנסוע.  מיד אחרי פרידריקסבורג התנועה על הכביש נהיית מדוללת. הישובים שאני עוברת דרכם נראים קטנים יותר והחוות גדולות יותר. במהרה אני עולה לכביש I-10 ולפני נפרשים המרחבים האדירים של טקסס. כעת אני כמעט לבד בכביש. מדי פעם אני עוקפת משאית ענק. האוטוסטרדה בנויה משני נתיבים רחבים בכל כיוון, כשביניהם תעלת הפרדה ענקית. הכביש בנוי פשוט ישר. אם בדרך יש הר, אז חצבו אותו לטובת האוטוסטרדה. אם בדרך היה גיא, אז הרימו גשר. מדי פעם אני עוברת מחלפים, יציאות ממוספרות . לא ברור לאן הם מובילים. מסביב שממה. המהירות המותרת היא 80 מייל לשעה, שהם כ130 קמ"ש. נשמע הרבה ? לא כשעליך לעבור באחר צהרים אחד 300 ק"מ או יותר מזה.

 

אני מגיעה לעיירה סונורה בעת חשכה. מספר תחנות דלק בזה אחר זה. מספר מוטלים צמודים. מספר שלטים מוארים המכריזים על מסעדה או פאב. כל שאר העירה לוטה בחשכה. אני מוצאת בקלות את המוטל בו אני לנה, ומחנה את המכונית מול חדרי. השעה קרובה לתשע. כבר למדתי, שבעיירות קטנות הולכים לישון מוקדם ואני מזדרזת לברר על מקום לאכול. בקבלה מציעים לי לבחור בין "בית הסטייק" , ל"לה מקסיקנה". הבחירה נופלת על "מקסיקנה," כיוון שהיא ממש מעבר לכביש.  בפתחת המסעדה חונות מכוניות רבות. אני נכנסת למסעדה ולרגע מתבאסת. המקום נראה כמו חדר אוכל של קיבוץ בתום מסיבת פורים: שולחנות פורמייקה וקישוטים צבעוניים תלויים בכניסה. אנשים ומשפחות יושבים סביב להררי כלים מלוכלכים. מלצרית מתרוצצת עם המנות בין השולחנות. מלצרית אחרת מסתובבת עם עגלת כלבויניק לאסוף את הכלים . רעש. המולה. צעקות.

 

 

אני ממתינה זמן מה להתיחסות, וכשהיא בוששת להגיע בוחרת לי שולחן לשבת לידו. המלצרית המתרוצצת מתיצבת ליד שולחני, מברכת אותי, שואלת לשלומי, מציעה לשתות משהו. המלצרית נחמדה, אדיבה ולבבית. מצב רוחי משתפר מידית. אני בוחרת מתוך התפריט מנה שכוללת קצת מכל דבר מקסיקני: טאקו, טורטיה, אורז, שעושעית אפויה. המלצרית חוזרת בזריזות עם מנת נשנושים : משולשי טורטיה אפויים, המכונים כאן "ציפס" ורוטב סלסה, וכוס מים ענקית. הציפסים פריכים, רוטב הסלסה מצוין . בעודי מנשנשת אני מתבוננת סביבי במסעדה. במבט שני אני מגלה שכל הקבוצות הרעשניות והצעקניות האלה הן משפחות מורחבות, הכוללות שלושה דורות, פה ושם יש גם קבוצות חברים. מסביב לשולחן סמוך יושבת קבוצה עליזה במיוחד של בני הגיל השלישי. הרעש וההמולה שכה נרתעתי ממנו בהתחלה הם שיחות ידידותיות וצחוקים בין חברים.

