אגם קוריל,קמצ'טקה: להתהלך עם דובים

גולת הכותרת של המסע לקמצ'טקה הוא אגם קוריל. אגם הנוצר בתוך לוע קדמוני של הר געש, כשהרי געש נוספים עומדים לחופיו.  איזור האגם הוא ביתם של כ800 דובים החיים בטבע שאינו מופרע בידיי האדם. במשך שלושת הימים שבילינו על חופי האגם ערכנו הכרות קרובה עם כמה מהדובים, עקבנו אחרי אורחות חייהם, וחלקנו התפעלות מהנוף. בואו איתי לבלות בגן העדן של הדובים.

כבר מהמסוק המוביל אותנו לאגם אנחנו יכולים להבחין בהם. דובים עומדים בשפך המים וממתינים לסלמונים. במשך שלושת הימים אנחנו נבלה בחברתם של הדובים, ונטייל בטבע המופלא הסובב אותם. את הגיחה הראשונה שלנו לדובים אנחנו עושים כבר ביום הגעתנו ומתרגלים "נוהל יציאה לדובים". קוסטיה, הריינג'ר של הבקתה בה אנחנו לנים, מקפיד לשמור על דיסטנס ומציג את עצמו בשם הרשמי קונסטנטין, מזהיר אותנו שאנחנו בשמורת טבע וכל הצמחים והפירות הם למאכל בלבד. הוא ממשיך בתדריך ההתנהגות למקרה של פגישה עם דוב : לא להפתיע דובים ויש להרעיש תוך כדי הליכה, באמת משימה לא קשה לחבורה של ישראלים. הדובים יעדיפו שלא להתעסק עם בני האדם ופשוט יסתלקו. הוא צועד בראש הטור עם הקרבין להגנה מפני דובים שלא מכירים את הנוהל, אחריו גנאדי המדריך, אחריו הבנות, הגברים בהמשך, ולאנה זוגתו עם קרבין נוסף ומכשיר קשר במאסף. אנחנו הולכים מרחק קצר של כ500 מטר לאורך האגם עד למגדל התצפית. מגדל התצפית משמש מלבד אותנו התיירים גם למחקר על דובים. אנחנו נכנסים למגדר והשער ננעל אחרינו. בסיבוב הזה אנחנו, בני האדם מושמים בכלוב. במשך השעתיים הקרובות אנחנו נשאבים אל העולם המופלא של הדובים.

הדובים לפנינו עוסקים בהשגת מזון. מימי האגם שורצים דגי סלמון העושים את דרכם מהים אל מקורות הנהרות כדי להשריץ שם. הדובים ממתינים לדגים העושים את דרכם במעלה הזרם, ותופסים אותם למזונם. ישנם אלפי דגים העוברים במעלה שפך הנהר בכל יום ומהווים שפע של מזון לדובים. הדובים הקמצ’טקים שייכים למין הדוב החום האירואסייתי. משקלם של הזכרים מגיע עד 250 קג של הנקבה ל150 קג וכשהם נעמדים גובהם נושק לשני מטר. נדרשת כמות גדולה של דגים כדי להאכיל מסה עצומה זו של בשר עצמות ושרירים וגוב ממוצע צריך לאכול כ30-40 דגים ביום. המשימה מתברר אינה כה פשוטה. במשך השעתיים בהם אנחנו עוקבים אחרי הדובים ניצודים מעט מאוד דגים. המים העכורים עקב סערה מקשים על הדבים לראות את הדגים. הם נאלצים לעמוד במים הקרים במשך דקות ארוכות עד שיתקרב דג ויתפשוהו. מתברר שגם לדובים הצייד הוא יכולת נרכשת. קל לראות מי הם הדובים הצעירים וחסרי הנסיון : הם רודפים אחרי הדגים, קופצים קפיצות הלוך ושוב, ובעיקר נשארים רעבים. הדובים הבוגרים עומדים בנחת ומחכים לדג שיתגלגל לרגליהם, ואז באווחת כפה ארוכת טפרים הם צדים את הדג ותופסים אותו בפיהם.

