פניה של טקסס

ביקור חוזר ונשנה במקום אחד מאפשר הכרות מעמיקה יותר עם החיים בו ובעיקר עם האנשים. ארצות הברית היא ארץ של מהגרים. ההגירה, החיפוש אחר חיים טובים יותר והזדמנויות חדשות התוו את הנאראטיב האמריקאי, ועצבו את אופיה של האומה. ההגירה יצרה גם פסיפס אנושי מרתק של אנשים. בארבעת ביקורי באוסטין זכיתי להכיר אנשים מענינים. הפרידה שלי מטקסס היא במידה רבה גם פרידה מאנשים אלה וסיפוריהם.

דיסקליימר : אפקט הצופה במדע הוא מונח המתאר מצב בו אדם הצופה ומודד אירוע, עשוי לשנות את הנצפה על ידו.לדוגמה,  פוטון הנורה לכיוון אלקטרון על ידי מכשיר  במטרה למדוד את מקומו, מוסר תנע לאלקטרון, ובכך משנה את כיוונו או מהירותו. בדומה לפוטון, גם אני מביאה איתי לפגישות עם אנשים את מטען החיים שלי: חוויות, צפיות, הרגלים, קונספציות ודעות קדומות. ההתבוננות היא סוביקטיבית. הפרשנות מוטה לתרבות ממנה אני באה.

הרשומה מלווה בתמונות שצלמתי בדרכים שעברתי במסע זה. טקסס היא מרחבים ואנשים.

 

אנשי טקסס: ביל ודורותי

 

עם ביל ודורותי חלקתי שורת מושבים בטיסת דלתה מניו-יורק לישראל. ביל ודורותי נסעו במסגרת קבוצה מאורגנת לביקור במקומות קדושים לנצרות בישראל.  "בואינג 778 הוא המטוס הבטוח ביותר " הכריז ביל בפסקנות בדברו ספק אלי ספק אישתו . בנסיעה האחרונה היתה הזדמנות להפגש בשנית.

דורותי וביל גרים בעיירה קטנה, המשקיפה על אגם במרחק שעה נסיעה דרומה מאוסטין. ממרפסת בית  הקומותיים שלהם נשקפים יערות מחטניים ל 360 מעלות. ביל עובד בבואינג, שנחשב מפעל בטחוני ולכן הוא מנוע מלהחזיק חשבונות במדיה חברתית. ביל כבר מזמן עבר את גיל הפנסיה אבל הוא ממשיך לעבוד: נאמנות, ענין, הרגל. דורותי היתה עקרת בית ברוב שנותיה. היא חובבת סריגה וחולקת עם ביל את אהבתו למטוסים ולאחרונה סיימה בהצלחה קורס טייס על מטוסים קטנים. לזוג שתי בנות בוגרות בשנות העשרים. הבת הצעירה אוטוטו מתחתנת  .

 אני מוזמנת אל בית המשפחה לארוחת ערב.ביל ודורותי מקבלים אותי בחמימות בכניסה לביתם. ביל לבוש ג'ינס, חולצה מכופתרת מגובצת למשעי, חגורה עבה עם אבזם אובלי שעליו כתובת "טקסס", ולהשלמת מראה הבוקר הטקסני מגפי עור. ביל ודורותי נולדו וגדלו בטקסס.

בבית העץ הדו קומתי שוררת אוירה משפחתית. טלויזיה גדולה במרכז הסלון. הקירות צבועים בצבעים נעימים המשתלבים עם הספות. וילונות וכריות רקומות בכל פינה. בפינת החלון סדורות שלוש סלסלות המהוות בתיהן של שלושה חתולים. מתברר שלכל אחת מנשות הבית יש חתול פרטי, אבל כולן אוהבות גם את החתולים של האחרות. נראה שכולם – חתולים ונשים – חיים בהרמוניה.

במהרה מגיעים הבת הצעירה וחתנה המיועד, כל אחד במכוניתו. סבב הכרויות, שיחת חולין נעימה מתפתחת. כשהשיחה מתגלגלת לתחום המוזיקה מביאה הבת את הכינור החשמלי שלה ומנגנת מגוון מנגינות. הכינור חלול, ללא תיבת תהודה, ההגברה נעשית באופן חשמלי. גם כלי נגינה השמרניים ביותר נכבשו על ידי האלקטרוניקה.

