על נוסעים נורדיים בעבר הרחוק והקרוב

בוקר בהיר של סוף פברואר. אני ממריאה בטיסת הבוקר לניו ג'רזי, מתרווחת במושבי ומציצה מהחלון. לרגע זה קדמה מסכת של המתנות בתורים, עיכובים, ביטול טיסת הלילה, נסיעה הביתה לשינה חטופה, נסיעה חוזרת לנתב"ג, עוד תורים והמתנות. אני פולטת אנחת רווחה כשאנחנו עוברים מעל קו החוף של ישראל. הפעם המראנו, אני אומרת לעצמי, המסע לאמריקה מתחיל.

רואים למרחק היום. כשאנחנו מתרחקים מקו החוף אני רואה פסגות מושלגות. הלב ממש מתרחב. אין נוף אהוב עלי יותר מפסגות מושלגות. אלה הן פסגות החרמון, שרובו נמצא בלבנון. מגובה של כמה אלפי רגל אין גבולות, אין סכסוכים, אין מלחמות ויש רק יופי. המטוס מחליק במהירות דרך השמים הכחולים, משאיר מאחוריו את המזרח התיכון ומתקדם אל עבר אירופה. תוך פחות מ12 שעות כף רגלי תדרוך בארה"ב.

המראות היפהפיים שנשקפו אלי מהמטוס, העלו בי מחשבות על כל אותם נוסעים נורדיים בעבר הרחוק והקרוב שעברו בין אירופה לאמריקה. הרשומה הבאה מתארת את סיפורם של חלק מהם.

טיסות מארץ לארץ, מיבשת ליבשת, ואפילו לקצהו השני של העולם נהיו עניין שבשגרה. איש אינו חושב עליהם עוד כמסע. אבל זהו רק שבריר של רגע בדברי ימי האנושות.  רק לפני כ90 שנה חצה לראשונה אדם במטוסו הקטן, בעל מנוע אחד וכנפיים מברזנט את האוקיאנוס האטלנטי ועשה היסטוריה. זה היה צ'ארלס לינדברג, שהמריא מלונג איילנד בארה"ב ונחת כעבור 33 וחצי שעות בפריז שבצרפת. כשאני מסיטה את מגש ארוחת הצהריים לשולחן המושב הריק שלצידי, מתעטפת בשמיכה ומטיבה את הכרית לנוחות מרבית, אני מהרהרת בטיסתו מעוררת ההשראה של לינדברג.  לאחרונה נזדמן לידי ספרו של לינדברג " הרוח של סנט לואיס"  ובו לצד פירוט הטיסה שעה אחרי שעה מספר לינדברג על ילדותו, על נסיונו כטייס ועל ההכנות לטיסה ששינתה את חייו.

לינדברג, בן למהגרים שוודים שגדל בארה"ב, החל את דרכו באויר כטייס פעלולים. בימי שנות העשרים של המאה הקודמת עוד לא היה למטוסים שימוש של ממש והם היו בגדר קוריוז. ראשוני קווי דואר האויר החלו לפעול אז וחיל האויר האמריקאי היה בחיתוליו. בהמשך דרכו התאמן כטייס צבאי בחיל האוויר האמריקני, ועבד כטייס דואר אוויר אזרחי .

פרס כספי של 25  אלף דולר הוצע למי שיצליח לטוס בטיסה ישירה מארה"ב לאירופה. לינדברג החליט לענות לאתגר. תחילה היה עליו לתכנן ולבנות מטוס שיוכל לעמוד במסע זה. האתגרים הטכנולוגיים היו רבים . מנוע המטוס חייב להיות מסוגל לפעול ברצף במשך זמן טיסה ארוך מכפי שהיה אי פעם. יש לדאוג לאכסון דלק מספק לטיסה ארוכה. יש לפתור את בעיית שמירת נתיב הטיסה. מרבית הטיסות אז נערכו מעל יבשת, כך שניתן היה פשוט לראות את הנתיב, ולנחות בשדה לעת חרום. הקבוצות המתחרות מנו שני טייסים כל אחת, ובחרו לבנות מטוסים עם מנועים כפולים כדי להבטיח יתרות, עובדה שהשפיע על גודלם ומשקלם של המטוסים . לינדברג חשב שדווקא להיות קל משקל זה יתרון. הוא התקשה מאוד למצוא חברת ליצור מנועים שתסכים לעבוד איתו. כולם חששו שכשלון ההרפתקה יפגע בשמה הטוב של החברה.

