אני אוהבת להעיף מבט אל השכונות שנמצאות הרחק מחלון הראווה של העיר, השכונות שבהם חיים את החיים היומיומיים. שכונת אז’נסקאלנס הנמצאת מעברו השני של הנהר היא כזו . הביקור בה מאפשר הצצה אל החיים בריגה כפי שהיו במאה השנים האחרונות. על מנת להכיר את השכונה הצטרפנו לסיור חינמי .
***עדכון*** הסיור החינמי כבר לא פועל, אבל בפוסט תוכלו למצוא את איזכורי המקומות שבהם טיילנו ובעזרת הכתבו לטייל בעצמיכם.
הצטרפנו לסיור ביום גשום וקר . מלבדינו רעדו מקור עוד שלוש בנות ,סטודנטיות מגרמניה ומספרד הלומדות באוניברסיטה בעיר. המדריכה בוגרת אוניברסיטה, אמא לילד בן שלוש, גרה בשכונה ואוהבת מאוד את התרבות הלטבית ואת היסטוריה שלה. למרות הקור והגשם הסיפורים שספרה לנו והמקומות שלקחה אותנו חממו את הלב.
הסיור מתכנס בסופי שבוע בכניסה לספריה הלאומית של ריגה, המכונה בלטבית "טירת האור" .מבנה הספריה הלאומית נפתח לקהל הרחב ב2014 והוא מרכז בתוכו אוסף ספרים שהגיעו מכל רחבי לטביה. הקמת הספריה מומנה בידי אונסק"ו, ותוכננה עלידי אדריכל לטבי החי בארה"ב. כבר לפני כמאה שנים היה רצון לאגד את הספרים החשובים שהיו פזורים בכל רחבי העיר בספריה אחת, אבל למדינה לא היה כסף.
אנחנו מגיעים כ10 דקות לפני תחילת הסיור ומחליטים להמתין ביובש ובחמימות של המקום. זהו יום ראשון אבל הספריה פתוחה. הורים עם ילדים קטנים נוהרים לספריה – יש מופע קוסם – וגם קוראים מבוגרים נכנסים להחליף ספרים. זה כל כך נכון שספריה תהיה פתוחה בסוף השבוע, על מנת לאפשר לאנשים להחליף ספרים ביום המנוחה שלהם.
עיצוב הספריה מקסים. באולם הכניסה ניתן לראות קיר ענק של ספרים ומדרגות על הרקע שלו. אוסף ספרים זה הוא פרוייקט מיוחד של הספריה – כל אחד מוזמן להביא ספר היקר לליבו, לספר את סיפור חייו או סיפור הספר ולאכן אותו בספריה הלאומית.
בימים בהירים אור השמש חודר מבעד לתקרת הזכוכת.
המדריכה מספרת לנו שהספריה נפתחה ביום חורף קר ומושלג. בימים שקדמו לפתיחה היה צורך להעביר ספרים מכל הספריות שבעיר, אך השלג והקרח מנע ממשאיות לנוע בעיר. תושבי העיר התגייסו למאמץ ויצרו שרשרת אנושית מכל ספריות העיר אל הספריה הלאומית, והעבירו את הספרים בצורה ידנית. הציניקנים מגלגלים אגדת המשך ומספרים שעדיין לא הסתיימו כל עבודות הבינוי ולא היה מקום לכל הספרים, אז באישון לילה הועמסו הספרים העודפים על משאיות והועברו בחזרה למקומותיהם.
עד לפני כ400 שנה השכונה היתה אזור מיוער ללא תושבים. איש לא רצה להתיישב בצד זה של הנהר כיוון שלא היו גשרים והמעבר אל ריגה נעשה בסירות עץ. באזור חיו בעיקר חוטבי עצים. לפני כ150 שנה נבנה הגשר בראשון מעל נהר הדאוגובה והשכונה החל להתפתח.