 

השולחן כבר ערוך לארוחת ערב משפחתית: עוף בפרמזן, גבעולי אספרגוס, ברוקולי, תפוחי אדמה. כמנהג הבית לפני האוכל מדליקים נר. אני מתבקשת בתור אורחת הכבוד להדליק את הנר ולברך ברכה בעברית.  מה אברך ? אלה הם לא נרות שבת וגם לא נרות חנוכה. "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו " אני מאלתרת. יושבים אל השולחן, אוחזים ידיים, ואב המשפחה מברך את ברכת המזון המכונה  כאן "חסד" (Grace )" We thank You, our holy Father …  “. התחושה כמעט סוריאליסטית. אינספור פעמים צפיתי בקטע זה של משפחה היושבת לאכול ואב המשפחה מברך, והנה אני ממש ברגע כזה. בזמן הברכה בני המשפחה מרכינים ראשם ואילו אני מתבוננת סביבי. מחולצתה של הבת מציץ מגן דוד קטן.

דורותי וביל חברים בקהילה של "יהודים משיחיים", זהו זרם קטן בנצרות שחבריו מזדהים כיהודים ומקיימים, בנוסף לאמונתם הנוצרית, גם מגוון מצוות ומנהגים יהודיים. דורותי וביל למשל לא אוכלים חזיר.היהדות המשיחית מבוססת על התנ"ך והברית החדשה‏ ורואה בהם כתבי קודש שאין עליהם עוררין. כבר במטוס דורותי שתפה אותי בטקס הנישואין החוזר שערכו לרגל 25 שנות נישואיהם: חופה, כיפה, טבעות חרוטות בעברית פסוקים מהתנ"ך, גביע קידוש, כתובה. רק עיון מעמיק בכתובה באנגלית מראה את ההבדל התהומי בין המשיחיות ליהדות. ביל גאה בכך שבין אבותיו יש יהודים. בעוד שחברי הקהילות המשיחיות מגדירים את עצמם כחלק מהיהדות, היהדות המשיחית כמובן אינה מוכרת כיהדות על ידי היהודים.

 

 

הזוג מגדירים עצמם שמרנים. הם מיחלים לנשיא רפובליקני, מבועתים מהמדיניות הפרו – מוסלמית של אובמה, מעריצים את ישראל ואת נתניהו. אני כמעט מסמיקה לנוכח רשימת התשבוחות על השגי ישראל שהם מונים לפני. לא מעט שאלות מופנות אלי לגבי החיים בישראל. הם היו רוצים לשוב ולבקר בה במהרה.

באחר הצהריים הזה אני מנסה לפענח את הדינמיקה בבית. נימוסי הבנות הן ללא רבב. מה דעתן על האורחת המוזרה הזאת ש"סוגרת" להם ככה ערב? אי אפשר אפילו לנחש. שום דבר בהתנהגותן לא מסגיר אפילו שמץ של חוסר שביעות רצון. ללא ספק יש הרבה חום ואהבה בבית הזה.  צחוקים, התלוצצויות, גם החתן לעתיד מרגיש כאן בבית. אבל ניכר שהמילה האחרונה נאמרת כאן על פי ההורים, ובעיקר האב.

רגע לפני שאני הולכת, דורותי נפרדים ממני בחיבוקים חמים על הגזוזטרה . "אני כל כך שמחה  שבאת לבקר", אומרת דורותי, "לא רבים באים לבקר אותנו  . אנחנו גרים כל כך רחוק…"

 

 

 

תושבי טקסס: לארי וג'אנט

את לארי וג'אנט אני פוגשת על מרפסת הבית המקסים בו לנתי בפורט דייויס.  כשאני יוצאת למרפסת, הם יושבים זה לצד זה, חולקים ביניהם בקבוק בירה צוננת נינוחים באינטימיות ביניהם. אני מוזמנת בלבביות להצטרף אליהם, ומיד השיחה קולחת. ג'אונט ולארי חובבי היסטוריה. הם הגיעו לאיזור פורט דייויס כדי לחגוג את יום נישואיהם ה40. בפורט דייויס הוא אחד משרשרת של מוצבים שהיו בטקסס כאשר נלחמה על עצמאותה ממקסיקו, והם עורכים ביקור באתרים ההיסטוריים.

נראה שלאחר 40 שנה של חיים משותפים ג'אנט ולארי אינם זקוקים למילים כדי להגיע להסכמות. מאוחר יותר כשאנחנו מגלים שפנינו מיועדים לאותו אירוע במצפה הכוכבים של מקדונלדס, לארי מזמין אותי להצטרף אליהם ולנסוע ביחד. רגע לפני, אני מבחינה בחילופי מבטים ומנח מסוים של היד. ברור לי שההזמנה של לארי מקובלת על ג'אנט ולאחר יום ארוך של נהיגה אני שמחה להענות לה. גם בהמשך אני שמה לב לחילופי מבטים ומחוות, שבסופם מגיעה החלטה או אמירה משותפת.