בהרפתקה זו השקיע את כל חסכונותיו והצליח לגייס עוד כסף ממספר חברים ממועדון תעופה בסנט לואיס ולכן קרא למטוס לאות הוקרה "הרוח של סנט לואיס" ואכן מעבר להשג הטכני זה היה גם השג של הרוח האנושית. 33 וחצי שעות של עירנות מלאה ואחיזה בהגעים ללא הפסקה, תוך התגברות על רצון לשינה, על קור  – תא הטייס היה חשוף – גשם וערפל. לינדברג אף נמנע כמעט לחלוטין מלאכול ולשתות כדי שלא להזדקק ל"הפסקות ביולוגיות".

באתר האינטרנט על שמו ניתן למצוא מידע רב נוסף על הפרטים הטכניים של המטוס, ועל נתיב הטיסה. את המטוס עצמו ניתן לראות במוזיאון החלל והתעופה בוושינגטון, ארה"ב.

כשאני מתעוררת מהתנומה שלי המטוס חשוך מלבד אורות המסכים האישיים המרצדים של מספר נוסעים סביבי. תוכנית הבידור מציעה מגוון רחב של סרטים חדשים וישנים. אני פותחת את תריס החלון שלי ומגלה שהסרט הכי טוב מוקרן דוקא בחוץ. המטוס מחליק כרגע מעל אדמה מושלגת. אדמה מחורצת ומסולעת שרק חלקים ממנה מכוסים שלג. כשאני בודקת במסך הקטן את נתיב הטיסה אני מגלה שאנחנו מעל נורווגיה. אני מופתעת מהעובדה שלא כל כולה בשלג. החורף השנה כך אומרים כולם לא היה חורף של ממש באירופה. נתיב הטיסה יוביל אותנו בהמשך מעל איסלנד, גרינלנד, ניופאונדלנד וניו יורק.

אני מהרהרת בכך שאת המסע הזה שאני עושה לאמריקה במטוס, עשו לפני למעלה מ1000 שנה הויקינגים בדרכי הים.  אותם יורדי ים נורדיים הופיעו על במת ההיסטוריה האירופית המתועדת ב793 לספירה כשקבוצה קטנה של פושטים הגיעו למנזר באי קטו לחופי אנגליה, בזזו ,שרפו אותו ונעלמו כלעומת שבאו. המסמכים והתעודות שנכתבו באירופה באותה תקופה תארו את הויקינגים כברברים אכזריים, פגאנים חסרי תרבות ללא מורא אלוהים. במשך כ300 שנה הטילו את חיתתם על אירופה בזכות ספינותיהם המרשימות שבזכות צורתן יכלו לנוע באותה הקלות הן בים הפתוח והן לאורך נהרות אל תוך ליבה של אירופה. התעודות והמסמכים שתיארו את הויקינגים בצורה שלילית כל כך נכתבו על ידי נזירים נוצריים שראו בביזת מנזרים חילול הקודש. אך יש לזכור כי ימי הביניים היו תקופה אלימה ביותר, והויקינגים לא עלו על אכזריותם על שבטים אחרים. בהיותם פגנים הם כמובן לא ראו פסול בשוד כנסיות ומנזרים.  למעשה מרבית הנורדים היו חקלאים במקורם שגידלו עדרי בקר, וחיו תחת מערכת חוק מתקדמת למדי בנורוגיה. גם ההאשמה בדבר היותם חסרי תרבות אינה מוצדקת, שכן הם הביאו לעולם את הסאגות האיסלנדיות המרתקות, המספרות בין השאר על מסעותיהם של הויקינגים במים הצפוניים ועל התישבותם באיסלנד.

לקראת סוף המאה השמינית לספירה מחסור חמור של אדמות וחוסר שביעות רצון מריכוזיות המלוכה והשפעתה דחפו רבים לעזוב את נורווגיה ולחפש להם מקומות חדשים להתישב בהם. כך הגיעו הויקינגים לאנגליה, אירלנד, גרמניה ואף אל ליבה של אירופה. קבוצה קטנה של מהגרים הגיעה לאיסלנד, ושם הם בנו מערכת שלטון יחודית לאותה תקופה, שנסבה על ממשל משותף, וקבלת החלטות במועצה משותפת.  האיסלנדים של היום הם ברובם צאצאים של אותן  משפחות מיסדות. המתישבים באיסלנד וצאצאיהם המשיכו במשך שנים רבות לשמור על קשרי מסחר ותרבות עם נורווגיה וסיפורי מסעותיהם של המשפחות המייסדות,  סיפורי ההתישבות שלהם באיסלנד והגיניאולוגיה שלהם מתוארות בסאגות האיסלנדיות.

