קמצ’טקה היא חצי אי במזרחה של רוסיה, המשתרע על שטח שגודלו פי עשרים ויותר משטחה של מדינת ישראל . חצי האי הצר והארוך משתרע על שטח של 450 אלף קמ”ר , אורכו מגיע ל1200 ק"מ והוא כלוא בין ים ברינג, במזרח לים אוחוצסקי במערב. קמצ’טקה היא ללא ספק אחד האיזורים הנדחים ביותר על פני כדור הארץ, האדם הלבן הגיע אליה בשלהי המאה ה17, והתישב בה במשורה : מספר התושבים הכולל של קמצטקה הוא 320 אלף, מחציתם חיים באיזור עיר הבירה פטרופבלוסק. במשך שנים האיזור היה סגור למבקרים הן לתושבי רוסיה והן לתיירים. גם כיום ישנם איזורים שאסורים לכניסה כיוון שהם שטח צבאי סגור. גנאדי, המדריך שלנו בטיול, כינה אותה בצורה ציורית: “ קמצ’טקה היא המקום שמזרחה לה מתחיל המערב, ומערבה לה שורר המזרח"
על דגלה של קמצ’טקה מתנוססים שלושה הרי געש, ולא בכדי. קמצ’טקה נמצאת על "טבעת האש" , הנמצאת מעל הלוח הפאסיפי, ולאורכה מתרחשות 80% מרעידות האדמה ומפעילות געשית רב . בקמצ’טקה כ 300 הרי געש, כאשר בכל רגע נתון פעילים כ30 מהם. בימים בהירים, ניתן לראות שרשרת הרי געש מעיר הבירה פטרופבלובסק.
מזג האויר בקמצ’טקה הוא קיצוני. בחורף הטמפרטורות יכולות להגיע למינוס עשר עד חמש עשרה מעלות, אך עקב הלחות התחושה היא של מינוס עשרים או שלושים. בחורף יורדות כמויות גדולות מאוד של שלג. הקיץ קצר מאוד, ובו סיכוי רב לגשם ועננות. כאשר השמים בהירים הטמפרטורות יכולות לנשוק ל30.
למה קמצ’טקה ? או איך הגעתי לשם?
הכל התחיל בשידוך. חבר לעבודה סיפר על חברה שחולמת שנים על הדובים בקמצ’טקה ומחפשת שותפה למסע. "זה נראה לי מתאים לך ההרפתקה הזאת" החווה דעתו. כששמעתי מי החברה, הבנתי שהיקום כאן אמר את גברו. אנחנו מכירות מאז שבנותינו היו היו ביחד בחוג בישוב, היא גרה במעלה הרחוב...
לקמצ’טקה הגעתי בקבוצה קטנה ואינטימית של 10 אנשים עם חברת רדיוס, בהדרכתו של גנאדי קוזקביץ. שירותי הקרקע ניתנו על ידי החברה המקומית Lost Worlds. ממליצה בחום על גנאדי, חברת רדיוס שמקפידה על כל הפרטים קטנים כגדולים, ועל החברה המקומית שצוות היה מקצועי, חם ולבבי וסיפוריהם האישיים תרמו לגלות טפח ממרקם החיים המרתק בקמצ’טקה.
אז למה קמצ’טקה ? בראש ובראשונה כי היא שם! וחבל לעזוב את העולם הזה מבלי לבקר בה. חבל ארץ נידח בקצה של רוסיה הענקית, שהטבע הפראי שולט בה : עולם עשיר של צמחים ובעלי חיים, מרבדי פרחים סגולים וורודים, הרי געש ציוריים, תופעות טבע גיאולוגיות. זה אחד המקומות הבודדים בעולם בהם אפשר להתהלך עם דובים. פשוטו כמשמעו. קמצ’טקה מציעה מבחר גדול של הרי געש לטפס עליהם, מעיינות חמים בטבע לטבול בהם, ונופים עוצמתיים (כשהם לא מעורפלים ).
עוד סיבה היא האנשים של קמצ’טקה, שהתקבצו אליה מ177 לאומים שונים. לכל אחד יש סיפור משל עצמו, אבל החום האנושי, הלבביות, והרצון לתקשר הוא משותף לרבים מהם. לשמחתי זכיתי לפגוש ולשוחח עם כמה מהם.