 

 

לארי וג'אנט מתגוררים כיום בפרידריקסבורג, טקסס. העיירה נוסדה על ידי גרמנים במאה ה19 ועד היום ניתן לשמוע את זקני העיירה מדברים ביניהם גרמנית בניב טקסני. במקור הם מאיידהו. לפני 17 שנה כשפרש לארי מעבודתו, הם מכרו את ביתם ורכושם, ויצאו למסע ברחבי ארצות הברית. תוך כדי טיול הם הגיעו לפרידריקסבורג והתאהבו במקום. בעיירה הזאת זוג הרגישו כאילו הם חיים את ההיסטוריה, ובחרו להשתקע בה. ממנה הם יוצאים לטיולים ברחבי ארצות הברית. לארי מדריך בהתנדבות תיירים באתרים ההיסטוריים של העיר.

לארי אתאיסט. ג'אנט מבקרת בכנסיה לעיתים רחוקות. לארי עבד כל חייו בחברת מחשוב גדולה, ג'אנט גדלה את שני ילדיהם.  כשאני מספרת ללארי איך בתור מהנדסת צעירה, קבלתי לתכנן יחידה בשבב חדש. " אבל לא בטוח שיאשרו את היחידה הזאת" הזהיר אותי המנהל שלי " זה עדיין בסימן שאלה אם זה יהפוך לסטנדרט" שנינו צוחקים על נפתולי ההיסטוריה כשאני חושפת בפניו שדובר ביחידה התומכת בUSB

לארי ובני דורו עשו במידה רבה את אמריקה למה שהיא היום:  פתחו את ארצם מבחינה טכנולוגית וכלכלית. הטיסו אדם לירח. אנשים עבדו קשה, היו נאמנים לארצם ולמקום עבודתם, וקבלו תמורה בצורת סיפוק וחיים טובים במדינה הכי חזקה בעולם. "הדור של היום הוא שונה", הוא נאנח,  "לא כל כך רוצים לעבוד. מה יהי על כוחה ועוצמתה של ארצות הברית?" הוא מודאג.

 

 

 

מהגרים בטקסס: אביב ו"קריסטיאנו"

בארטון מול הוא קניון גדול ומפואר הקרוב לשכונות היותר עשירות של אוסטין. חנויותיו הן חנויות דגל מושקעות. אך כשאני מבקרת בו חנויות הענק עומדות בשיממונם. גם בארצות הברית אנשים נוטים לעבור לקניה מקוונת, ומדירים את רגליהם מהקניונים. האאוטלטים עדין אטרקטיביים בזכות המחירים הנוחים והמבצעים.  בפתח חנות קוסמטיקה מעוצבת עומד בחור צעיר עם קערת דוגמיות ומנסה למשוך לחנותו לקחות פוטנציאליים. משהו במראהו לוכד את תשומת לבי. בחור צעיר לבושו מקפד, מגולח למשעי, תסרוקתו ללא רבב. איזו תחושה של פמיליריות מתעוררת בי, אני מאיטה כדי להטיב ולהתבונן. ההיסוס שלי הוא סימן בשבילו להתקדם אלי ולהציע את מרכולתו. האנגלית שלו טובה, דיבורו רהוט. משהו בתוי פניו ובלבושו נראה כל כך מוכר, כל כך ישראלי. הוא מספר לי על מבצעים על סידרות טפולים לפנים לרגל פתיחת החנות.

לא תודה , אני בכלל לא מפה.

מהיכן  את ? אנחנו רשת, הוא מתעקש.

אני מישראל.

מופתע הוא עובר לעברית. "מה באמת? מאיפה?  וואי, כיף לפגוש פה מישהו מישראל ". ומיד השיחה מתגלגלת לה. הוא נמצא בארה"ב כשנה וחצי בעיקר היה בחוף המערבי. עכשיו עבר לכאן לאוסטין עם חבריו להקים את החנות של הרשת בקניון באוסטין. הוא שוכר דירה, מקווה להצליח פה באמריקה.

השיחה נקטעת כשנכנסת לקוחה. אביב מציג את עצמו באדיבות, מציע לה להדגים את פעולתו של הקרם  החדשני. הוא מראה לה תמונות של לפני ואחרי באי-פאד שלו.  אבל למה להסתפק בתמונות ? הוא מציע בעדינות ללקוחה להתנסות בעצמה. הלקוחה נענית. בעודו מדגים את הקרמים החדשניים, אופן המריחה, והשפעתם על העור, אני מהרהרת על אסטרטגיית השיווק המענינת של בעל החנות: איזו אישה תעמוד בפני מחמאות על מראיה מבחור צעיר ונאה ?