 

 

המלצרית חוזרת עם המנה שהזמנתי. האוכל בסיסי, ללא עיצוב וגינונים. גם אם במבט ראשון לא נראה ככה  – הוא טעים. העדרותם של הירקות מהצלחת בולטת. רבים מיושבי המסעדה הם גדולי מימדים.  המלצרים פוקדת אותי עוד מספר פעמים במשך הארוחה, אדיבה, נעימה. את החשבון אני משלמת ישירות בקופה. מרחק הליכה קצר ואני בחדרי. החדר נעים, המיטה נוחה .רגע לפני שאני נרדמת אני עוד מספיקה להרהר על כך שאמריקה האמיתית היא לאו דוקא הערים הגדולות על מסעדותיהן המדוברות, תושביהם הטרנדייים, עובדי ההיטק, המשרדים הממשלתיים והפיננסים.  בדיוק כמו שישראל היא לאו דוקא תל אביב. המסע הזה לוקח אותי אל לבה של טקסס, אז הגיע הזמן להתנקות מצפיות, ולהתחיל להתבונן בלי לשפוט.  רק ככה טקסס תהיה טובה אלי, ואפגוש אנשים מענינים.

 

 

אני מתעוררת למחרת לבוקר אפרורי, אבל אין בו כדי להעכיר את מצב רוחי. אני ממהרת למקלחת כדי להסיר את שארית קורי השינה והעייפות. בדיוק כשאני סוגרת את ברז המים לאחר השטיפה האחרונה נכבה האור. אני מוצאת את עצמי בעלטה. בניני המוטלים הם מבנים טרומיים פשוטים ופונקציונליים. האור והאוורור תלויים בחשמל. אני מגששת את דרכי בזהירות. תחילה אל המגבת, אחר כך החוצה מחדר האמבטיה. החלון היחיד בחדר שלי שעל קומת הקרקע מכוסה בוילון כבד לפרטיות. פותחת אותו לכדי חריץ כדי שאוכל למצוא את בגדי. לבושה אני יוצאת כדי לבדוק היכן הכפתור שיחזיר לי את האור.  גבר ממשוקף במגפי בוקרים ומבטא טקסני מתנגן מקדים את שאלתי ומספר לי שזוהי הפסקת חשמל כללית בעיירה. ראש עטוף מגבת מציץ מהחדר הסמוך לברר מה קורה. הגבר כך מתברר הוא תושב המקום, הוא חושש לקרובת משפחה שמחוברת למכונת הנשמה. בפעם הקודמת שהיתה הפסקת חשמל כללית כזאת, לקח למעלה משלוש שעות להחזיר את האור. חברת החשמל שולחת אמנם טכנאי מיד אבל המרחקים כאן פשוט גדולים. גם בחדר האוכל אפלולית. רק שני שולחנות ליד החלון. בקבלה מתנצלים מאוד שלא יוכלו להכין חביתות, וגם הטוסטר לא פועל. אבל הקפה והמים החמים מוכנים. כשהם שומעים שפני מועדות למערת הנטיפים, הם מעניקים לי כרטיס מגנטי עם 4 דולר הנחה, ומרגיעים אותי ששם בודאי יש גנרטור פרטי.

 

 

את הזמן הנותר עד לסיור במערה אני מעבירה בשיטוט באיזור העתיק של העיירה. בשנת 1885 צ'רלי אדאמס, חוואי וסוחר, התישב על שתי חלקות אדמה באיזור, וקרא למקום על שם מקום הולדתו של עובד בחווה. לאחר ארבע שנים הוא חפר באר באיזור, ובמקום נפתח סניף דואר. צ'רלי חילק חלקות אדמה בחינם בעירה שלו, ואנשים באו להתישב.תוך מספר מועט של שנים בעיירה חיו 700 תושבים, היו שתי מסבאות, עיתון יומי, טחנת קמח, כנסיה , מסעדה ושלושה רופאים. בשנת 1902 שרפה חיסלה כמחצית מהעיר, והפעם בניני העסקים נבנו מחדש בלבנים. בשנת 1930 חוברה העיירה לרכבת. בשעות הבוקר המוקדמות של יום א' העיירה מנומנמת. הכל סגור. במרכז העיר ישנה תחושה כאילו הזמן בעיירה עצר מלכת.  אין איש ברחוב, מלבד רכב מסחרי כזה או אחר חולף. אני מסתובבת לעיתי ברחוב. מציצה בחלונות הראווה. המראה שלי בשעה כל כך מוקדמת מסתובבת ברחובות ומצלמת מעוררת את חשדה של המשטרה המקומית, ובמהרה עוצרת לידי ניידת. השוטרת שנוהגת בה מתענינת למעשי. ברגע שהיא שומעת שאני פה מטיילת, היא מיד ממליצה לי על כמה בתים חביבים מפעם, ומאחלת לי ביקור מהנה במערות.  נהמות מנוע,היא נוסעת לדרכה, והשקט משתרר שוב.