אחת הסאגות המכונה "סאגת הגרינלנדים" מספרת על מסעות לגרינלנד ול"וינלנד", הלוא היא יבשת אמריקה. הסאגה מספרת על התיישבות ויקינגית בגרינלנד יוזמתו של אריק האדום.  הוא היגר לאיסלנד ועזב את נורווגיה עקב סכסוך אלים, ומאוחר יותר נאלץ לעזוב את איסלנד עקב סכסוך שעלה בחיי אדם. בתרגיל שיווקי מחוכם, בו כינה את האי הענק והמכוסה קרח כ"ארץ ירוקה" הצליח לגייס למסע שלו מתישבים נוספים, שאכן הקימו מושבה בגרינלנד. כאשר שמע בנו – לייפור אריקסון -מסוחר ויקינגי על קיומה של יבשה מערבית לגרינלנד, ארגן משלחת לחיפוש היבשת.  לייפור וצוותו אכן הגיעו והתיישבו לתקופת מה. הם כינו את המקום וינלנד כיון שמצאו פירות שהזכירו להם ענבים. הישוב לא החזיק מעמד זמן רב עקב חיכוכים עם האוכלוסיה המקומית והמתיישבים שבו לגרינלנד.

עד לשנות ה60 של המאה הקודמת סיפור המסע לאמריקה המתואר נחשב כפרי דמיון. אך ב1960 חפירה ארכיאולוגית בניופאנדלנד איתרה שרידי התישבות ויקינגית בדיוק במקום בו צוינה וינלנד על המפה הויקינגית העתיקה.

בקיץ של שנת 2000 יצאו קפטן אגרסטון וצוותו למסע בצפון האוקיאנוס האטלנטי כדי לשחזר את מסעות הויקינגים לוינלנד, ארץ היין היא ניופאנדלנד בקנדה. הצוות עבר כ4200 מיילים עצר ב25 נמלים בדרכו וזכה לברכתם של כחצי מליון איש לאורך הדרך. הספינה "איסלנדיגור" נבנתה כספינה ויקינגית והשתמשו לבניתה בכלים ובטכניקות שבהם השתמשו הויקינגים. כיום הספינה מוצגת במוזיאון ברייקיאנסבאר באיסלנד, מרחק כרבע שעה נסיעה משדה התעופה הבינלאומי לייפור אריקסון.

אני תוהה עד כמה המסורות, האגדות והסיפורים שאנשים גדלים עליהם בילדותם מעצבים את חייהם בהמשך.  לכל המגלים האלה מחשבה משותפת: אפשר פשוט להכנס לכלי שיט כזה או אחר, לבנות אותו או להתאים אותו לצרכי המסע, להצטייד במים ולהיות בטוח שתוכל לדוג כדי לאכול וכל זאת כדי שתוכל להוכיח תיאוריה או לתור פינה נדחת בעולם.  עד כמה המחשבה על כך שהיא תוצר של ההיסטוריה הנורדית?  במסורת שאנחנו היהודים גדלים עליה מסעות הן תמיד תוצאה של חורבן, פורענות, גירוש.

צאצאיהם של הויקינגים האלה המשיכו לחקור אזורים חדשים של העולם ולשוט במימי כדור הארץ גם במאה ה20. המבקר בביגדוי,חצי אי המוזיאונים באוסלו, יפגוש בשני מוזיאונים זה ליד זה המוקדשים לחוקרים נורווגיים.

המוזיאון "פראם" מוקדש לחוקרים הנוורגיים של קטבי כדור הארץ: רואלד אמונדסן, אוטו סורדרופ, ופריטיוף נאנסן. השלושה היו אנשי אשכולות בתחום הגיאוגרפיה, אוקיאנוגרפיה, ביולוגיה ובעלי חזון , סקרנות ותושיה שהובילו את מחקרי הקוטב. אמונדסון היה הראשון שהגיע בראש משלחת לקוטב הדרומי. אוטו נורדרופ יחד עם נאנסן הובילו שני מסעות של אל הקוטב הצפוני, במטרה למצוא נתיב מעבר לספינות דרכו. הם אכן מצאו אותו במסעם השלישי. נאנסן היה הראשון שחצה את גרינלנד.לקריאת סקירה על המוזיאון המרתק והמוצג בו