לא פלא שהדובים הפכו לחיות צעצוע החביבות על הילדים. הם פשוט חמודים : גדולים כאלה, שעירים ופרוותיים, עיניהם החומות עגולות, אפם חמוד ולח. באמת מתחשק לחבק כאן איזה דוב או לפחות ללטף. אבל אל למראה החביב להטעות אותנו. הדוב היא חיה מאוד מסוכנת. הדוב החום ניחן ב48 שיניים חדות המשמשות אותו לקריעת בשר הטרף, בטפרים חדים המגיעים לכ10 ס"מ, ובמהירות ריצה המגיעה ל48 קמ"ש. הדוב הוא חיה טריטוריאלית החיה לבד במרבית הזמן. הזכר והנקבה נפגשים רק להזדווגות והדוב אינו מכיר בגוריו שלו. הדובה מדרשת להגן על גוריה מפני דובים אחרים. בנידוג לאדם שפניו מעוצבבות בעשרות שרירים המשמשים להבעות פנים ולשפת גוף, לדובים שרירים מעטים בפנים. וגם אין להם את הלבן של העיניים. כלומר הדוב ימשיך ויראה חמוד גם כשיסתער עליך ויקרא אותך לגזרים.

בתחילה אני מתאכזבת ממזג האויר האפרורי והמעורפל, אך אין בו להפריע מלצפות בדובים. הם כל כך קרובים, ממש "ישחקו הנערים לפנינו" . מאוחר יותר כשאני מתבוננת בתמונות אני מגלה שהערפל רק הוסיף נופך ומסתורין למראות. אני תוהה ביני ובין עצמי האם הדובים מעריכים את יופי האיזור שבו הם חיים ?

אחד הדברים הבולטים ביותר בעת התצפית הוא השקט שבו אנחנו מוקפים. איוושת הגלים, שריקה עדינה של רוח, קולות הדגים המנתרים וחוזרים אל המים, דשדוש הדומים בנהר. אבל הכל בעצם שקט. לעיתים נשמעות נהמות קלות מאיזור השיחי כשדוב שאוכל אתד גיו מרגיש מאויים על ידי בני מינו המתקרבים. אני חושבת על כל הדרמה של הטבע שקוראת פה סביבי, חלקה חבויה מעיני, אבל רובה ככולה מתרחשת בשקט. ואילו אנחנו בני האדם מבלים כל כך הרבה זמן מחיינו ברעש: בכיתות הלימוד, בחצר בית הספר, בקניון, על הכביש, מול המסך הקטו המצווח פרסומות, או אפילו בריצה בפארק כשמוסיקה מתנגנת באוזנינו. ולחשוב שכל צרכינו מסופקים בכזאת קלות. מהומה גדולה על מאומה.

די בשעות בודדות של תצפית כדי להבחין בנוסף להבדלי המראה גם בהבדלי אופי. קבוצת הסטודנטים העורכת תצפית במסגרת מחקר על הדובים כבר מכירה את הדובים הניזונים בשפך הנהר היטב ואפילו העניקו להם שמות. אחד השובים זכה לכינוי "שאקאל" שפירושי ברוסית תן  , וזה על התנהגותו. הדוב הזה נוהג לחטוף לדובים אחרים את מזונם, אחרי שעמדו במים ודגו אותו. לא אחת דובים גדולים חוטפים דגים לדובים צעירים יותר, אבל שאקאל עושה זאת בשטתיות. והנה ממש לנגד עיני הוא מצדיק את שמו. מאשה עומדת במים ודגה . גוריה משחקים על איי החול לא רחוק ממנה, וממתינים בסבלנות שתיתן להם דג. מאשה מצליחה לתפוס דג וגוריה מתקרבים אליה. נראה שהפעם בנתח הזה זוכה הגור סמסון. סמסון תופס את הדג בפיו ועושה דרכו אל רצועת החול כדי לאכול בנוחות. באותו הרגע מופיע שאקאל, נוהם על סמסון חושף את שיניו חוטף את הדג , ורץ אל החוף. 

