משולש קמצ'טקה: פטרופבלובסק-יליזובו-פרטונקה

הנחיתה בשדה התעופה הקטן  עוצרת נשימה. הרי הגעש המתמרים מעל זנבו של המטוס, והצמחיה הירוקה שמסביב גורמים לי לאבד פעימה, לעצור להתבונן בכל היופי הזה, ולהוציא את מצלמתי כדי לצלם. המציאות הבירוקרטית טופחת על פני ומעירה אותי מחלום גן העדן שלי: "אסור לצלם כאן!” נוזף בי פקיד נרגן ומזרז אותי להדחס לאוטובוס הממתין. הדיסוננס הזה בין יופיה של חבל ארץ זה לבין מה שעשו ממנה מנגנוני הממשל והבירוקרטיה ילוו אותי לאורך כל הביקור באיזור.

אוכלוסית קמצ'טקה מונה כ320 אלף תושבים, כשני שליש מהם חיים באיזור פטרובלובסק הבירה. העיר חפה מגינונים . המבט הראשון על העיר מרמה : אין בה כל חן . מזג האויר לא נוטה לה חסד. והממשל נטול כל רחמים. הפרקטיות, הצורך לשרוד שולטים ביד רמה. ובכל זאת הביקור מרתק, ויש בו ללמד על השינויים האדירים שעברה רוסיה במהלך השנים מנפילת הקומוניזם, ואולי אף לרמז על התהליכים העתידיים שמתחילים להתגלגל…

בואו איתי לביקור בכרך של קצה העולם.

אחר צהריים ביליזובו

העיירה יליזובו היא העיירה הקרובה ביותר לשדה התעופה.  העיירה רחוקה מלהיות יעד תיירותי, ולא היינו מגיעים להסתובב בה, אלמלא מזג האויר שחיבל בתוכנית של אחד הימים. אנחנו נוסעים לעיירה על מנת לערוך קניות: הסלמון הקמצ’טקי והקאוויאר האדום שלה ידועים באיכותם ובמחירם הזול, וכך אנחנו מוצאים אתעצמינו מסתובבים במבנה השוק שנבנה לאחרונה. חלקם של דוכני הדגים תופס שטח נרחב , ואנחנו מתפזרים לסיבוב טעימות. הכל נקי, מסודר, הנתחים שנבחרים נארזים אל מול עיננינו בואקום.

השפע כאן בכל דוכן. דברי ימי הקומוניזם קשורים במחסור: תורים של אנשים הממתינים למזון,התעסקות אינסופית באיך להשיג מה ומהיכן, מגוון מאכלים יצירתיים כדי להפוך יש מאין. הזכרון החזק ביותר שלי מדודתיתושבת מוסקבה בביקורה הראשון בארץ הוא הדמעות אותן הזילה בסופר השכונתי הקטן אל מול השפע. אמי תמיד נהגה לומר שאחי לא היה נולד אלמלא עלינו לישראל. איך אפשר לחלק לשניים תפוז שעמדת בשבילו בתור שעתיים ? הקפיטליזם מנוון, אבל לפחות על בטן מלאה.

בעוד חברי הקבוצה עורכים את קניותיהם אני יוצאת קצת לשוטט ברחובות הצדדיים. שלט ענק על קיר אחד הבנינים מצטט אתרים תיירותיים, מרכזי קניות נוצצים, אך מצידו השני החיים באפרוריותם. הבתים הם בתי "חרושובקה" טיפוסיים, הנקראים כך לזכר ניקיטה חרושוב, שבזמנו נבנו בנינים להמוניהם כדי לאכלס בצפיפות את האזרחים, ולספק דיור לכולם.

הבתים חסרי צבע ומתקלפים, בלים ועלובים, ודרך החלונות מציצים חלקי חייהם של האנשים. מרפסות העץ הן רב תכליתיות: ליבוש כביסה ולנוי. וילון, עציץ פורח, פסלוני נוי– הרצון לחלקת אלוהים הקטנה שלך הוא חוצה גבולות, עמים ודתות. בבית כזה ביליתי את שלוש השנים הראשונות לחיי. מלבד אבי,דירת נשים זו היתה: סבתי, דודתי ובתה, אמי ואני. סבי חובש בצבא האדום נהרג במלחמה, דודי התפוגג. הנשים מגדלות לבד את הילדים. הדירה שלנו לא היתה שונה מהרבה דירות אחרות בבנין או בבלוק. גם כיום ברוסיה חלק גדול מהמשפחות מתפרקות.  הגורם  העיקרי הוא צריכה גבוהה של אלכוהול, במיוחד על ידי הגברים.  