 

בקצה השני של הקניון עמדה נוספת של הרשת. גם מסביבה עומדים צעיר וצעירה, נראים כל כך ישראלים. בניגוד לאביב העדין, אצלם האסטרטגיה היא אגרסיביות. כשעוברת לקוחה פוטנציאלית הבחור מאגף אותה, נכנס לה למרחב האישי, ופוצח בנאום באנגלית קלוקלת בדיבור איטי " מיי ניים קריסטיאנו , איי מאנאג'. איי קום פרום פורטוגל.. "  תחושת רתיעה מעורבת בבושה מתעוררת בי. האגרסיביות הזאת מנוגדת כל כך לשירות האדיב והנעים שקבלתי בכל מסעדה וחנות בביקורי באוסטין. כשהלקוחה ההמומה מעט מתישבת על הכסא ומתרצה בפני בקשותיו רק לנסות, מתעורר בי רצון עז להציל אותה מה"מלכודת ". איזה קריסטיאנו ואיזה פורטוגל .. לא מבינה בכלל למה השקר הזה.

"אל תשפטי!" אני נוזפת בעצמי. החברה האלה, הצעירים, בדיוק כמו כל מהגרי העבודה, בס"כ רוצים להצליח באמריקה. "קריסטיאנו" זה משתמש בסט הכלים והיכולות שעומדים לראשותו. במהות המרחק ביננו לבין מהנדס המגיע לכאן ברלוקיישן עם משכורת שנתית תלת ספרתית, הטבות ובונוסים איננו כל כך גדול. שניהם רוצים לזכות בנתח מהחלום האמריקאי.  

 

מהגרים בטקסס: יבגני

את יבגני פגשתי  בנסיעתי הקודמת. בחור גבוה, רזה, שערו מהודק ומשוך לאחור, עיניו הכחולות משרות אוירה של ריחוק. את ההיכרות בינינו ערך המנהל שלו : " שניכם ממוסקבה! " ציין בעליזות. העובדה היבשה שבתעודת הלידה של שנינו כתוב מוסקבה, מסתירה את התהום הפעורה בינינו. די בהשוואת שמות המשפחה שלנו, כדי להבין שאני "לא" כל מה שהוא "כן". שם המשפחה שלו מסתיים בצירוף " וב", ומרמז על כך שהוא רוסי שורשי, ומוסקבה היא מקומו הטבעי. שם המשפחה שלי המסתיים ב"סקי" סיומת המרמזת על מוצא אבותי מפולניה. לחיצת יד קצרצרה, " נייס טו מיט יו" והוא חוזר לתאו. חוזר היא מילה מוגדרת מדי. יבגני פשוט התפוגג, נעלם.

 

 

בפגישתנו השניה שנינו יושבים זה לצד זה סביב שולחן ארוחת הצהריים. יבגני מסקרן אותי ואני מנסה לדלות עליו פרטים. הוא נמצא עם משפחתו באוסטין כבר שמונה שנים. איש מחשבים. התחיל לעבוד בחברה במוסקבה ועשה רלוקיישן. הייתי ילדה קטנה כשמשפחתי עזבה את רוסיה, וכל ידיעותי על החיים בה ניזונים מהסיפורים המשפחתיים. אני מנסה לתקף את הסיפורים האלה מולו. רוסיה שלי היא רוסיה של שנות השישים-שבעים של המאה הקודמת, הנגועה במחסור. מחסור במזון, מחסור בחופש, מחסור במרחב, מחסור בזכויות. רוסיה שיבגני מתאר היא שונה לחלוטין, כמעט מערבית. הוא טוען שהחיים לא מאוד שונים מארצות הברית.  הוא ושני אחיו לא גדלו במחסור, הוריו יכלו לגור היכן שרצו רק היו צריכים למצוא עבודה. השקט והבטחון שהוא מדבר מרערים לרגע את בטחוני. "המיתוס" המשפחתי שגדלתי בו כמעט מתפרק לרגע מול עיני. אני "חופרת" לעומק, מנסה למצוא הסבר. הם שלושה אחים ? אני נדהמת. לפי הסיפורים כמו רבים אחרים הורי התקשו לפרנס ילדה אחת -אותי. ברוסיה "שלי" היתה קבוצה מורמת מעם, שחיו בנעימים, ונהנו משפע כמעט מערבי: עובדי המפלגה. "במה עסקו הוריך ? " אני מנסה את מזלי – "אנשי מחשבים".  בשנות התשעים, לאחר התפרקות ברית המועצות היו אנשים שהתעשרו ברוסיה, אולי גם משפחתו?  "באיזה שנה נולדת?" אני שואלת ומגלה שאף הוא גדל ברוסיה בשנות השבעים. כעת הסיפור שהוא מספר נשמע כמעט בדיוני. אני רוצה להמשיך ולשאול, אבל תשומת לבי נדרשת לשיחה המרכזית שמתנהלת בשולחן. יבגני מתכנס בעצמו.  בדרך חזרה בעודנו הולכים בשביל המוביל אל בנין המשרדים תחת שמש חורף טקסני נעימה, משהו בחומת הריחוק של יבגני נסדק. "גם כאן באוסטין לא תמיד אפשר למצוא את מה שרוצים לקנות" הוא מציין חרישית, " שבועיים אחרי תחילת הלימודים כבר אזלו מהחנויות צרכי כתיבה וספרי לימוד לילדים, והשבוע לא הצלחנו למצוא נעלי חורף חמות לילדים". רגע לפני שאנחנו נפרדים ליד השולחן שלו הוא מציין " אני מאוד שמח שעברתי לאמריקה" ואני נזכרת איך למרות שנים ארוכות של חיים בארץ, טריקת דלת של מכונית בשעות הלילה, היתה מקפיצה את אימי משינה, שמה באו מהמשטרה לקחת אבי באישון לילה..