מבחינתי כל מסע לרוסיה הוא בבחינת ביקור ביקום מקביל, תרגיל מחשבתי ב"מה היה קורה אילו..”, הצצה אל חיים אחרים שהיו יכולים מנת חלקי, אלמלא החלטתם של הורי לעזוב את ברית המועצות בשנות ה70.
המראות ונחיתות
שדה התעופה של קמצ’טקה נמצא סמוך לעיר פטרופבלובסק, ואליו מגיעה שישה ימים בשבוע טיסה של אירופלוט ממוסקבה. הטיסה ממוסקבה אורכת כתשע שעות ובמהלכה חוצים תשעה איזורי זמן. בהלוך נראה היה לנו שהשמש לא שוקעת, ובחזור – פשוט טסנו חזרה בזמן. מעולם לא יצא לי להגיע ליעדי רבע שעה לפני שיצאתי ממנו…
לאיזורים רבים בקמצ’טקה לא ניתן להגיע אלא בטיסה, מכיוון שהם מרוחקים, מבודדים וחסרי כבישי גישה. בעיירה הקטנה יליזובו נמצא מנחת מסוקים שאמור לשרת אותנו לטיסות לשני יעדים. זוהי לי הטיסה הראשונה במסוק והחוויה מפתיעה לטובה. הטיסה נעימה, מועטת טילטולים, ומעניינת מאוד. המסוק טס מעל מרחבים אינסופיים של טבע : הרים מעוטרי שלוגיות, יערות, וטונדרה, נחלים מתפתלים, מפלים ואגמים. הטיסה של המסוק נמוכה, ממש בגובה העיניים של פסגות ההרים.
למסוק ישנן שני חסרונות עיקריים. טיסות במסוק יקרות מאוד – יום טיול ששוי להגיע ל 650 -800 יורו. טיסות מסוקים למטרות תיירות תלויות במזג האויר: עננות נמוכה, ערפל ימנעו ממסוקים לטוס. בקמצ’טקה הסיכוי לכך הוא גבוה.
הי הג’יפ, הקאמאז והאורל
קמצ’טקה מתהדרת ב200 ק"מ של כביש סלול, מעבר לכך ישנם שבילי עפר ודרכי חתחתים העבירים רק לרכבי שטח. הדרכים עמוסי בורות, ודורשים מעברי נהרות ובוץ, ומאתגרים את הנהגים גם בחציה על פני שלג וקרח.
בסופי השבוע ניתן לראות את תושבי העיר יוצאים לטיולי שטח בג’יפיהם,, מטפסים על גבעות, חוצים נהרות, כובשים את השבילים הקיימים, ולמרבה הזוועה, מפלסים להם שבילים חדשים: על ההרים, בעשב, בטחב. המודעות לשימור הקיים, עדיין לא הגיע לקמצ’טקה. הטבע כרגע מנצח, פשוט כי האדם מועט מכדי מלהשפיע.
אנחנו התיירים נסענו ברכבי שטח מיוחדים : מעין גרסה חזקה יותר של הטיולית הידועה לשמצה.רכבי השטח האלו מיוצרים בחברות רוסיות “Kamaz”,”Ural” ושמשו בעבר גם את הצבא הרוסי. עבירות מצויינת, משקל אדיר, דפנות כפולות, וחוויות טלטלות שעדיף להעביר אותה בעלפון חושים. לצלם ממילא אי אפשר. רכבי שטח אלו הביאו אותנו אל הרי הגעש, ואל נופים בראשיתיים.ניתן להתרשם מקשיי הדרך בסרטון הבא. שימו לב לנהמות המנוע...
היכן לנים ?
קמצ’טקה היא אחד המקומות הפחות מתויירים בעולם ולכן תשתית המגורים לתיירים היא מצומצמת למדי.
בקמצ’טקה מבקרים כ10 אלף תיירים בשנה, מרביתם בעונת הקיץ הקצרה. מרביתם של התיירים האירופאים באים למטרות טרקים באיזוריה הנדחים של קמצ’טקה, והעיר הגדולה היא רק תחנת מעבר. התיירים הרוסים מתחלקים לצעירים שישנים באוהלים, ולמבוגרים בעלי אמצעים שישנים בבתי הבראה ממשלתיים, או בדירות ששכרו לתקופת חופשתם. באיזור העיר הגדולה פטרופבלובסק ישנם מספר מועט של מלונות מערביים, חלקם בהחלט ברמה מפנקת.