בין הבנינים המתקלפים אני מוצאת סימן לעתיד טוב יותר. כמעט בכל חצר פנימית של בתים יש גן שעשועים חדיש. רוסיה החליטה להשקיע בדור העתיד ולדאוג לקיומו. בעוד שבמשך שנים ארוכות הסתפקו המשפחות בילד אחד בלבד, כעת הממשלה מעניקה מענקים גדולים על הולדת הילד השני. גם האמהות זוכות לחופשות לידה מוארכות של 3 שנים. לאיזו רוסיה יגדלו הילדים האלה ? ימים יגידו.

לילות פרטונקה

העיירה הקטנה פרטונקה שוכנת מרחק של כ50 ק"מ מפטרופבלובסק בדרומו של מפרץ אבאצ’ה באזור טובל בירק. בבזכות קרבתה למעיינות חמים היא מהווה אתר נופש . מרכז העיירה סניף דואר קטן, סופרמרקט, כנסית עץ עם בצלים מוזהבים. תקשורת, מזון ארצי ומזון רוחני זה כל מה שצריך הבן–אדם.הכביש הראשי עובר בלב העיירה, משני צידיו בתי עץ קטנים, ולאחריהם היער. בתי העץ האלה, שלצידם חלקת אדמה נקראים ברוסית "דאצ’ה" . זהוא כינוי לבית הנמצא בשימוש עונתי הנמצא באזור כפרי, מעין בית נופש. מקורה של המילה ברוסית של ימי הביניים ופירושה "מתנה שנתנה באופן גלוי" ומאוחר יותר " רכוש שניתן לשימוש פיאודלי" וכללה שטח אדמה, בית, מבנים משניים ואריסים. למעשה בתקופה הפיאודלית "דאצ’ה" היתה יחידת הרכוש הבסיסית.

הדאצ'ות הראשונות במובנן המודרני הופיעו בתקופת שלטונו של פיוטר הגדול. במהלך תקופת ההשכלה, האריסטוקרטיה הרוסית השתמשה בדאצ'ות למפגשים חברתיים ותרבותיים, שלוו על פי רוב בנשף מסכות ובמופעים. בסוף המאה ה-19 הפכה הדאצ'ה למקום בילוי מועדף לחופשת הקיץ בקרב המעמד העליון ומעמד הביניים של החברה הרוסית. תופעה זו קיבלה ביטוי נרחב ביצירותיהם של סופרים ומחזאים רוסים באותה תקופה, למשל "גן הדובדבנים" של צ’כוב.

העידן הקומוניסטי הביא איתו דאצ'ות בבעלות ממלכתית המכונות "גוסדאצ'ה" . דאצ'ות ממלכתיות כאלה הועמדו לרשותם של פקידי ממשלה, אנשי אקדמיה, אנשי צבא וחברי מפלגה בכירים. הדאצ'ה הייתה נשארת בבעלות ממשלתית, ונלקחה בחזרה עם סיום התפקיד.

לאחר התפרקות ברית המועצות נרכשו דאצ’ות באופן פרטי, וכיום כ30 מיליון רוסים הם בעלי דאצ’ות. אומנם רבים הנוסעים היום לדאצ’ה שלהם במכונית הפרטית שלהם, אבל במשך שנים רבות מרחק הדאצ’ה מהדירה בעיר נמדד ב"שעות נסיעה בחשמלית" . 

במשך תקופות ארוכות במאה ה20 דאצ’ה היתה ההבדל הדק בין מזון מגוון בימות החורף, לבין עמידה בתורים ארוכים שבסופם תפוחי אדמה וגזרים מצומקים מעלי עובש. באותה חלקת אדמה קטנה לצד בית העץ יכולת לגדל גידולי שדה לתצרוכת עצמית: תפוחי אדמה, מלפפונים, עגבניות, פלפלים, עצי פרי, חסות, עשבי תיבול, חצילים. כל הפירות והירקות נאכלו טריים במשך ימות הקיץ, ושומרו לטובת ימות החורף. ריבות, ירקות משומרים, לפתנים. לכל סוג של ירק או פרי יש שיטות שימור מועדפת. הדאצ’ות הממוקמות באיזורי טבע הן גם בסיס יצירה מצויין לליקוט פטריות שאותם אפשר להחמיץ או ליבש, וגרגרי יער שמצויינים לריבות או לפתנים. כיום כשהכל מצוי בשווקים בשפע ובמחירים סבירים, הפכו האנשים את הדאצ’ות שלהם לגינות פורחות ומלבלבות.

