טיפוס על הרי הגעש בקמצ'טקה : הר אבאצ'ה

קמצ’טקה התברכה בכשלוש מאות הרי געש, כאשר בכל רגע נתון כ30 הרי געש פעילים. אי אפשר לעזוב את חצי האי מבלי לבקר לפחות בהר געש. בתוכנית הטיול שלנו מתוכננים שלושה: אבאצ'ה, מוטנובסקי, גורלי.  אני מצפה לטיפוסים האלה בכליון עיניים. כבר מהטרק הקודם אני מקפידה לשמור על כושר, לרוץ פעמיים שלוש בשבוע בפארק, מוותרת לחלוטין על מעלית. בחודשים האחרונים שלפני אני אפילו מגדילה לעשות ועולה שלוש פעמים ביום עד הקומה ה7 בבנין בו אני עובדת. הפעם, אני אומרת לעצמי, הטיפוסים להרים יהיו קלים. אבל כמאמר הפתגם היידישי הנודע " האדם מתכנן, ואלוהים צוחק..” בעניני הרים, הכושר הוא לא הפרמטר היחידי.

בואו איתי לנסות לטפס אל פסגת האבאצ'ה.

מהתצפית בפטרופבלובסק ההר נראה ממש במרחק נגיעה, אבל בפועל הוא מרוחק כ25 ק"מ מהעיר, רובם על שבילי עפר זרועי בורות ומהמורות, עליהם אנחנו נוסעים ברכב השטח האולטימטיבי הרוסי ה"קאמאז". אותם ק"מ מטלטלים לוקחים לנו קצת למעלה משעה מטלטלת עצמות, שבסופה אנחנו מגיעים אל מחנה הבסיס. מזג האוויר אינו מאיר לנו פנים. הערפלים מסתירים לנו את שני ההרים, רק מדי פעם מבצבץ לו "הגמל" גבעת לבה שהתקשתה. בקתות העץ שלנו חמימות, ובמהרה נכנסים גם להסיק את התנור. אנחנו נמצאים בגובה של כ 900  מ’, וקר בלילות.

סמוך לבקתות שלנו מושבה של יצורים חמדמדים שמזכירים סנאים . הם מתרוצצים ומגיחים ממאוריתיהם, מוצאים מסתור בתוך צינורות ישנים, ומהווים אטרקציה כללית לבאי המחנה, שאפילו מאכילים אותם.

מושבת ה"סנאים" מצליחה להעלות את מצב הרוח וגם כוסית וודקה עם הארוחה לא מזיקה. אחרי ארוחת הערב מתאר לנו גנאדי על הצפוי לנו: עליה של כ1900 מטר, וגם ירידה בחזרה, וכך זה מוערך בכ10-12 שעות הליכה. אני נבהלת לרגע. עליה כל כך גדולה לא עשיתי אף פעם. מילא עליה, אבל אחר כך יש לרדת את זה. מבעוד מועד הוכנה הצעה חליפית: אפשר לטפס אל הר הגמל, שגובהו כ1270 מטר, גם ממנו מובטחים נופים יפים. אני מחליטה לישון על זה. נראה מה ילד בוקר.

בבוקר הערפלים דלילים יותר, ודרכם ניתן לראות את בסיסם של שני ההרים. התכונה במחנה רבה. מלבדינו יש קבוצות נוספות שמתכוננות לעליה. תור קטן משתרך לפני השירותים. אני מנצלת את זמן ההמתנה לצלם את כיור הרחצה.

נדיה הטבחית שלנו בשלה ארוחת בוקר משביעה: דייסה מתוקה מכוסמת, ו"סירניקי" לביבות גבינה, היא גם הכינה לנו "פקניק לדרך" :סנדביץ שלוש שכבות, תפוח, קופסת מיץ עם קשית, וחבילה של שוקולד לאנרגיה. אני מצרפת לכך חבילה גדולה של תערובת פירות יבשים ו3 ליטר מים. את המצלמה אני משאירה מאחור, ומחליטה להסתפק בצילומים מהנייד. מנסיוני שלי למדתי, שכשאין אויר לנשום מרוב מאמץ, אז גם ממילא אין כוח לצלם. בעליה כל גרם נחשב…