באיזורי פארקים לאומיים ניתן להתאכסן בבקתות עץ הטיפוסיים לאיזורים אלפיניים. המגורים בחדרים עם מיטות קומותיים, השירותים המשותפים (לא תמיד יש מקלחת ) , אבל הנוף, אוי הנוף ..
ולעיתים, אין ברירה אלא להדחס לתוך אוהל, ולקוות שהיתדרות יחזיקו מעמד עד אור הבוקר ברוח החזקה.
מה אוכלים?
בסופרים ובשווקים של פטרופבלובסק ניתן למצוא את הכל: לחמים, ירקות ופירות, בשר, מוצרי חלב, יינות משובחים, ריבות וממתקים. אבל בעיר ששוכנת על יד הים דגים הם ללא ספק המוצר המועדף, הטרי ביותר והזמין ביותר. המסעדות במלונות ששכנו בהם ידעו להכין את הדגים היטב. הקוויאר האדום, אף הוא זמין ובזול.
בבקתות ובאוהל נדיה הטבחית שלנו, פנקה אותנו במיטב תוצרתה ואהבתה של אמא רוסיה: מאכלים בייתים טעימים, מזינים, מנחמים ומחממים ובשפע רב : דייסות, מרקים, תבשילים, חמוצים והרבה תה שמלוונ בעוגיות וממתקים. המאכלים האלה מבחינתי הם טעם של בית והתמוגגתי על כל אחד ואחד מהם.
היכן מטיילים ?
הטיול שלנו התמקד באיזור הדרומי של קמצ’טקה. אגם קוריל בו שהינו במחיצתם של הדובים במשך שלושה ימים . פטרובלובסק היתה עוגן למנהלות ולגיחות לאיזורים השונים : שיט במפרץ אבאצ’ה, טרק למוטנובסקי, טרק לאבאצ'ה. על "עמק הגייזרים" נאלצנו לוותר מפאת מזג האויר.
עד כאן הפרטים הטכניים, מכאן והלאה מתחילות החוויות. מצטרפים ?
על מפגש מרגש עם אמא דובה וגוריה כבר הספקתי לכתוב.
לעוד פוסטים על קמצ׳טקה
בטח שמצטרפים ינינה. כל פעם מפתיעה מחדש. אלופה את!
תודה גיל! כיף שיש קוראים שמפרגנים
לינינה היקרה קוראת בשקיקה מתענגת על התאורים והתמונות, כבר בדקתי מחירים ונתקעתי בטרקים.
תודה רחל. באמת שלא חייבים לעשות טרקים, ואפשר להסתפק גם בהליכות קצרות,אפשר להנות מיופיה של קמצ'טקה גם בדרכים אחרות. אפרט בהמשך.
ינינה, איזה הרפתקה. אפילו החציה של תשעה אזורי זמן, היא לכשעצמה כבר גורמת לי להפליג בדמיון, שלא לדבר על הדובים ועל הרי הגעש. על הכל הייתי מתגברת, על הלינה באוהל, על שירותים משותפים, על טרק אני לא בטוחה שיש ביכולתי להתגבר (תלוי איזה), אבל רעידות האדמה – האם הן לא מפחידות?
זיוה דווקא רעידת אדמה לא נכללה בין הרפתקאותי הפעם. השבועיים שהייתי בהם היו שקטים. תושבת המקום ספרה לי שכבר שנים מספר רעידות האדמה תכופות יחסית וקטנות. זה כמובן עדיף על אחת גדולה. אגב אנחנו נוטים לשכוח אבל גם עלינו יושבי ישראל מרחפת סכנת רעידת אדמה. גם אנחנו חיים על קו תפר גיאולוגי.
הבנתי מדברייך שהסיכון בקמצ'טקה הרבה יותר גבוה מאשר אצלינו. מסירה בפנייך את הכובע על היעד המעניין.