זהו ללא ספק גורלם של המהגרים באשר הם. גם אם עברת אל  "ארצם של החופשיים", יקח זמן רב עד שתשאיר את מולדתך על הטוב והרע שבה מאחור.

 

הדרך הביתה

חמש שעות נהיגה הוא המרחק מהביג בנד לאל פאסו. זהו הקטע האחרון של מסעי בארצות הברית. את הפארק הלאומי ביג בנד אני עוזבת בשעות אחר הצהריים ונהנית ממראות של קרני שמש אחרונה הצובעות את הגבעות של פורט דייויס. אחר כך נופלת החשיכה. הנסיעה בכבישיה הריקים והארוכים של טקסס היא חוויה כמעט סוריאליסטית. העלטה עוטפת את המכונית, שצמד פנסיה מנסה להאיר את דרכנו. שני פסים של אור בעלטה, עם נקודת מפגש דמיונית באופק. הפרספקטיבה של הלא נודע. חושך לאן שלא אביט : למעלה, לצדדים, אחורה, קדימה. האם כך נראה מסע בחלל?  הכבישים משובחים, השילוט טוב וזוהר בלילה, ומכשיר הנייד בקליטה. אין שום דבר מסוכן פה, ובכל זאת צמרמורת קלה עוברת על גבי. כשאני עוברת ליד העיירה מארפה, אני נזכרת בכך שישנה כאן תופעה לא מוסברת של אורות הצצים מהאדמה כלפי השמיים. אני נזכרת גם על כך שאחת מתחנת הרדיו המקומיות שדרה סיפור על כי באחת העיירות חומר שחור ולא מזוהה החל לצאת לפתע מהברזים. כשוסעים כך בחושך שעה ארוכה בלא סימן לישוב אנושי אני מבינה איך נולדו סיפורי העב"מים ותופעות העל טבעי. X files זה כאן .

 

את 100 המייל האחרונים עד לשדה התעופה אני עושה למחרת בבוקר. כעת התחנות ברדיו הן בספרדית. אנחנו ממש על הגבול עם מקסיקו. הנוף מזכיר ברובו את נופה של הערבה. זמן קצר לאחר  שאני עוזבת את העיירה ואן הורן בה ישנתי בלילה, שלט גדול בצידי הדרך מודיע לי שאני חוצה איזור זמן. טקסס מתפרשת על פני זמן לא רק על פני מרחב.

מאוחר יותר שלט אחר צד את מבט : " אל תקחו טרמפיסטים, זהו איזור של בית כלא" . נו, נו .. מה אמרתי לכם? אמריקה..

בשעה היעודה אני עולה על מטוס קטנטן, הנראה כמו צעצוע. אי שם זה הגבול עם מקסיקו. על המישור המדברי מישהו סימן חלקות. האם אלה סימונים של שכונות שיבנו לטובת מהגרים חדשים ? או שאולי אלה הם משטחי נחיתה לעב"מים. באמריקה הכל יכול להיות.

 

טקסס היית טובה אלי, מקווה שאחזור אליך בשנית.