סיור בעקבות יהדות קרקוב

ערב מלחמת העולם השניה קהילת יהודי קרקוב היא קהילה תוססת וחשובה, המונה קרוב ל 60 אלף יהודים ומהווה כ20% מתושבי העיר קרקוב. הקהילה בעלת היסטוריה עשירה ומגוונת המתפרשת לאורך כ900 שנה. לקהילה שבעה בתי כנסת פעילים ויש לה מוסדות הנוגעים לכל הפנים של החיים: מקווה, בית מטבחיים, עיתונים, בתי ספר, מועדוני ספורט. רב גוניות הקהילה מרשימה: לצד יהודים החיים חיים דתיים אדוקים וסגורים בקהילתם, חיים יהודים המתערים בחברה הפולנית.  כעבור 6 שנות מלחמה הכל נעלם.   קרקוב העיר לא הוחרבה על ידי הגרמנים, הבניינים נותרו עומדים על מקומם, גם בתי הכנסת.  אבל היהודים נעלמו, מרביתם גורשו מהעיר והמעט שנותרו נשלחו למחנות השמדה.  איזה זכר נותר לקהילה היהודית המפוארת הזאת כיום בקרקוב?

כדי לנסות ולמצוא מעט מהתשובה אנחנו מצטרפים לסיור בעקבות היהודים. זהו "הסיור היהודי" במסגרת סיורי הליכה חינמיים של freewalkingtours.

ראשוני היהודים הגיעו לקרקוב כבר בתחילת המאה 11. הם התיישבו באזור הכיכר הראשית של העיר העתיקה של היום ועשו חייל בעסקיהם. בתחילת המאה ה14 היתה קהילת קרקוב אחת מהקהילות החשובות באירופה ונהנתה מכתב הזכויות שניתן לה על ידי המלך קז'ימייז' השלישי. אותו קזימייז' שכונה גם "הגדול"  החליט לתת את חסותו האישית ליישוב קטן שהתקיים על אי בנהר הויסלה , להקים במקום עיר לקרוא לה על שמו. בזכות כתב זכויות שהעניק לעיר ממשל עצמי וזכויות קהילתיות שהטיבו עם היהודים משכה העיר אליה יהודים מצ'כיה ומבוהמיה. כשיהודי קרקוב גורשו מהעיר עקב צרות עינם של שכניהם הפולנים, הם פנו להתישב בקז'ימייז' וכך אוחדו שתי הקהילות.

את הטיול שלנו בעקבות היהודים אנחנו מתחילים בהליכה לאורך אותו תוואי שחיבר בין קרקוב הימי – ביניימית לבין קז'ימיז'- כחצי שעה הליכה.  שלט עירוני לצד בית אדום שעליו כיתוב באידיש מסמן את נקודת הכניסה למה שהיה פעם לב החיים היהודיים.  המדריכה מובילה אותנו לרחבה שמול בית הכנבת העתיק ביותר האלטשול. אני מתפעלת מהכמות הגדולה של המצטרפים לסיור היהודי, רבים צעירים, רובם חסרי זיקה ליהדות. אנחנו מתישבים על המדרגות הקרות ומקשיבים להיסטוריה של היהודים בקרקוב.

האלטשול הוא בית הכנסת העתיק ביותר בפולין שעדיין עומד על תלו. והיה עד מלחמת העולם השניה אחד מבתי הכנסת המרכזיים של יהדות קרקוב. זמן יסודו המדויק אינו ברור אבל על פי מקורות שונים הוא נבנה על ידי קהילת קוז'ימייז' עוד לפני גירוש יהדות קרקוב. במאה ה16 כאשר שגשגה הקהילה הוא שופץ תחת פיקוחו של אדריכל איטלקי. במהלך השיפוץ הוגבהו קירות בית הכנסת כדי שיוכל לעמוד בפני מתקפה ולהגן על הנמצאים בו. בשנת 1794 נאם בבית הכנסת הגנרל הפולני תדיאוש קושצ'ושקו, וקרא ליהודים להצטרף למאבק לעצמאות פולין שבהנהגתו. במהלך מלחמת העולם השנייה, בית הכנסת נהרס ויצירות האמנות בו נשדדו על ידי הגרמנים. בתקופות מסוימות במלחמה שימש המקום כמחסן עבור הצבא הגרמני. לאחר המלחמה שופץ המבנה על פי אפיונו הגותי כפי שנבנה על ידי גוצ'י. המבנה משמש כיום כמוזיאון העוסק בקהילה היהודית של העיר.