מאשה נוהמת נהימה קטנה, וממשיכה לעמוד על משמרתה בהמתנה לדגים. המחזה מעורר תגובות הנעות בין זעזוע, התפעלות וכעס. מדהים לראות איך גם בטבע, כמו בחברות אנושיות יש בריונים ופרזיטים המתפרנסים על גבם של אחרים. איך מאשה לא מגינה על סמסון ? נשאלת השאלה שוב ושוב על ידי הצופים הלא מאמינים למראה עיניה . אולי גם הוא גור של ? מישהו מעלה סברה. בשעת הצפיה האינסטינקטים האימהיים שלי מתרעמים, שהרי לא אתן שמישהו יפגע בילדי. אבל מאוחר יותר, אני מבינה ומתפעלת מחוכמת האמהות של מאשה. כשחיים בטבע העקרון החשוב בהשרדות הוא השקעה לעומת תועלת. במקומות רבים הבנת העיקרון הזה הוא עניין של חיים ומוות. נניח לרגע שמאשה תצא להלחם בשאקאל על פיסת הדג: מה הסיכון וההשקעה? ומה תהיה התועלת ? ההשקעה היא השקעת אנרגיה ברדיפה אחרי שאקאל, והמלחמה איתו. הסיכון הוא פציעה והפקרת גוריה בזמן הקרב. והכל בשביל מה ? פיסת דג עלובה ? גוריה של מאשה יונקים ומקבלים את החלק העיקרי של התזונה שלהם מהחלב , שעשיר בשומן ונוגדנים. מאשה דייגת מיומנת בודאי כבר אכלה את מנת הדגים היומית שלה. בהחלט יתכן שהיא כבר נגסה מהדג את החלק הטוב שלו בשבילה, ונתנה את השאריות לסמסון כדי שיתנסה באכילה . ומעבר למזון תפקידה של מאשה ללמד את גוריה איך להתנהל בעולם. כדאי שכל דוב ידע מגיל צעיר מה כוחו, עם מי לריב ועל מה. אני רושמת במוחי מחשבות אלה, לפעם הבאה שיתעורר בי הצורך להתערב בעניני ילדי..

הישיבה במגדל התצפית מרתקת ומזמנת מראות מגוונים של נוף והתנהגות דובים, באמת אפשר לבלות שם ימים רבים. אבל הדובים משוטטים גם באיזורים המקיפים את האגם ואנחנו עושים שתי גיחות מעניניות. את הטיול הראשון שלנו אנחנו עושים לטונדרה הסמוכה, במרחק כשעה הליכה מהבקתה.הטונדרה היא איזור פתוח עם שיחים נמוכים עקב טמפרטורה נמוכה באופן קיצוני. קצת מפתיע לראות איזור כזה מטרים ספורים מג'ונגל ויער, אבל יש כאם מקרו אקלים משל עצמו. כ15% משטחה העצום של רוסיה הוא טונדרה. את הדרך שלנו לטונדרה אנחנו עושים תחילה לאורך האגם, אחר כך לאורך הנחל עד שאנחנו עוזבים אותו לכיוןן הרמה הנמוכה. השבילים שאנחנו הולכים עליהם הם שבילי דובים. כלומר שבילים שפולסו על ידי דובים שהלכו בהם הלוך ושוב. ההסתברות לפגוש דוב בשביל כזה היא גבוהה מאוד. כך יוצא שאנחנו מוצאים את עצמנו צועדים ודוב צועד מטרים ספורים לפנינו, או שאנחנו פוגשים דוב בהצטלבות של דרכים . זכות הקדימה כמובן לדובים.

בטונדרה מרחוק הדובים נראים כפרות הרועות באחו. הדובים מחפשים גרגרי יער כגון אוכמניות כדי להיזון מהם, וישנם גם עלים מסוימים שהם אוכלים כתוסף תזונתי. זהו יום בהיר וחמים, השמים כחולים, הציפורים מצייצות, והחרקים מזמזמים. יום שכזה הוא יום נפלא לפקניק. אנחנו מתישבים לפקניק צהריים בשטח הפתוח. כמעט באופן אינסטינקטיבי אנחנו מתישבים כך שכל אחד צופה למקום אחר ..ממש כמו עדר אנטילופות בטבע..היה נכון לצפות מהיכן מגיע הטורף.

טיול נוסף שלנו אנחנו עושים לכיוון השפוכת, שאותה ניתן לראות מהבקתה שלנו ככתם לבן על מדרון ההר. איזור זה טוב לצפיה בדובים. מכיוון שהאפיק רחב המים הזורמים בו יהיו רדודים וקל יותר יהיה לתפוס סלמונים. שוב אנחנו הולכים לאורך האגם, מגיעים לשפך ופונים לצעוד לאורך הנהר. שביל הדובים יוביל אותנו ליעדנו. בשבוע הקודם היתה כאן סערה המכונה "צקלון" : רוחות עזות, גשם ונהר שעלה על גדותיו. לאורך הדרך אנחנו רואים את נזקי הסערה: איזורי עשב מכוסים בסחופת ובוץ, ענפים תלושים ועצים עקורים החוסמים את דרכינו, קוסטיה שולף מאמתחתו סכין גדולה , ועובד על קציצת ענפים ופילוס הדרך.

מדהים לחשוב הג’ונגל הזה שאנחנו צועדים דרכו עם שיחי הענק נמצא כל כך בצפון ומכוסה במרבית השנה שלג. הסערה הרימה גם בוץ וחול מהקרקעית מה שהופך את המים לעכורים , ומקשה על הדובים לראות את הסלמונים.