במשך תקופה ארוכה נאסר לבנות באזור זה בתים מאבן וזאת כאסטרטגיה הגנתית. מי שירצה לכבוש את העיר ריגה יהיה מוכרח לעבור באזור זה. אם הבתים בנויים מאז אפשר יהיה לשרוף את הכל ובכך למנוע מהאוייב להשתמש במבנים קיימים למטרותיו. בפועל – מעולם לא היה צורך בכך.
אם במלחמות עסקינן – סמוך לספריה ישנו מבנה נאה עם גג פח מעוגל ואלגנטי. כיום חיות בבניין הזה מספר משפחות, אבל בעבר הוא היה בית בושת. בתקופת מלחמת העולם הראשונה החוק בצבא היה שחיילים חולים עגבת היו משוחררים ממנו. הרצון לברוח מהצבא היה כל כך חזק שחיילים רבים נהגו להדביק את עצמם בעגבת כדי לברוח מהשירות בצבא. במלחמת העולם הראשונה כ20% מהחיילים שוחררו מהצבא עקב מחלת העגב. רבים מהם חלו בהדבקה רצונית. די נורא לחשוב על האפשרויות שעמדו בפני הבחורים : או להסתכן במוות במלחמה, או במוות מעגבת.
מהיער לא נותר כעת דבר אבל השכונה התברכה בפארק רחב ידיים. זהו הפארק הגדול ביותר בריגה . הפארק החליף שמות במהלך השנים: הוא היה פארק פטר, ואחר כך פארק הנצחון. היו גם רעיונות על הפיכתו לאיצטדיון שנגנזו עקב מחסור בכסף. כיום זהו טבע עירוני שעומד לרשות התושבים, ובימים אלה הוא בשיא הדרה של השלכת.
אוכלוסיית השכונה גדלה מאוד כאשר הפכה לטביה למדינה מתועשת. אייזור זה היה אזור תעשיה עם מפעלים רבים כאשר בסמיכות למפעלים חיו שני קהלים שונים. הפועלים חיו בבתי עץ קטנים ועלובים ללא מים זורמים ועם שירותים בחצר. משפחות שלמות הצטופפו בחדר אחד וחלקו ביניהם מטבח. ולצידם חיו העשירים שחיו בבתים בנויים אבן, מרווחים ונוחים.
כיום חיים בשכונה זו סטודנטים,היפסטרים, פועלים ומשפחות. מצב הבתים משתנה: לצד בתים רקובים נוטים ליפול, ישנם בתים משופצים ובתים חדשים שנבנו כך שיתאימו לרוח השכונה. עלות רכישת דירה או בית בשכונה עומדת כיום על100 יורו למטר.
המדריכה מובילה אותנו אל תוך לב השכונה, שבמידה רבה נראית כמו פעם. ברחובות הלא סלולים ניקוו שלוליות, עצי פרי מציצים מבעד לגדרות, וסמטאות ללא שם מתפתלות. תיאורים של עיירות יהודיות במזרח אירופה עולות לנגד עיני, כך הן בודאי נראו.
חלק גדול מבין הבתים עומדים בשיממונם, לוחות וניילונים מכסים על החלונות השבורים. עלי השלכת מכסים ומסתירים את מערומי השכונה ועליבותה. הפוטנציאל של השכונה זועק מכל פינה אך נראה שעדיין איש לא הרים את הכפפה. השכונה הוכרזה כשכונה לשימור, המכתיבה כללים באיזה חומרים יש להתמש לשיפוצים ומה אופי השיפוצים, אך כרגע נראה שאין מאמץ קולקטיבי.
הבתים המשופצים והחדשים, הבנויים ברוח השכונה מקסימים. והחלונות במסגרות עץ מעוטרות המכוסים וילונות תחרה שובי לב.