בקצהו השני של הרחוב שהיה הרחוב המרכזי של הרובע היהודי נמצא בית כנסת נוסף ועליו כיתוב בעברית  – בית הכנסת של הרמ"א זצ"ל . הרמ"א הוא רבי משה איסרליש פוסק, ראש ישיבה, פילוסוף. גדול פוסקי אשכנז במאה ה-16. מפעלו הגדול שסמכותו הוכרה לדורות בקרב יהודי אשכנז, היה כתיבת חיבורו ההלכתי "המפה". חשיבותו של חיבור זה היא בהגהות על ה"שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו ובהתאמות שנכללו בו, על-פי המסורות הנבדלות של קהילות אשכנז. בית הכנסת הזה פעיל בחגים .

מאחורי בית הכנסת ישנו בית קברות יהודי עם מצבות עתיקות, שניזוק בעבר אבל כיום שוקם ומתוחזק.

מול בית הכנסת של הרמ"א גינה קטנה מגודרת בגדר עם סימלי המנורה ובמרכזה מצבה ל65000 יהודי קרקוב והסביבה שנרצחו בשואה. הכיכר עצמה משופצת ולאורכה מסעדות המציעות אוכל יהודי שראלי . שלטי המסעדות מכילות כיתוב בעברית. מסעדה אחת נקראת "רובינשטיין " על שם הלנה רובינשטיין מקימת אימפרית הקוסמטיקה שנולדה בבית הסמוך.

תחושה קשה ועצב גדול נח עלי בחלק זה של הסיור. קהילה כל כך מפוארת, מקום חשוב של לימוד תורני, וכל מה שנותר הוא מוזיאון, מצבה,מסעדות המוכרות אוירת יידישקייט ואוכל לכאורה יהודי. המדריכה, שאין לה זיקה ליהדות ,מספרת קצת על מנהגי היהודים. תחת עננת העצב שנחתה עלי נשמעים זרים, מוזרים ומנוכרים, כפי שבודאי נשמעים לשאר האנשים בסיור.  המדריכה מספרת כי בכיכר זאת מתקיים בכל שנה פסטיבל גדול למוסיקה ותרבות היידיש, הגדול בעולם היא מדגישה. אבל לי נראה כאן הכל ממוסחר, תיירותי, ובעיקר חסר נשמה.  בתי שביקרה במוזיאון של אלטשול במסגרת "מסע פולין " הביעה אף היא את אכזבתה: היהדות כמוצג מוזיאוני. ארטיפקט אקזוטי.