פשוט מרתק! התמונות כאילו לקוחות מעולם אחר. אני מניחה שזה באמת עולם אחר…הצלחת לסקרן אותי מאוד לגבי היעד הזה ואני ממתינה בשקיקה ובסבלנות לקריאת המשך חוויותייך.
תודה ליען. זה מקום מאוד מסקרן. זה עולם אחר בעיקר בתפיסה שלנו. הוא לא כל כך רחוק פיסית אבל רעיונית כן. אני מרגישה שלא גיליתי את כל צפונותיו.
ינינה – מרתק עד כדי ריגוש עצום! הסיבות שלך לטייל בקמצ'טקה הן הסיבות הכי נכונות בעולם לטייל בכל מקום, אבל האמת היא שצריך אומץ רב, כמו זה שניחנת בו כדי לצאת להרפתקאות האלה שלך! שאפו ענק! איזה כיף לי שאת כותבת על כך, כך שאוכל לפחות לקרוא. תודה ענקית!
רבקהלה תודה! דווקא מכיוון שמדובר ברוסיה הרגשתי שאני נדרשת לאזור כוח נפשי. לא קל לחזור למדינה שבקושי רב נחלצת ממנה. דובים ? הרי געש? איתני הטבע הם כאין וכאפס למה שיכול לקרות במדינה עם משטר טוטליטרי.
כל פעם שאת משתפת את הפוסט, קוראת פעם נוספת ונהנינת. לאיודעת להסביר למה דוקא הפוסט הזה…
ואוו רבקה, שאת מרגשת!
ינינה, פוסט כל כך מרתק!!!! בזכותך אני יודעת כעת דבר או שניים על קמצטקה. מחכה מאד מאד להמשך.
תודה רבה מיכל!
פוסט נהדר ינינה! שומר כיעד עתידי
בהחלט כדאי! תודה עמירם.
ינינה איזו הרפתקה. הטבע אדיר ועצום, היעד שונה ומרתק, איזה כיף לך על התעוזה וההגשמה. ראיתי את הסרטון עם המשאית והיה לי קשה, מסוג הדברים שנורא מפחידים אותי. אני שמחה שאת משתפת וכך מאפשרת לחוות קצת מהמקום המופלא הזה. תודה.
יפעת זו אכן הרפתקה. את נוגעת כאן בעצב חשוף שלי. את כל "ההרפתקנות" הזאת התחלתי בגיל מבוגר. לא חשבתי שזה בכלל אפשרי לאנשים מן הישוב. החיים המודרניים מרחיקים אותנו מכל הטבע עד שאנחנו ממש פוחדים. יש אנשים שפשוט חיים ככה. אכתוב על זה קצת באחד הפוסטים הבאים. תודה שהעלית את הנקודה
בהתגברות על פחד יש משהו מאד מעצים. להבדיל, הייתי עכשיו עם הילדים בפארק מים ברודוס. המתקן הראשון השאיר אותי חסרת נשימה ועם חשש לנסות עוד מתקנים מאתגרים. הבן דרבן ועודד אותי אז עליתי על מתקן אחר שגם נראה מפחיד אבל הצלחתי ואז עשיתי שוב שוב בהנאה הולכת וגדלה. עם הממש מפחידים לא ניסיתי להתמודד אבל מאד שמחתי שהצלחתי להנות מהמתקנים הקצת מפחידים. הרגשתי טוב עם עצמי שהתמודדתי.
פעת, זה מזכיר לי שעליתי פעם לאחד המתקנים המפחידים בלונה פארק יחד עם 3 בני נוער (לא ילדים שלי). כל זמן ההמתנה בתור הם התרברבו, הצטלמו והעבירו "דאחקות". ברגע האמת כהרכבת החלה לנוע הם השתתקו כולם וממש פחדו. לחשתי לנער שישב על ידי איך אני מתגברת על הפחד: כשאתה פוחד אז תעצום עיניים..
איזו רוח הרפתקנות הווציאה קמצ'טקה ממך. ינינה, את מגדירה מחדש את גבולות הגילוי. שאפו
תודה רבה אורית. דווקא זה היה אחד הטיולים המפנקים. אבל עם חדוות הגילוי והתחושה של ביקור בעולם אבוד!