 

 

ההשוואה עם החיים בישראל היא כמעט בלתי נמנעת. טענות חוזרות ונשנות מופנות כלפי תושבי המרכז שהם חיים בבועה. נראה שגם בארצות הברית הערים הגדולות הן בועה משל עצמם. לחיים בערים יש קצב אחר, זמינות השירותים היא גבוהה, הצפיפות יחסית, דינמיות, מגוון עסקים, מסעדות, חנויות, זמינות של מוצרים –  אלה הם כולם מאפיני הבועה. האם אלה הם מאפינים יחודיים לארצות הברית ולישראל שכל כך משתדלת להיות כמוהה? בכל מקרה נראה שלישראל יש יתרון. בפרספקטיבה של המרחקים של טקסס הפריפריה בישראל קרובה הרבה יותר למרכז. אני תוהה אם המרחק הזה הוא מעבר למרחק פיזי ? בימים הקרובים בעודי נוסעת עמוק יותר אל תוך טקסס אני מגלה יותר ויותר את המשמעות היומיומית של לגור כל כך רחוק מכל מקום.

 

 

מערת סונורה

מערת סונורה נמצאת במרחק נסיעה קצר מהעיירה. בדרך החוצה אני חוצה אפיק נהר יבש, על שלט קטן כתוב שמו : "נהר השטן"  (Devils’ river  ). אין ספק, זהו מקום שכוח אל. הכביש אל מערות סונורה מתפצל דרך איזור חוות מבודד המנוקד בקקטוסים ויוקות. ככל שנוסעים מערבה המדבר הולך ומשתלט. לאחר כעשרים דקות נהיגה אני מגיעה אל חנית האורחים של מערות סונורה. המערה שהתגלתה במקרה בשנת 1955 נחשבת לאחת מהמערות היחודיות בעולם בזכות צורות קריסטלי הקלציט שלה ובמיוחד ההליקטיטים, צורה מיוחדת של נטיפים הצומחים בכיוונים שונים.

 

המערה בבעלות פרטית. ארבע מאות המטרים הראשונים של המערה היו מוכרים לפועלים שעבדו באיזור כבר בתחילת המאה הקודמת. אבל לאחר שבעל השטח בו ממוקמת המערה התיר לארבעה חוקרי מערות להכנס, התגלו כ11 קילומטרים בתוכה, כולל האיזורים הנחשבים כיום האיזורים הכי יפים. כחמש שנים לאחר הגילוי נפתחה המערה לקהל הרחב ובצורה מסחרית. כיום ניתן לטייל בקטע של כ 3 ק"מ הראשונים . פיתוח השבילים וה תאורה במערה לקחו כ20 שנה.

 

המערה נוצרה בסלע גיר בן כ100 מליון שנה. לפני כמליון וחצי שנים לאורך סדק שאיפשר לגאזים לעלות מעומק האדמה.

בהגיעם קרוב לפני השטח הם התערבבו עם מים באקויפר. התוצאה היתה מים חומציים שהמיסו את אבן הגיר ויצרו את המערה .

 

 

הלקטיט הוא נטיף שנראה כאילו מתנגד לחוק המשיכה. בניגוד לנטיפים ולזקיפים שניצבים לאדמה, ההלקטיט משנה את צירו בשלב אחד או יותר במשך גדילתו.  זוהי תוצאה של נימיות (קפילריות ). יכולתו של נוזל לזרום במקום צר כגון במעלה צינור דקיק, ללא כל עזרה של כוחות חיצונים ולעתים אף בניגוד לכוח המשיכה. המינרלים בנוזל יוצרים את התצורה. כאן אפשר לראות הלקטיטים המזדקרים כלפי התקרה, יוצרים עיגולים וזויות . גם הצורות המזכירות זנבות דגים הם הלקטיטים .