גם בקז'ימיז' במשך מאות בשנים סבלו היהודים משנאה ומפרעות מבית, ומפלישות של כובשים זרים מחוץ. אולם הם החזיקו מעמד עד לצירוף העיר לממלכה האוסטרית. המאות ה19 ותחילת המאה העשרים היטיבו עם היהודים. בתקופה זו של כמעט 150 שנה ידעה קרקוב תהפוכות בשלטון: סיפוח, מלחמה, רפובליקה, מדינה עצמאית. השלטון האוסטרי הביא לתנופת בנייה ושיקום. נפרצו רחובות, נסללו מדרכות והעיר היהודית בקז'ימיז' התרחבה. בוטלו הגבלות המסחר על יהודים בקרקוב, ותוך זמן קצר נפתחו בעיר בתי עסק יהודים חדשים. נפתח בית ספר יהודי כללי והוא שאב אליו צעירים חובבי השכלה ומודרניות. היהודים הורשו להתגורר בכל מקום בקרקוב בתנאי שיהיו משכילים ולבושים בצורה מודרנית דאז. עם זאת, ב – 1840 היו רק 200 יהודים "מתוקנים", שכן היה זה עדיין חטא גדול לנטוש את המסורת. בעקבות ההשכלה, המעורבות הפוליטית והאמנציפציה החל להתפתח הרעיון הציוני. הציונים עשו נפשות לתחיית האומה, שפתה העברית ותרבותה. קרקוב הפכה לאחד המרכזים הבולטים של הציונות בגליציה. הציונות רק הלכה והתחזקה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בקרב היהודים היו אגודות וזרמים שונים של הציונות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוקמו מוסדות השכלה נוספים שתפקידם היה במידה רבה להכשיר את הצעירים להתישבות: בית ספר יסודי עברי וגימנסיה עברית, ארגון סטודנטים ואגודת ספורט"מכבי", בית ספר מקצועי ובית ספר לבנות שנתן מענה לאוכלוסיה היהודית. הקהילה דאגה לשירותי רווחה. כמו כן הוקמו בית חולים יהודי, ותיאטרון יהודי. הקהילה פרחה ושגשגה.

שמות רחובות קז'ימייז' עדיין נושאים עליהם את זכר הקהילה היהודית ומוסדותיה. כזה הוא הוא למשל רחוב קופה Kupa , שנקרא על שם הקופה ששמשה את הקהילה למגבית לפעילויות הקהילה ולתחזוקת בית הכנסת "קופת קהל" . בפולנית אגב קופה היא מילה לא יפה.

רחוק מבית הכנסת נמצא המרכז הקהילתי היהודי בקרקוב. זהו יום שישי וקבוצה גדולה של צעירים לבושים חגיגי מתגודדת בכניסה, אלה הם בני נער של משלחת "מסע לפולין" הממתינים לכניסה לארוחת ערב של שבת. הקהילה היהודית מונה כ-140 יהודים ועוד כמה אלפים בעלי מוצא יהודי שמגיעים לפעילויות שונות. בעיר חיים גם כ-50 ישראלים שהשתלבו בקהילה. המדריכה מספרת שהמרכז הקהילתי הזה תוסס ועשיר בפעילויות , במרכז מתנדבים גם פולנים לא יהודיים, וגם לא יהודיים נוטלים חלק בפעילות. רק בשנים האחרונות ישנם כאלה המגלים את יהדותם.  המרכז הקהילתי אגב נבנה בתרומה שהגיע מהנסיך צ'ארלס לאחר ביקור ומפגש עם הקהילה היהודית בקרקוב.

רגע לפני שאנחנו עוברים את הנהר אנחנו מגיעים לכיכר גדולה, שבמרכזה עומד מבנה מתומן גדול עם גג. זה היה בית המטבחיים היהודי, ובו נשחטו  כל יום עופות ובקר לטובת הקהילה היהודית. המבנה היה מוזנח במשך שנים רבות ושמש כמחסן, אבל שופץ וכיום הוא מוקד משיכה בזכות דוכני המזון הקטנים שנפתחו בפיאות המבנה. ה"זפיקנקה" כאן נחשבת לטובה במיוחד . זפיקנקה זהו מעין טוסט על באגט  שמלבד גבינה צהובה שמים עליו שפע של תוספות ורטבים כבקשתך .אזור זה נזנח לאחר המלחמה והפך לשכונת עוני, מאוחר יותר החלו להגיע לאיזור צעירים ואומנים, כיום נחשב לאחד המקומות החביבים לבילוי.