על עמודי החשמל מודבקים מודעות קטנות בלטבית, והמילה malka חוזרת בהם שוב ושוב. אלה הן מודעות למכירת עצי הסקה. במסגרת שימור השכונה מחוייבים התושבים להשתמש בעצים להסקה. המדריכה מציינת שמערכת ההסקה המרכזית בריגה היא לא מהמשובחות (מה שמסביר מדוע ראיתי רדיאטור בחדרנו הנחמד במלון)
בליבה של שכונה זו ישנו שוק מקורה. בזמנו הוא היה החדשני ביותר : מבנה עם הסקה, אפשרות להתקנת מקררים. היום הוא קצת מרופט וזקוק לשיפוץ. זהו יום א ולכן התנועה בשוק קצת דלילה ורק כמחצית מהדוכנים פועלים. בניגוד לשוק המרכזי המפורסם של ריגה המהווה מוקד משיכה לתיירים, השוק הזה הוא עממי יותר, ומיועד לענות על צרכיהם של האנשים הפשוטים. אין בו מזכרות, אומנם יש בו מגוון פירות וירוקת אך הוא מצומצם יותר ומכוון כלפי התפריט המסורתי יותר . בפינת השוק אפילו ניתן למצוא ביתן להחזרת בקבוקים, וחנות יד שניה קטנה.
מלבד בתי העץ יש בשכונה לא מעט בתי לבנים מענינים. המבנים האלה הם פרי תכנונו של אדריכל לאטבי אחד מקבוצת ה"לאטבים החדשים". בסוף המאה ה19 במקביל לפריחת הלאומיות באירופה גם בלאטביה, שהיתה תחת שלטון רוסיה הצארית,קמה תנועה שמטרתה היתה להחיות את התרהות והאומנות הלאטבית העממית. האדריכל תכנון ובנה מספר מבנים ששימשו אז וגם היום כבתי ספר בשכונה, חלקם נחשבים היום לבתי ספר מצויינים. גם השוק המקורה הוא פרי תכנונו.
דווקא בתי פועלים סובייטים כמעט אינם קיימים בשכונה, אבל אנחנו מצליחים לראות אחד או שניים. הבנינים האלה– קופסאות אחסון אנושיות – הוקמו במהירות כדי לספק לתושבים מקום מגורים כאשר תכנונןן ואיכות בניתן לוקה בחסר. המבנים האלה נקראו על שם השליט הנוכחי , וכך קיבלנו מבנים המכונים סטלינקה או חרושובקה.
שטח השכונה ישנם מספר מבני קולנוע שנבנו בשנות השלושים בסגנון המכונה פונקמיונליזם. בתי הקולנוע היו מאוד פופולריים בשנות השלושים בזכות כרטיס הכניסה הזול -30 קופיקות– מקום חמים לבלות בו בימי החורף הקרים, והעובדה שמלבד סרטים הוקרנו בו גם יומני חדשות. הבנין שאנחנו עומדות מולו נבנה בהשראת מכשיר רדיו.
קרנם של בתי הקולנוע ירדו כאשר שידורי הטלוזיה נפוצו והם ננטשו. כיום הם זוכים לתחיה מחודשת בזכות כנסים ואירועים דתיים. המקומות האלה חביבים על אגודות דתיות כיוון שהם מותאמים לכינוסים : כסאות ובמה מן המוכן. בשכונה נמצאת גם אנטנת הטלויזיה הראשונה של לאטביה. שידורי הטלויזיה בלאטביה החלו ב1956 ובשידור הראשון צפו כ20 בתי אב בלבד. הם השתמשו במקרנים קטנים, והיה צורך בזכוכית מגדלת ענקית כדי לצפות בהם. האנטנה והבנין שמאחוריה משמות כיום תחנות רדיו פרטיות. אנטנת הטלויזיה של ריגה נמצאת היום בחלק אחר של העיר וניתן לראות אותה מקו המים.
גם בשכונה זו ניתן לראות דוגמאות של בנינים בארכיטקטורת אר–נובו. מעניינים במיוחד שני בנינים הצמודים זה לזה : בניין אחד בנוי בסגנון היוגנדשטיל שמקורו בגרמניה,ולידו סגנון היוגנשטיל עם אלמנטים של פולקלור לאטבי.