 

ההלקטיט המפורסם ביותר במערה היה הפרפר: הוא תוצאה של ארבע זנבות דגים שחוברו להם יחדיו.  לצערי כיום ניתן לראות אותו רק בתמונות. בשנת 2006  אחת הכנפים נתלשה מהצורה על ידי מבקר. המקרה עורר סערה רבה בארה"ב וברחבי העולם. הוא הביא לשינוי החוק בארה"ב לגבי התיחסות להרס אוצרות טבע, ולשינוי צורת הביקור במערות נטיפים ובמקומות רגישים אחרים.  הפוגע חויב על ידי בית משפט לשם מליון דולר דמי נזיקין, ללא אפשרות הקלה בדין. אנחנו נכנסים בקבוצה קטנה של 10 אנשים. מוזהרים שוב ושוב שלא לגעת בקירות . המדריך מכבה ומדליק את האורות לפי קצב התקדמותינו.  המערה הזאת עדין פעילה וישנן תצורות שעוקבים אחריהם. המדריך מראה לנו זקיף ונטיף שמחכים שהם ממש יתחברו. כבר 60 שנה מחכים.  זה ממש קרוב.

 

הסיור במערה לוקח כשעה וארבעים במהלכו עולים ויורדים מדרגות, הולכים במסדרונות, נכנסים ויוצאים מחדרים תת קרקעיים ולאורך כל הדרך מוקפים במיני נטיפים מיוחדים. המדריך מצביע על נטיפים שמזכירים בעלי חיים, פרחים , אוכל ועוד כיד הדמיון הטובה עליו . אני נהנית פשוט להסתכל מסביבי, לצעוד לאיטי על השביל  בין הצורות המיוחדות. נטיפים רבים מזכירים לי אלמוגים.ההלקטיטים הצומחים מכל קיר מזכירים לי עשבי מים ו"זנבות הדגים" רק מעצימות את החוויה. פעם כאמור היה כאן מים. ישנם מקומות שבהם אפשר לראות את קו המים.המערה חמימה. הטמפרטורה בה קרובה ל22 מעלות אבל עקב הלחות הגבוהה התחושה היא שחם יותר.

 

 

 

הסיפורים שמספר לנו המדריך בתוך המערה מענינים מאוד, אבל הסיפור שמספר לנו מחוצה לה על החיים פה באיזור מעניין אף יותר. הנוף כאן מדברי למדי אבל יש לא מעט עצים נמוכים, שיחים, קקטוסים ועשבים. כשמסתכלים מסביב נראה שיד אדם לא נגעה פה. חדי העין שמים לב לשבילי אש בין הצמחיה הנמוכה הזאת. המדריך נזכר איך לאחר שנתיים של בצורת קשה שבה הכל היה יבש לחלוטין פרצה באזור שרפה ענקית.  האש בערה במשך ימים רבים עד שהצליחו לכבות אותה. כאשר אין כבישים גם אין נגישות. במשך חודש ימים השמים היו מכוסים בענני אפר כתוצאה מהשרפה. מדהים לחשוב על כך שמרבית העבודה של כיבושי האש נעשית על ידי מתנדבים , ורוב סגל הכבאים הוא בהתנדבות. מרבית שטחי הטבע הם בידים פרטיות, ולכן פעולות מניעה רבות תלויות בהסכמתם של האנשים. בימים שאני מטיילת יש מה שנקרא fire ban כלומר שאסור להדליק אש בטבע ובאתרי פקניק, מכיוון שהכל מאוד יבש וזאת כדי למנוע שרפה. דפדפתי קצת בתמונות באתר פייסבוק של תחנת הכיבוי המקומית , יש שם לא מעט תמונות מהשריפות המדוברות (גלגלו לאיזור אוקטובר ספטמבר 2015 ) .המרחבים האדירים האלה יכולים להפוך למלכודת אש בקלות, במיחד אם באיזור יש באותו זמן טורנדו. עוצמתם של פגעי מזג האויר במדינה הענקית הזאת קשה לתפישה על ידי מי שרגיל לקנה מידה של ארצנו הקטנטונת.