אני מחליטה להיות הנציגה הנשית בקבוצה שעולה אל הפסגה. לדרך יצאנו שישה: המדריך גנאדי, צבי ועפר ששמם בהחלט מעיד על קצב הליכתם, דוקטור, מהנדס, מחנך ואני. תחילה אנחנו עוברים בתוך שדה שיחים עבות, השיחים האלה הם  עצי האלמון שמפאת הגובה וסוג הקרקע מצליחים לגבוה רק לכדי ממדים אלה. בקצה השדה פלג זורם, שעד לפני שבועיים הוא היה בכלל קפוא, ומעברו השני  תחילתה של העליה וערפל. חברי הקבוצה מתקדמים במהירות .אני נעצרת לצלם מעט, משתרכת מאחור, המחנך מארח לי לחברה.

ארטיום המדריך המקומי בכברת הדרך הקטנה שעשינו כבר למד את אופיה של הקבוצה הקטנה ומחליט לסדר את טור ההולכים מחדש. הוא חושש שקצבן של זוג האנטילופות יעייף במהרה את הקבוצה כולה. הוא מציב אותי ראשונה בטור מיד אחריו, כדי שקצב הקבוצה יהיה לא מהיר מדי. שאר האנשים מתבקשים לצעוד בטור, ופחות או יותר לשמור על קשר עין.  את גנאדי המדריך עם מכשיר הקשר שולח לסוף הטור . זה לא צחוק הערפל הזה, לא ברור עד כמה יהיה סמיך בהמשך וכבר קרו כאן מקרים …

השביל מתגלה כרחב, נוח ואינו קשה לטיפוס. הקרקע סופגת את הלחות וגרגרי הטוף מהם היא מורכבת אינם הופכים לבוץ. העליה מתונה ואנחנו הולכים בנחת. הרוח הקלה מזיזה מדי פעם את הערפל וחושפת את העמק ממנו התחלנו לעלות. המחנה הולך ונהיה קטן. ארטיום מדי פעם עוצר להנחיות ואני מתרגמת את דבריו, רק בהמשך אנחנו מגלים שהוא דובר אנגלית מושלמת. 

למרות קצב ההליכה הנינוח, והשביל המתון אני מזיעה. הערפל יוצר סביבה לחה. אנחנו עוצרים מדי פעם להנות מהנוף.

אווצ'ינסקי הוא אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר בחצי האי קמצ'טקה, והחל להתפרץ לפני למעלה מ100 אלך שנה (מה שמכונה בפי הגיאולוגים הפליסטקן התיכון) להר יש קלדרה דמוית פרסת סוס, שהתמוטטה לפני כ-40,000-30,000 שנים במקביל למפולת סלעים גדולה שכיסתה שטח של 500 קמ"ר דרומית להר הגעש, כולל שטחים שכיום הם מתחת לעיר פטרופבלובסק. הבנייה מחדש של לוע אבאצ'י, החרוט הגעשי בתוך הקלדרה, התרחשה במהלך שני שלבי התפרצות עיקריים, לפני 18,000 שנים ולפני 7,000 שנה.הר הגעש הקדום מכונה סונו ומרבית הטיפוס היא על מורדותיו.

לאחר כשלוש שעות הליכה אנחנו בגובה של 1700 מטר. עוד 1000 לפסגה. אל פסגת ההר הזה עלו לראשונה ב1838, האישה הראשונה עלתה על ההר ה1929. על ההר הזה מתאמנות הקבוצות הלאומיות התחרותיות של רוסיה לטיפוס הרים. ההר הזה חביב כל כך על בני פטרופבלובסק, עד שפעם בשנה נוהגים המונים לעלות על ההר.  המנהג הזה הפך כל כך רווח עד שהשלטונות חששו מפני אסונות עקב עודף מטיילים והמנהג נאזר לזמן מה. בשנה האחרונה הוצע תחליף : לחלק את הטיפוס בין הר אבאצ'ה לבין קורילסקי שכנו. קורילסקי אגב מאתגר מעט יותר, גובהו מגיע ל 3456 מטר.