אנחנו ממשיכים לנדוד בעקבות היהודים אל מעבר לנהר הויסלה. במלחמת העולם השניה נבנה על גדתו הדרומית בפרבר פודגוז'ה העני הגטו היהודי. עם פרוץ מלחמת העולם השניה מונה הקהילה היהודית בורשה כ65 אלף יהודים והם מהוים כ20% מהאוכלוסיה. קרקוב נכבשת על ידי הגרמנים סמוך לפלישתם לפולין ב1939 . הגרמנים מחליטים להפוך את העיר לבירת איזור הכיבוש הגרמני המכונה "גנרל גוברנמן ". מיד עם כניסתם לעיר הם מתחילים ברדיפות היהודים על מנת לגרום להם לעזוב את העיר שתהפוך להיוץ  "יודן פריי" . היהודים מצווים ללכת עם סימן היכר, ומוטלים עליהם מגבלות שונות:  עוצר לילה על היהודים, איסור נסיעה בחשמלית, איסור לבקר בבתי קפה, בתי קולנוע ותיאטראות שאינם יהודיים, איסור החלפת מקום המגורים ללא אישור, ואיסור לנסוע ברכבת.

לצד הגבלות ואיסורים שונים על היהודים, ניהלו הגרמנים פעולות טרור שונות בשכונות היהודיות במטרה לגזול את רכושם. במסגרת מעשי האיבה כלפי היהודים, הופנו התקיפות במיוחד כלפי החרדים, שבלטו בשל חזותם . היהודים גם נדרשו לבצע עבודות כפיה שונות, ולעבוד ללא תשלום. ב1940 החל גירוש היהודים מקרקוב. היהודים הורשו לקחת חלק מרכושם עימם.

גטו קרקוב הוקם רשמית בתחילת 1941 בשכונת העוני פודגוז'ה (Podgorze) שעל הגדה הדרום-מזרחית של הנהר.  15000 היהודים, שנותרו בתום הגירוש, נדחסו לאזור שיושב בעבר על ידי 3,000 אנשים . הגטו כלל 30 רחובות, 320 מבני מגורים, ו־3,167 חדרים.  עקב הצפיפות הרבה פרצו בגטו מגפות רבות ושיעור התמותה גדל.

הגטו הוקף בחומה שנבנתה זמן קצר לפני כן והפרידה אותו משאר חלקי העיר. רק ארבע כניסות אפשרו לתנועה לעבור. . על שערי הגטו שמרו שומרים גרמנים ופולנים, ומבפנים שמרו שוטרים יהודים. החומה נבנתה בצורה שמזכירה את לוחות הברית לפי הצעתה של אישתו של המושל. צמרמורת עברה בגבי כשקראתי פיסת מידע זה. חלקים קטנים של הקיר נשארו עד היום כלוח זיכרון.

בתחילה נשמר הקשר בין הגטו לבין סביבת העיר. יהודים ופולנים הורשו לצאת ולהכנס למטרות עבודה. חופש תנועה יחסי זה אפשר הברחת מזון. הקצבת המזון של הנאצים היתה 250 קלוריות לאדם, וגם הקצבה זו לא חולקה באופן סדיר. החל מ1941 החלו הנאצים לנתק את הגטו מהעיר ונאסרה כניסה ויציאה של יהודים ושל פולנים.

יוצא דופן אחד היה תדאוש פאנקייוויץ, פולני שקיבל רשות מהנאצים להמשיך ולנהל בית מרקחת בגטו. לפאנקייויץ הוצע בית מרקחת חליפי באיזור הארי של העיר.  הוא סרבכיוון שהאמין שהנאצים יפסידו במלחמה, ופחד שיוותר ללא עסק בסופה. גם עובדות בית המרקחת קיבלו רישיונות מעבר שאיפשרו את המשך עבודתן במקום. פנקייביץ' ועוזרותיו, השתדלו לעזור להציל את חיי היהודים באמצעים שעמדו לרשותם. במהלך המלחמה הוא הבריח תרופות ומזון לגטו ומכר אותם במחירי הפסד, לעתים אף חילק חינם על מנת להציל את היהודים אשר סבלו ממחלות קשות. בנוסף, דרך בית המרקחת ברחו יהודים אל קרקוב, כשהוא מבריח להם תעודות ומסמכי שהייה. כדי להציל את הזקנים והחולים אשר שיערם הפך לבן ועורם היה חיוור, חילק תכשירים וצבעי שיער בחינם שיסיעו לאותם אנשים לעבור את הסלקציות.