המוזיאון השני "קון טיקי" מוקדש למסעותיו של ת'ור היירדאל, אתנוגרף וחוקר תרבויות שהוכיח לעולם כי ניתן לעשות מסעות ארוכים בכלי שיט לכאורה פרימיטיביים : רפסודת עצי בלסה, וסירת גומא . את הרעיון למסע הראשון שלו הגה בפולינזיה בעקבות סיפורי המסורת המקומית שמספרוים על האב הקדמון של הפולינזים הקרוי "טיקי" שהגיע ממזרח לפולינזיה על רפסודות מעץ בלסה. אגדות דומות המסופרות מצידו השני של האוקיאנוס בדרום אמריקה, העבודה שבטטה הנפוצה בפולינזיה היא גידול שמקורו באמריקה, ווכיווני זרימת המים והרוחות מאמריקה הדרומית לפולינזיה כל עונות השנה הביאו אותו לרעיון שההגירה לפולינזיה התבססה על משטר הזרמים והרוחות הקבוע באוקיינוס השקט באמצעות רפסודות מפרו.

להוכחת טענותיו הוא החליט לבנות עותק של רפסודת בלזה, אותה כינה "קון טיקי" ולשוט איתה מפרו לפולינזיה. היירדאל וחמישה אנשי צוותו יצאו מנמל קייאו שבפרו והגיעו כעבור 101 יוםו-8,000 ק"מ לבקבוצת איי טואמוטו בפולינזיה. במסע זה הקפידו אנשי הצוות להשתמש רק באמצעים ובמזונות שהיו בידי האינדיאנים (למעט שימוש באלחוט ושימורי מזון). במהלך המסע אכלו אנשי הצוות בעיקר דגים, כרישים, טונה ודולפינים שדגו באוקיינוס. מסע "קון טיקי" הוכיח כי לא היו מגבלות טכניות שיכלו למנוע מתושבי פרו הקדומים להתיישב בפולינזיה.

מסעות נוספים ערך בספינות גומא. התיאוריה הרווחת אז היתה כי ספינת גומא לא תחזיק במים יותר משבועיים. מסע  "רע " בו עברה 6,100 ק"מ בנתיב הרחב ביותר באוקיינוס האטלנטי, מסאפי שבמרוקו לברבדוס, ב-57 יום. מסע "טיגריס" שיצא מעירק בניסיון להוכיח כי בין התרבויות הקדומות של מצרים, מסופוטמיה ועמק האינדוס היה קשר קבוע  לא הגיע לסיומו המיוחל לאחר מסע ארוך בים האדום לא קיבלה הספינה אישור לעגון באף אחד מהנמלים המתוכננים בשל מלחמות אזרחים. בנמל גיבוטי שרף את הספינה לאות מחאה.

לא אוכל לסיים כתבה על נוסעים נורדיים מבלי להזכיר אישה. משלחת המתישבים לגרינלנד כללה אישה בשם גודרידור, אחת הנשים המרתקות באותה תקופה. היא הפליגה בשמונה מסעות ימיים וחצתה את אירופה ברגל פעמיים.

גודרידור נולדה באיסלנד והיגרה עם אביה ומשפחתה לגרינלנד להתישבות שם ונשאה שם  לבנו השני של אריק האדום . זמן קצר לאחר נישואיהם הוא נפטר, והיא נישאה בשנית לסוחר. הם הפליגו למושבה  הויקיגית בוינלנד. בחורף ששבילו שם נולד בנם. הם חזרו לאיסלנד עקב חיכוחים עם האוכלוסיה המקומית ורכשו חווה כדי להשתקע בה. הם גם כינו את החווה  "גלאומבאייר" כלומר "חוות הרעש העליז". בני המשפחה השתקעו בחווה וחיו חיים איסלנדיים טיפוסיים של אותה תקופה : גידול חיות משק, טוית בדי צמר שנמכרו באירופה, הכנת מוצרי חלב וגידול בנם סנורי.

בתקופה זו, סוף האלף הראשון לספירה מרבית אירופה כבר הפכה להיות נוצרית. האיסלנדים התנצרו אף הם, אך עשו זאת בדרך ייחודית. האיסלנדים ניהלו קשרי מסחר עם יבשת אירופה והקשרים עם נורווגיה היו חשובים במיוחד כי משם הם יבאו עצים, שהיו דרושים לבניית ספינות ובתים. מלך נורווגיה באותה תקופה, שהיה נוצרי אדוק, החליט לאלץ את האיסלנדים אחרוני הפגאנים להתנצר. הוא אסר על הספינות האיסלנדיות לעזוב את נמלי נורווגיה כל עוד איסלנד פגאנית. האיסלנדים, שניהלו את עניניהם באותה תקופה במעין פרלמנט התקבצו כולם והחליטו להפוך לנוצרים. ראש המועצה הכריז כי בביתו רשאי כל איש לעשות כרצונו, אבל בטקסים ציבוריים האיסלנדים יהיו נוצרים. בדרכו הביתה על מנת לסמל את המעבר השליך את כל פסלי האלים הנורדיים בראשותו למשל, המכונה היום מפל האלים( "גודפוס"). ההודעה על ההתנצרות הועברה למלך נורווגיה והספינות העצורות שוחררו. כך הפכה איסלנד בהצבעה ,בשקט, וללא שפיכות דמים לנוצרית.