אני מנצלת את זמן ההליכה להתעניין קצת בארטיום. בחור צעיר ומוצק, שערו בהיר, פניו עגולות, ועיניו תכלת בהירות מאוד. זהו המראה הסלאבי הטיפוסי.  הוא נולד בקמצ'טקה בסוף שנות השבעים. הוריו נשלחו מסנט פטרסבורג  עם תום לימודיהם באוניברסיטה. "פראפיסקה" זה נקרא ברוסית. הרעיון הוא שאחרי שסיימת את חוק לימודיך במימון המדינה, המדינה גם תחליט היכן תוכל לתרום במידה הרבה ביותר. למרות היותה של קמצ'טקה חור נידח לעומת סנט פטרסבורג, ההורים לא התנגדו. הממשלה תגמלה ברוחב לב באותה תקופה את העוברים לקצותיה הנדחים של הארץ: הוצאות המגורים היו על חשבון המדינה והמשכורות גבוהות . גבוהות כל כך, מפרט ארטיום, שהוריו יכלו להרשות לעצמם לאכול במסעדה. ואולי הצ'ופר הגדול מכולם הפנסיה מתחילה 5 שנים קודם. גיל היציאה לפנסיה הוא 55 לגברים ו50 לנשים. רגע לפני שאתם מהגרים לקמצ'טקה זכרו שתוחלת החיים עומדת על 67. שנות הפרסטרויקה והגלסנוסט היו הקשות ביותר,  היו ימים שבהם היה חשמל רק שלוש שעות ביום. בקיץ וגם בחורף. אנשים רבים עזבו, בסיסי הצבא נעזבו, עזובה פשטה בחול, ולא תמיד היה מה לאכול. אנשים צדו, דגן ולקטו גרגרים ביער.  כשברית המועצות התפרקה, קמצ'טקה נזנחה להסתדר בכוחות עצמה. והיום ? היום המצב לא רע. יש לו שתי בנות, אישתו מורה בבית ספר יסודי כרגע בחופשת לידה עד שבתו בת השנתיים תלך לגן. בחורף הוא עובד במפעל למזון קפוא, בקיץ הוא מוביל תיירים. בקמצ'טקה הוא מסכם, כולם צריכים לעבוד בשתי עבודות.

עכשיו מתחיל לרדת גשם, תחילה טיפות, ואחר הולך ומתחזק. בתיק הגב שלי יש חליפת גשם  מגורטקס.אני לובשת את המעיל, אבל לא את המכנסיים. החלטה אומללה. תוך דקות ספורות מכנסי נרטבות לגמרי. טיפות הגשם והזעה גולשות במורד רגלי אל גרביי ונספגות שם, כשהגרביים ממצות את הכושר הספיגה המים נאגרים בנעליים . כעת עובדת היותן אטומות פועלת כנגדי – המים נאגרים בנעליים. תוך זמן קצר אני מרגישה שאני צועדת בתוך שני אגמים קטנים. איזה באסה הגשם הזה!

במהרה לגשם מצטרפת גם רוח. כל עוד אנחנו הולכים לא קר אבל ברגע שנעצרים הרוח מקררת. עם הגשם והערפל הזה עוצרים רק כדי להסדיר נשימה, לנוח מעט ולצמצם רווחים. אני מביטה מרחוק ורואה שמצבם של האחרים אינו טוב משלי, כולם רטובים. גנאדי המדריך שלנו קצת צולע, באמצע העליה התאבן לו השריר. כואב מאוד. ארטיום מעלה את האפשרות לוותר על הטיפוס לפסגה.

מסלול העליה אל ההר, והירידה הם בתוואי שונה. תוואי העליה יהיה קשה מאד לירידה ולכן גם אם מחליטים לחזור תחילה יש להגיע אל נקודת הפיצול. ארטיום מוביל אותנו מעבר לנקודה, ממש אל סוף העליה על הסונו, שם יש מקום מוסתר מעט מהרוח, אפשר לנוח, לאכול, להחליף בגדים ואז לקבל החלטה אם להמשיך או לא. “מה פתאום לחזור?! “ צועקים החברה, “ ממשיכים! ממשיכים על הפסגה! “ . ממשיכים אל הפסגה ? אני לא מאמינה למשמע אוזני. אנחנו רטובים כעכברושים בספינה טובעת, רוח קרה מנשבת, הטיפוס לפנינו הוא על קרח ושלג, ואחד מחברי הקבוצה מדדה וצולע .אמנם המהנדס הערוך ומוכן לכל סיפק לו שני כדורי מגנזיום אבל עד שישפיעו יקח זמן מה. הגם המחנך והרופא במתלהבים? לא יאומן , אני חושבת לעצמי, חבורה של אנשים בעלי תפקידים מלאי אחריות, אמנם צעירים ברוחם אבל בכל זאת כבר עברו כברת דרך בחייהם, מתלהבים כעדת בני נוער נוטפת הורמונים. האם אני אצטרך להיות פה המבוגר האחראי?