ז'אנר מערות בכלל ומערות הנטיפים אינו חביב עלי במיוחד, אך במשך השנים ביקרתי במספר מערות שהן בחזקת "חובה לראות" בעולם . בדרך כלל חזרתי עם תחושה שמערת הנטיפים הקטנה "שלנו" בהרי ירושלים במידה רבה מענינת יותר ומגוונת יותר.  למערה הזאת לא הייתי מגיעה אלמלא הפצרות חוזרות של חברי לעבודה שחי בטקסס כמה שנים טובות. אני אכן מודה לו מאוד על ההמלצה .

 

הדרך לפורט דייויס

 

היעד הבא שלי נמצא סמוך לעיירה הקטנה פורט דייויס, הנמצאת במרחק של כ250 מייל, והנסיעה מוערכת  בשלוש וחצי שעות.  מרבית הדרך היא על כביש  I-10 , עם מרחביו האדירים. ככל שאני נוסעת מערבה, כך הנוף נעשה צחיח יותר. במשך שעה ארוכה אני נוסעת במישור ענקי. באופק רחוק ניתן לראות רכסים. מלבד מכוניות בודדות שאני פוגשת לעיתים רחוקות על הכביש – הכל שומם.

 

אני חולפת ליד שדות גדולים זרועי "חרגולים " אותם מתקני קידוח של נפט. לא כך תיארתי לי את המראות האלה של שדות נפט. "החרגולים" האלה בטלויזיה, ובסרטים תמיד נראו לי גדולים כל כך. והיכן הם אותן שלהבות אש היוצאות מצינורות ? או שאולי שדות אלה יבשו ונזנחו?

 

 

מרחוק על רכסי ההרים אני רואה טורבינות רוח ענק . אנרגיה בת קיימה, מתחדשת. לאורך ההיסטוריה טקסס  ידעה לנצל את המשאבים שעומדים לרשותה בהווה, אך גם לתעל את הכספים לפיתוח המשאבים של העתיד.

 

אני עוזבת את כביש I-10 לכיוון אלפיין ונוסעת על כביש 67. הג'יפיאס החליט. על המפה נראה שלהמשיך על I-10 ולרדת לכביש 17 יהיה קצר יותר, אבל אני מחליטה לקבל את המלצתו. אולי הוא יודע משהו שאיני יודעת ?  כעת הדרך הופכת צרה יותר ושוממה יותר.  שלט קטן המסמן פינת פיקניק, ותחת גגון ישוב זוג אופנוענים ונח. אופנועיהם מנצנצים באור השמש. הם מהסביבה, רק יצאו לטיול בוקר קטן . עצרו לנוח ולחלץ עצמות . סביבה הוא כנראה עניין של גיאוגרפיה. השלט הקרוב מציין ששתי העירות הקרובות נמצאות במרחק 60 ו-80 מייל.

 

 

הכביש הבודד מוביל אותי אל העיירה אלפיין, שיושבת ממש מתחת להרים. ומשם הוא ממשיך לפורט דייויס. קטע כביש יפהפה זה, העיירה פורט דייויס, והמלון היפהפה בו ישנתי ראויים לתשומת לב נפרדת, ועל כך בהמשך. כעת נזדרז לבקר במצפה כוכבים.

 

 

מצפה הכוכבים  מקדונלד

מצפה כוכבים מקדונלד ממוקם על ההרים הסובבים את העיירה פורט-דייויס בטקסס. זהו איזור מבודד, יבש וגבוה המציע שמים בהירים ללא זיהום אור במרבית ימי השנה .  מצפה הכוכבים משוייך לאוניברסיטת טקסס (ממוקמת באוסטין) ולצד המחקרים  שנערכים בו מציע המקום גם מבחר תוכניות העשרה והסברה .ארבעת הטלסקופים הגדולים, המשמשים למחקר ממוקמים על שני הרים סמוכים , בגובה מעל 2000 מטר. במקום ישנם טלסקופים נוספים המשמשים את מרכז המבקרים .