אל האפיק הראשי של הנהר שאנחנו צועדים דרכו מתחברים ערוצים קטעים שעלינו מפעם לפעם לחצות. לשם כך אנחנו נעולים במגפי הדייגים שלנו. ראשון חוצה תמיד קוסטיה ארך הרגליים כדי לבדוק את גובה המים. לפי קו המים על מגפיו וגובהם של הנמכים בחבורתנו מחליטים אם לעבור או לחפש מקום רדוד יותר. המים לעיתים קרובות זורמים מהר, הקור חודר מבעד למגפי הגומי. חוצים לאט , תוך אחיזת ידיים כדי שאיש לא יפול למים. ברור לנו כעת שהאיום של קוסטיה "אם מישהו נופל למים – כולם חוזרים" הוא לא איום סרק. זה יהי הכרח.

המים של הערוצים האלה יותר, ואנחנו יכולים להתבונן בסלמונים.

אורך 3.5 הקילומטרים שאנחנו הולכים לאורך הנהרtאנחנו פוגשים דובים לאורך שתי הגדות. נראה שכל אחד מהם עוסק בעניניו, ואנחנו מפריעים את שלוותם רק לרגע.

ברוב הימים על לשון היבשה מול מגדל התצפית ממוקמת קבוצת צלמים מלווה בריינג’ר. תותחי מצלמותיהם ממוקמים על חצובה, ומכוונים לכיוון האגם ושפך הנהר. אין ספק שזהו לוקיישן נהדר לצילומי "נשיונל גיאוגרפיק". את מרבית היום הם מבלים בצפיה לפריים האחד והיחיד. הדובים עוקפים את החבורה בזהירות, הולכים על שולי לשון היבשה, או נכנסים אל המים. באחד הימים כשהצלמים אינם נמצאים, לשון היבשה נכבשת בחזרה על ידי הדובים. סוניה וסמסון שוב אינם מוגבלים לגזעי העץ ולאי הקטן מול מגדל השמירה, ומשתובבים על כל החול. גם דובים גדולים יותר פורשים לנוח. מדהים לחשוב איך הנוכחות של האדם בבת אחת משפיע על הטבע.

באותן קבוצות צלמים היו גם שתי קבוצות של צלמי טבע ישראלים. לאחר חזרתי אני מתבוננת בתמונות הנפלאות שהם צלמו. ציודם המשובח והקרבה המדהימה אל הדובים אפשרה להם לצלם תמונות בהם ניתן לראות בחדות כל תלתל פרוה, כל שן מחודדת, כל רסיס מים הניתז מפרוותם. השהיה הממושכת בקבת הדובים אפשר להם לאסוף פריימים דרמטיים : דובה וגורה בשקיעה, דובים פעורי פה נלחמים , אחוזים בחיבוק מתאגרפים, אוחזים בשיניהם סלמונים מפרפרים. כשאני מדפדפת באלבומי תמונותיהם אני חושבת על כך שהתמונות האלה מציגות בפני הצופה מצג שווא של דרמה בלתי פוסקת בטבע .התמונות יוצרות אשליה שבכל רגע נראה משהו מדהים, מרומם, מפחיד, השמש תמיד תזרח, השמים יהיו כחולים ומעוטרים במידה הנכונה של עננים, והתאורה תמיד מושלמת. אבל המציאות היא לעיתים כל כך קרובות אפורה, קרה, מעורפלת, וכרוכה בשעות רבות של המתנה. אני שמחה שזכיתי לראות את הטבע על גוניו השונים : הבהירים והכהים, השמשיים והמעורפלים, על שגילה לפני את פלאותיו, והסתיר טפח לגלות גם בפעם הבאה. 

מידע שימושי

לאיזור אגם קוריל ניתן להגיע בטיסה במסוק בלבד. טיולי יום או שהיה של מספר ימים מאורגנים על ידי חברות התיירות השונות. אגם קוריל הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי יונסק"ו ומהווה את אחד המקומות הטובים בעולם לצפיה בדובים. הלינה באיזור מצומצמת: בקתה ליד אגם בה חדרים ל8 עם מיטות קומותיים, ו מקלחת משותפת ושירותים מחוץ לבקתה. אפשרות אחרת היא ללון באוהלים במחנה המחקר. בשטח השמורה לא ניתן לטייל לבד אלא רק בליווי ריינג'רים. ניתן לצאת לשייט על האגם לצפיה באיונים הקטנים המהווים איזורי קינון לציפורים.