 

יום בפטרופבלובסק

אנחנו פותחים את הביקור בתצפית היפה ביותר על העיר הסמוכה לכנסיה הראשית שבנייתה הסתיימה לאחרונה.  70 שנה שבהם הדת נאסרה מחמת היותה אופיום להמונים לא היו ארוכות מספיק מכדי להשכיח מלבם של הרוסים את אלוהים . עם התפרקות המשטר הישן צצו כנסיות כפטריות אחר הגשם. העיר פטרופבלובסק אספה סופסוף מספיק כסף כדי לבנות כנסיה גדולה לפי מיטב המסורת הרוסית, והיא נבנית ברוב פאר. מנקודה זו העיר נראית צבעונית, יפה ושלוה.

העיר  נקראת על שמן של שתי ספינות משלחתו השניה של ברינג לאיזור. קמצ'טקה. משלחת זו היתה כושלת כמעט מכל בחינה ועלתה לברינג בחייו, אך שמן של "סנט פטרוס " ו"סנט פאולוס" הונצח בשם הישוב שהוקם בשנת 1740, סמוך לכפרם של הקמצ'דלים הילידים, שמאז נעלמו מבמת ההיסטוריה.

על הכיכר המרכזית של קמצ’טקה, הנמצאת סמוך לחוף הים, חולש פסלו הענק של החבר ולדימיר איליץ’ לנין. “רוסיה מתחילה בקמצ’טקה" שלט ענק מכריז למרגלותיו, והוא שם אלוף ונישא מכל משקיף על מפרץ אבאצ’ה,שהוא השער לקמצ’טקה. בימי חול משמשת הכיכר כמגרש חניה ענק, אך בימי חג מפונות המכוניות ויש בה מקום להתכנסות האזרחים, לבמות אירוע ונאומים ולמצעד צבאי. בימי הקומוניזם פסלים שכאלה עטרו ככרות בכל עיר ועיירה בברית המועצות , אך עם נפילת הקומוניזם הופלו גם הפסלים. דוקא כאן בפטרופבלובסק, המרוחקת למעלה מ6000 ק"מ ממוסקבה הבירה ואולי בשל כך הושאר הפסל על כנו.

בפינה אחרת של הכיכר שלט נוסף "פטרופבלובסק – עיר תהילת הלוחמים", ולא רחוק ממנו הוקמה אנדרטה לציון כל אותן מלחמות ומעשי הגבורה, שזיכו את העיר בתהילה: מלחמת יפאן –רוסיה, מלחמת קרים, מלחמת העולם השניה. כל מלחמה זוכה בתבליט משלה. שובה של אומנות התעמולה. האנדרטה, ומינוי התהילה הוענקו לעיר לפני שנתיים על ידי מדבדייב, נשיא רוסיה. במשך מאות שנות היסטוריה האנושית הממשל האדיר והעצים את עצמו על ידי הקמת מבני ענק ואנדרטות, וחינך את עמו על ידי ציורי קיר, תבליטים ופסלים. מדהים לחשוב שגם בעידן המדיה האלקטרונית, השיטה הישנה ממשיכה לעבוד. משיחות עם המקומיים אנחנו למדים שבפטרופבלובסק מנשבות רוחות הפטריוטיזם והלאומנות. פוטין על מהלכיו זוכים בתמיכה עצומה. אמריקה שהיא ממש מעבר לים, מכוונת טילים אל רוסיה – אז חייבים להתגונן…

פטרופבלובסק של אחר הצהריים, קרני השמש צובעות את בניין התיאטרון הסמוך בורוד. אחרוני הפקידים מסיימים את יום העבודה. משפחות עם ילדים מתגודדות סביב דוכנים קטנים המוכרים קפה, נקניקיות , המבורגרים ואת הגימיק התורן ופל ממולא בקצפת ובפירות . אמריקה, ממש מעבר לפינה.