כארבע שעות מתחילת המסלול אנחנו מגיעים אל כתפי הסונו ויורדים מעט אל תוכו. בין שני סלעים נמתכו קרשי עץ עבים המשמשים כספסלים. הקבוצה שעלתה לפנינו בדיוק מתארגנת לעזוב. חברה צעירים ברובם, דקי גזרה ובכושר טוב. הם החליטו לותר על העליה לפסגה. הגובה 2000 מטר בימים יפים הנוף מכאן בודאי משכר. אבל היום רק ערפל וקור.

אני מתישבת על הקרש הרטוב ומחליטה על צעדי: תחילה מורידה את הנעליים והגרביים הרטובות. מהמים הנשפכים אפשר היה בהחלט למלא מים לכוס תה מהבילה או שניים. המים שנסחטו מהגרביים היו מספיקים לעוד אחת. אני מחליפה את מכנסי הרטובות למכנסי הגשם. המעיל שמר על החלק העליון יבש. אני אוכלת את הפקניק שארזה לנו נדיה, מתגברת עם קצת אגוזים ומרגישה הרבה יותר מאוששת. הרצון שלי לחזור ולותר על הטיפוס לפסגה לפתע כבר לא נחרץ. עשינו את רוב הדרך, עוד קצת ואנחנו נהיה בפסגה, אני משכנעת את עצמי.

המדריך מתאר את המשך תוואי המסלול: כארבעים דקות הליכה על כתפי הסונו עד לרגלי החרוט של אבאת’ה ואז כשעה–שעתיים עליה עד לפסגה. הקונוס מושלג, ולעיתים נהיה בשיפוע של 35 מעלות. ללא ספק הקטע המאתגר לפנינו. אני מחליטה שאם הקבוצה תחליט להמשיך, אני איתם. אחח, אם רק הגשם היה פוסק עכשיו והשמש מפציעה!

הגשם אומנם פוסק אבל השמש רחוקה מלהפציע. גנאדי המדריך מקבל את ההחלטה בשביל הקבוצה : אנחנו יורדים. ללא ספק לאור התנאים החלטה נכונה, אבל בלב יש איזו צביטה קטנה: לפסגה הזאת לא הגעתי. ארטיום מתקשר לנדיה: "מתחילים לרדת נדיה, תכיני תה". לפחות יהיה משהו חום לשתות, אנחנו מתעודדים. 

הדרך חזרה מתחילה על מדרון מתון שלפי פתאום הופך לתלול. אבל הירידה קלה מאוד : זוהי פשוט ערימת חול שחור ענקית. טכניקת הירידה היא פשוטה : נועצים את העקבים תחילה, ונותנים לרגל לשקוע אל תוך החול, ואז בצעד גדול מעבירים את הרגל השניה. אני תופסת בטחון וכמעט רצה במורד הגבעה. ה"גייטרס" הנראים כחותלות ומתלבשים מעל הנעליים והמכנסים מונעים כניסה של חול ואבנים לנעליים, בהחלט מספקים את הסחורה.

.לאורך הירידה ארטיום מסב את תשומת לבי לארבעה שפיצים המציצים מאחורי מדרון ההר. זוהי מערכת נוספת של הרי געש הסמוכה לאבאצ'ה. לא סתם ב-1996 הכריז ארגון אונסק"ו על אווצ'ינסקי יחד עם הרי הגעש הנוספים בסביבה כאתר מורשת עולמית בשם "הרי הגעש של קמצ'טקה" 

מצב רוחה של הקבוצה משתפר פלאים. כולנו שעד לפני זמו מה ישבנו על הספסלים רטובים ונפולי פנים ככלבלבים עזובים מקפצים למטה בעליזות. זה די מצחיק לראות חבורה של גברים, שעברו מזמן את ה50, חלקם כבר סבים משתובבים בארגז החול של הטבע כילדים.