הנצרות התפשטה בקרב העמים הנורדים ובכללם איסלנד במהירות דווקא בזכות הנשים. החוקים הויקינגיים הקנו לנשים מעמד חוקי טוב יותר ושיוויוני יותר מאשר התרבות הנוצרית. הנשים גם נטלו חלק חשוב ומרכזי בריטואלים דתיים. הנצרות שמה לכל זה קץ.  איך קרה שהנשים הסכינו לירידה במעמדן ? ההסבר כרוך בהבדל בין הדתות ביחסן לעולם הבא . בתרבות הויקינגים הדרך אל ואלהאלה, העולם הבא, היא דרכם של גיבורי המלחמות .עליך למות בשדה הקרב, או להקבר או להשרף בספינתך עם חרבותיך. לנשים לא היה מקום בואלהאלה. הנצרות לעומת זאת הציע כרטיס כניסה לעולם הבא בדמות עשית מעשי חסד וחמלה, עזרה לנזקקים ואביונים או לכל הפחות את הזכות אפשר לצבור במסע עליה לרגל  אל המקומות הקדושים.

וכך גודרידור הויקינגית, שהתנצרה בבגרותה, כשבגר בנה ונישא, הפקידה בידיו את מפתחות החווה ויצאה למסע צלינות לרומא. מרבית אירופה וארצות הברית כיום בטוחה לאישה לטייל לבדה בכל דרך שתבחר, אבל ימי הביניים האלימים היו הרחק מכך. סאגת הגרינלנדים אינה מתארת במפורש את דרך המסע שלה, אבל סאגות אחרות מתעדות מסעות דומים. תחילה היה עליה לחצות את הים בספינה לנורווגיה, משם היא ודאי הצטרפה לספינות ששטו לרוסקילדה שבדנמרק. מכאן החל מסעה ברגל בדרך הצלינים. העולים לרגל ישנו באכסניות של מנזרים ושם גם קיבלו את מזונם, ועליהם הגן "השלום של האל ", חוק נוצרי שאיים בחרם על מי שיפגע בעולה לרגל. כשחזרה גודרידור מרומא, גילתה שבנה סנורי בנה בשטח החווה כנסיה. הנצרות השלימה את אחיזתה במשפחה. את סוף ימיה היא חיה כנזירה.

חוות גלאומבאייר עם השנים שינתה פניה והחליפה בעלים אבל שמרה על סגנון בתי הדשא. כיום היא מוזיאון המאפשר הצצה לאורח החיים שניהלו תושבי החווה בעבר. באיסלנד חיו בבתי דשא שכאלה אפילו בתחילת המאה העשרים.בשנת 2005 נערכו חפירות שחשפו מבנה בית ארוך מתקופת הויקינגים.תיארוך המבנה מתאים למסופר ב"סאגה של הגרינלנדים", אך עדין לא נמצא בחפירות כל סימן לכך שיושביו בקרו באמריקה.זהו אחד המוזיאונים המענינים באיסלנד, כדאי לעצור בו בדרך לצפון.

לקראת שקיעה אנחנו מגיעים לניו יורק. המטוס מנמיך גובה. הקוביות הקטנות הולכות וגדלות לנגד עינינו והופכות לבתי פרברים. מכוניות ואנשים נראים כעט בברור. תוך דקות ספורות אנחנו מעל הגשרים שעל נהר ההדסון ,ממשיכים  אל מעל גורדי השחקים של מרכז ניו ג׳רזי. נחיתה. תמה הטיסה שלי מעל האוקיאנוס האטלנטי. לפני עוד טיסה אחת אל ליבה של טקסס, טיסה החוצה את אמריקה ממזרח למרכז. גם מסע זה טומן בחובו סיפורים על נוסעים מהעבר : ברגל, על גבי סוסים, ברכבות – אבל זה כבר נושא לרשומה אחרת.