 

מצפה הכוכבים הוקם לאחר שאיש פיננסים טקסני הוריש מליון דולר לטובת הקמת המצפה , לאחר משפט ירושה עם בני משפחתו , והסדר על 80% מהסכום לטובת המצפה הוקם המקום עם הטלסקופ הראשון שלו, ונקרא מקדונלד על שם התורם הנדיב.

מרכז המבקרים מציע מספר סיורים מודרכים ותצפיות הכוללות צפיה בשמש דרך ציוד מיוחד, צפיה בכוכבים ובירח  ומגוון הרצאות והסברים. במסגרת סיורי היום ניתן גם לבקר בתוך טלסקופי המחקר הגדולים.  מפאת לוחות זמנים אני בוחרת בתוכנית הפופולרית StarParty  המתקיימת בשעות החשכה.

 

 

 

כבר מהבוקר אני עוקבת בדאגה אחר מצב השמים. העננות מרובה ולרגעים אפילו מטפטף. אם יש עננים, אז לא נראה כלום. לקראת אחר הצהריים מתבהר קצת , ואני מגיע לקראת שקיעה לאתר.  העיירה הקטנה פורט דייויס נמצאת באיזור יפהפה של הרים , והנסיעה ממנה אל המצפה יפהפיה . העשב הצהצבהב על הגבעות נצבע בגוונים כתמתמים.  המצפה מרוחק כ20 דקות נסיעה מהעיירה. הכביש מתפתל במעלה ההרים, ולפתע על הפסגות אני רואה את הכיפות העגולות המגינות על הטלסקופים. אלה הם העיניים של המין האנושי לעבר הרחוק שלנו.  היקום הןא כל כך ענק שקבועי הזמן הם מליוני שנים, וקבועי המרחק הם שנות אור. הכוכבים, הערפיליות, הסופר-נובות שאנחנו רואים מרוחקים מאיתנו מליארדי קילומטרים , אם היינו טסים לשם במהירויות של מטוסים היו נדרשים כמה דורות או עשרות של דורות של חיי אנוש כדי להגיע . מאורעות רבים שהאסטרונומים צופים בהם עכשיו למעשה קרו לפני מליוני שנים . כוכבים שאנחנו רואים עכשיו בהוצרותם, בהחלט יתכן שאינם קיימים עוד. הם קרסו לתוך עצמם, התנגשו, התפוצצו.

ככל שיורד הערב כך השמים מתקדרים. מבין העננים מבצבים כוכבים בודדים. הירח מוסתר כולו. בשעה היעודה מתכנסים כל האנשים ונציגי מרכז המבקרים  מציעים תוכנית חליפית באודיטוריום וחדרי הלימוד. הוא מקווה שתהיה התבהרות ובכל זאת ניתן יהיה לצפות בירח ובכוכבים.  כיון שמדובר באמריקה, והלקוח חייב לצאת מרוצה הוא גם מציע למי שחפץ לקבוע ביקור חוזר או פשוט לקבל את כספו בחזרה . אני בוחרת להשאר ולהפיק את המירב. מתי אגיע לכאן שוב ?

 

 

בחדר הלימוד רייצ'ל האסטרונומית מסבירה לנו שאפשר לראות לווינים במו עינינו , ללא טלסקופ. צריך רק לדעת מתי לחפש אותם.  מתברר שהחלל שמסביבינו אינו רק כל כך , אלא הוא מלא גרוטאות, חלקי חלליות ולוינים. מזבלה חללית של ממש. אומנם מנסים להעלות פתרונות והצעות איך להפטר מכל הזבל הזה : החל מלהעלות מכנט ענק לחלל וכלה בלפוצץ אותם, אבל יש לא מעט פוליטיקה בנושא. אף מדינה אינה מעונינת שמדינה אחרת "תגוד" את הלווין שלה ותבדוק באאיזה טכנולוגיה הוא מורכב.  כל הזבל הזה הוא למעשה לוינים של כדור הארץ , אבל מרביתם קטנים מכדי שנצפה בהם. ישנם  אבל כמה לוינים כגון תחנת החלל שהם מספיק גדולים לצפיה. אתרים באינטרנט מציגים מידע מתי הם יופיעו ומעל איזה קואורדינטות . רייצ'ל מראה לנו שלפי האתר בעוד דקות ספורות תחלוף מעלינו תחנת החלל , וכמו לפי הזמנה פורץ בקשר הבוס והודיע שהשמים התבהרו וכדאי לצאת. ואכן כולנו עומדים וצופים בנקודה לבנה המתקדמת ממש מעלינו  ( זה לא מטוס כיוון שמטוס מהבהב, וזה לט כוכב כי מהיר מדי). נקודה אחת זזה בשמים , אבל אני ממש מתרגשת לראות אותה.