בחצי שעה של הליכה כזאת אנחנו מאבדים גובה רב, ומגיעים לאיזור מישורי יותר, ומלא בשלוגיות. אנחנו חוצים שלוגית אחר שלוגית. המראה של השלוגיות הלבנות כשמעליהם הרים שחורים ושמיים אפורים דרמטיים מאוד. הליכה על שלג יכולה להיות מהנה מאוד: רך ונעים, קולות חריקה ופצפוץ קלים מתחת לרגליים. אך אם זהו קרח, הוא מחליק מאוד. אני מקפידה לשים את כפות רגלי בטביעות כפות רגליו של ארטיום, וכשמגלה שזהו שלג רק ונעים, מתחילה להנות מההליכה.

כתמי השחור -לבן מסביבי מוסיפים לחוויה. חבורת הילדים בנפשם המקפצת מאחורי נהנית לא פחות. מישהו אף מנסה לפתח מלחמת שלג. באמצע השלוגית עוצרים לסשן צילומים. ארטיום מתפעל מרוח החברותא של הקבוצה, "אף אחד לא חולק ככה כמוכם" בכל עצירה באופן טבעי כולם פותחים את שקיות הנשנושים והפרות המיובשים ומעבירים מהאחד לשני, כמובן שלא פוסחים על המדריכים. ברור, לא ? אז מתברר שלא ידיו של ארטיום מתמלאות בפירות יבשים והוא נאלץ לסרב לאגוזים. ארטיום מספר שבקבוצות אחרות כל אחד מנשנש מהשקית שלו לעצמו.

סשן התמונות מסתיים כאנחנו מתחילים להתקרר ואנחנו ממשיכים בדרכנו. כמעט ידרנו את כל ההר , ועכשיו אנחנו ממשיכים במסלול העוקף "הר גמל" בו הקבוצה השניה טיילה. אני לא יכולה שלא להתפעל מהצמחים הנאחזים בכל כוחותיהם באדמה כנגד הקור והרוח ובסחיפה. זה קיץ אז יש גם פריחה. אני טורחת ומצלמת כמה פרחים אמיצים.

את הפסגה לא כבשנו אבל חוויות רבות אספנו. אין ספק שהירידה מההר היתה ההחלטה הנכונה, ובכל זאת נשארה לי תחושה של משהו שלא מוצה, מעגל שלא נסגר, יעד שלא הושג..

נדיה  לא רק חממה תה, אלא הכינה ארוחת צהריים שלמה. אני רצה לבקתה להחליף בגדים. הבקתה חמימה ונעימה, על החבל המוכן מראש מעל התנור, כבר צפוף מרוב בגדים תלויים. הקבוצה האחרת כך נראה גם היא ספגה את מנת הגשם שלה..

ובכל זאת קצת סטטיסטיקה:

אורך מסלול עד לכתפיים של סונו ובחזרה : 14 ק"מ (עד לפסגה 18 ק"מ)

זמן עליה : 4 שעות ( העולים לפסגה צריכים לקחת בחשבון עוד כשעתיים)

זמן ירידה : שעתיים

כמות המים שנצרכה : 1.5 ליטר

ביגוד : חולצה תרמית , מעיל גשם גורטקס, פליז לחימום בעת העצירות, מכנסיי גשם (בחייאת חברה , לא להתעצל!), נעליים אטומות למים. “גייטרס" ומקלות הליכה חובה.

לטובת הרוצים לטייל לבד מצרפת קישור עם פרטים טכניים למסלול ודרכי ההגעה. המסלול מסומן חלקית בלבד, מדי פעם ישנם שלטים המסמנים את הגובה אליו הגענו. בהחלט כדאי להצטייד במפה טובה לפני תחילת העליה.

http://www.summitpost.org/avachinskaja-sopka/152928

יש גם חברות מקומיות שמציעות טיול יומי למקום, היוצא בבוקר מפטרופבלובסק, וחוזר אליה בשעת ערב.