ברחוב אחד מעל לרחוב הראשי אני מגלה כמה בתי עץ מוזנחים: צבעם מתקלף, חלונותינם שבורים, אבל גם עין בלתי מקצועית תבחין בפנינה ההיסטורית והארכיטקטונית. מסגרות החלונות הם יפהפיים ונכרת מחשבה ועיצוב. תפקים הפונקציונלי של מסגרות החלון הוא להחזיק את החלון במקומו, אבל ברוסיה התפתחו לחסגרות מעוטרות. לא ברור מתי החל המנהג. ככל הנראה עוד בתקופה הפאגאנית כשמטרת העיטורים היתה להגן על הבית. במאה ה18 התפתחו מסגרות החלונות לכדי אומנות ואומנות. בעלי מקצוע הועסקו ביצור חלונות שכאלה.הפאר וההדר של פעם, כרגע עזובה.

את הלילה הראשון שלנו אנחנו מבלים במלון קטן בפאתי העיר, הנראה יותר כאכסנית נוער.כולו אומר פונקציוניות ופרקטיות. חזיתו מרופטת משהו, הרחוב הוא דרך עפר בשיפוצים, החדרים קטנים ומיושנים, אך נקיים. למרות אדיבותן של פקידות הקבלה והאוכל המצויין במסעדת המלון, הניחוח הקומוניסטי יושב עליו חזק. בכל קומה ישנה אחראית קומה ואנחנו מוזמנים לפנות אליה בכל בקשה : תה, מגבות, סיסמת הוייפיי. בימי הקומוניזם תפקידה של שומרת הקומה היתה לבלוש ולעקוב אחרי תנועותיהם של אורחי המלון זרים כאזרחים ולדווח על פעילותם למשטרה. הספרטניות של המלון ושל השכונה נשכחת באחת עם הקרניים הראשונות של שקיעה. השמיים נצבעים בעושר של גוונים, המרככים ומסתירים את הפשטות שמסביב. אני יוצאת לסיבוב קטן בשכונה, ושמחה לראות שגם המקומיים עוצרים מעמל יומם כדי להתפעל מיופיו של הטבע. 

כבישי פאתי קמצ’טקה הומים מכוניות, משאיות ואוטובוסים, והולכי רגל. חם היום מאוד, וזוהי הזדמנות פז למוכרי משקאות מצננים להרוויח קצת כסף. בפינות הרחובות עומדים מכלים נגררים צהובים ועליהם בכיתוב אדום "קבאס”. זהו משקה מסורתי העשוי מלחם שיפון מותסס. המשקה מזכיר בירה בצבעו אבל טעמו לחמי– חמצמץ.

לאורך הרחוב הראשי המשקיף אל הנמל רצים צינורות עבים. צינורות כאלה ניתן לראות גם לאורך הרחובות והכבישים. אלה הם צינורות הסקה. פטרופבלובסק כיום מוסקת בגאז, ובעבר הוסקה במזוט.לפני כעשר שנים דובר על בנית תחנות כוח גרעיניות שיספקו חשמל וחימום לתושבים, אך המיזם בוטל בעקבות מאורעות פוקושימה, בהם צונמי ורעידת אדמה הביאו לאסון גרעיני. קמצ’טקה אף היא יושבת על טבעת האש, וסובלת מרעידות אדמה. לאחרונה עלה רעיון לבנות כור גרעיני צף במפרץ, אבל אף הוא נפל מפחד צונמי. מה לגבי אנרגיה גיאותרמית נקיה וזולה בארץ עטורת הרי געש? תחנה אחת בלבד.

בקמצ'טקה נתגלה גאז טבעי, וחברת הגאז הרוסית היתה אחד המיזמים החביבים על פוטין. החברה נסחרה בבורסה והכניסה כסף רב למדינה ולבכירי החברה. סנקציות המערב לאחר הפלישה הרוסית לקרים ולאחר המאורעות באוקיינה שינו את התמונה. המניה של החברה כמו חברות רוסיות אחרות התרסקה, והרובל נפל. מאז הצעדים הכלכליים פונים פנימה. כל יוזמה כלכלית מקומית מעודדת על ידי הממשל. רוסיה מתחילה להסגר בפני המערב. האם מדינה ענקית זו מסוגלת לכלכל בעצמה את כל תושביה, להעניק להם חינוך ובריאות, רמת חיים ואיכות חיים של ארצות המערב? ימים יגידו ..