מחנותו,שמוקמה בקצה כיכר השילוחים חזה פנקייביץ' בפשעים שביצעו הגרמנים באוכלוסייה היהודית בגטו, ותיעד מעשים אלו ביומנו,שאת יצא מאוחר יותר כספר בשם "בית-מרקחת בגטו קרקוב". פאנקייויץ' הוכר כחסיד אומות העולם ב1938 .

כיום בכיכר השילוחים ישנה אנדרטה לזכרם של היהודים: האנדרטה היא כיסאות בגודל גדול מהחיים הפזורים לאורך ורוחב הכיכר. האנדרטה הוקמה בשנת 2005 ושמה של הכיכר שונתה ל"כיכר גבורי הגטו "

בגטו קרקוב היתה התארגנות יהודית להתנגדות ולהתקוממות. החל ממאי 1942 ובמשך כ8 חודשים פעלו בקרקוב מחתרות של אנשי תנועות נוער ציוניות נגד הכוחות הגרמניים שכבשו את פולין ונגד מלשינים מהקהילה היהודית. המחתרות החלו את דרכן בפעולות התנגדות שוליות עד שהתארגנו, התאחדו ועברו לפעולות משמעותיות שעוררו את הגרמנים לפעול נגדן. המחתרת היהודית פעלה ללא עזרה ושיתוף פעולה מצד הפרטיזנים הפולנים שהיו באיזור למרות שני נסיונות שלא צלחו מצד היהודים לחבור אליהם. הפעולה המשמעותית ביותר זכתה לכינוי "פעולת קפה צנגריה".   המורדים היהודים תכננו מספר פעולות חבלה ברחבי העיר. על מנת למנוע נקמת הגרמנים ביהודים שנותרו בגטו הוחלט על ידי הנהגת המחתרת ליצור אצל הגרמנים את הרושם שמדובר במרד פולני על ידי הנפת דגלי פולין על מבנים מרכזיים בעיר, הנחת זרים על קברו של החייל האלמוני,הדבקת כרוזים ועוד.  היעדים לחבלה כללו בתי קפה שהיו חביבים על הקצינים הנאצים, קולנוע, ושורה מסכים ומחנות.  מבין כל היעדה רק ההתקפה על בית הקפה צנגריה הצליחה ובה נהרגו ונפצעו מספר רב של גרמנים.  הצבא הגרמני הגיב בפעולת נגד עוד באותו הערב והמשיך לרדוף את אנשי המחתרת עד לחיסולה המוחלט. רוח המרד לא דוכאה והיא עודדה התקוממות היהודים בערים אחרות.

חלקו האחרון של הסיור נערך כבר אחר רדת החשכה. באחד הרחובות שהיו פעם חלק מהגטו אנחנו עוברים לצד גרפיטי גדול המשתרע על קיר של בנין גדול.  קהל גדול של דמויות אנושיות מתגודד מתחת  לפעמון גדול, שבקצהו הופך למגפון. הידית שלו משכירה כת של אקדח.  כיתוב קטן באנגלית " Never Follow" מזהיר מפני הליכה בעקבות רעיונות כעדר. המדריכה לא מתעכבת על הגרפיטי, אינני יודעת מי האמן, אבל הסמליות שלו בשולי איזור הגטו ברורה. קהילה, אנשים, תרבות משגשגת נעלמה כי רבים מדי שתפו פעולה עם הרוע ורבים אחרים פשוט התעלמו.