 

צוות המקום מתארגן במהירות לקראת ההתבהרות הזמנית. שתי הכיפות הקרובות נפתחות והטלסקופ שבהם מוכוון אל הירח. טלסקופים אחרים מוצבים ומכוונים לצבירי כוכבים.  היום הירח כמעט מלא והוא מטיל אור רב על סביבתו , מי שחלם לראות מליון כוכבים או את שביל החלב  – שניהם ניתנים לצפיה כאן  – כדאי שיבדוק את זמני הזריחה של הירח ואת מילואו. אני ממהרת אל אחת הכיפות. האסטרונום האחראי מסביר מה ניתן לראות דרך הטלסקופ , וכיצד יש להתבונן . אני בהחלט מתרגשת בתורי להציץ דרך העינית ולצפות בירח. כאן בהגדלה הזאת המכתשים שעליו נראים תלת מימדיים. הירח מעולם לא נראה קרוב כל כך, ובהישג יד.

אני מזדרזת לטלסקופ המכוון לצביר הכובים המכונה אוריון (הצייד) או מדוייק יותר: אל שלושת הכוכבים המוגדרים כחרב שלו . כוכבים אלה הם ערפיליות אבל בעין בלתי מזוינת הם נראים כנקודות. דרך הגדלת הטלסקופ לעומת זאת, ניתן להבחין בערפילית.  לצפיה בסרטון על אוריון

באודוטוריום אפשר היה לצפות במצגת שתסביר על כוכבים, על ערפיליות, סופר נובות, חורים שחורים ננסים ועוד יצורים שמימיים אחרים.

 

 

מידע שימושי על מצפה הכוכבים

מרכז המבקרים של מצפה הכוכבים מציע מספר סיורים ותוכניות .

StarParty  בשעות החשכה, ו twilight  בשעות הערביים מציעות סיור במרכז המבקרים וצפיה בירח ובגרמי שמיים אחרים לפי מצב מזג האויר.  בשניהם משתמשים בטלסקופים של מרכז המבקרים. ואכן ניתן לראות בעזרתו הרבה דברים מענינים. מומלץ מאוד להזמין מראש כרטיסים לstar party מכיוון שזה מאוד מבוקש. ביום שבו בקרתי, כל הכרטיסים נמכרו מראש. הימים הבהירים ביותר לפי האסטרונום שעשה לנו את הסיור הם מרץ עד סוף מאי.

מחוסר זמן לא יכולתי להשתתף גם בסיור היומי, שנראה לי מעניין לא פחות בכל יום בשעה 11 ובשעה 2 ישנו סיור מודרך במרכז המבקרים הכולל גם ביקור באחד מטלסקופי המחקר. במסגרת סיור זה ניתן גם לצפות בשמש. במידה מסויימת נראה לי שזהו סיור מעניין אף יותר מכיוון שבו ניתן לבקור בטלסקופ מתקדם ולשמוע הסברים על הטכנולוגיה.

זה המקום לציין שלמקום מענין זה בודאי לא הייתי מגיעה אלמלא הבלוג המרתק  "שמתי לב" של זיוה רענן. זיוה בעלת הבלוג המרתק "שמתי לב" הקדישה לנושא האסטרונומיה שתי רשומות מענינות מאוד . ברשומה "טיול במרחבי היקום"  מראינת זיוה מומחה בתחום האסטרונומיה , ואילו הרשומה השניה עוסקת בפלנטיריומים, ומצפי כוכבים ברחבי העולם – "ממשיכים לטייל ביקום". שם גם מצאתי את מצפה הכוכבים שבטקסס.