אבל הבית המרגש ביותר השכונה הוא בית נאה וציורי שחיו בו עשירים. לוחית פליז קטנה מרמזת על סיפור אנושי מרגש. בבית זה הוסתרו יהודים בימי השואה. הקהילה היהודית סמנה בלוחיות כאלה בתים ומקומות שבהם הסתתרו יהודים ונצלו בעזרת הדיירים. את סיפורם של הדיירים והיהודים שהוסתרו במדריכה אינה יודעת לספר. שוב יש כאן תזכורת לכך שגם בתוך השנאה, יהיה מי שלא יאבד צלם אנוש.
בשכונה בולטת בצבעוניותה הכנסיה הרוסית האורתודוקסית. היא ממוקמת על כיכר שבעבר היתה השוק של השכונה. כיום לא נותר ממנו אלא רק שם הכיכר. תושביה של ריגה אינם דתיים מאוד, אבל מרביתם משתייכים לזרם דתי. כ50% מהאוכלוסיה הם לותרנים, רבע הם קתולים ורבע הם רוסים אורתודוכסים.
מספר בנינים מודרניים נושקים לשכונה. בקצה הצפוני של השכונה עומדים שני בניני זכוכית ופלדה עגולים. את הבנינים החלו לבנות בתחילת שנות ה2000 אבל בניתם נפסקה לזמן רב עקב המשבר הכלכלי ב2008. לאחרונה חזרו לבנות אותם. בניין אחד מיועד למגורים, ואילו הבניין השני הוא בניין משרדים.אבל הסיפור המעניין סביב לבנינים אלה הוא סיפור הקשור במקריות. הבנינים האלה מתנוססים מעל מבני עץ מהמאה ה19, המיועדים לשימור. לבנינים האלה ישנם מספרים, הרצים לפי הסדר. כשנבנו בניני הזכוכית התאומים לא היה מספר "ריק" בתוך הסדר הרציף של מספור הבנינים הקיים. במקרים כאלה נהוג להעניק לבניין מספר המורכב ממספריהם של שני שכניו. במקרה במגדלים העגולים והתאומים המספר יהיה 9-11 . הבנינים נחשבים כחסרי מזל, מעצם היווסדם, ומכירת הדירות מתקדמת לאט מאוד. נראה כי האמונות התפלות צצות גם בבניני המאה ה21 , בדיוק כפי שהיו אצל הדיירים בבתי העץ במאה ה19…
מידע כללי על בתי העץ ניתן למצוא כאן.
ישנה עוד שכונה מתחדשת עם בתי עץ , שלא הספקנו לבקר בה . יש בה שוק איכרים בכל שבת. מידע על אירועים בשכונה ניתן למצוא כאן.
נהניתי לטייל איתך ינינה בשכונת אז’נסקאלנס עם הספרים, בתי הקולנוע האמונת התפלות ומשתמטי העגבת
תודה עמירם. אלמלא הסיפורים הבתים הם סתם חורבות
תודה ינינה על טיול כלבבי! לו הייתי מתכננת לנסוע לריגה נראה לי שהטיול בשכונה הזו היה מאסט בשבילי… אהבתי מאוד את הספריה והסיפור שלה, אהבתי את הכנסיה האדומה, את בתי העץ… הכל! תודה רבה!
תודה רבקה. באמת שכונה מקסימה. אלמלא הסיור המודרך לא היה עולה על דעתי לבקר בה.
התמונות שלך שירה נוגה לחיים בריגה כפי שהיו במאה השנים האחרונות. עד עכשיו אני לא יודע להחליט אם אני שונא או אוהב את הנופים המזרח אירופים הללו. יש בין מאין געגועים למולדת שמעולם לא חייתי בה ובו בעת עוינות לנופים האלה שנראים שנשארו כפי שהי האז שאימי סיפרה לי עליהם. גם היא גם בגעגועים וגם בכאב קשה. אולי אהבה לנופים וכעס לאנשים? לך תפענח… בכל אופן אני לא יכול להישאר אובייקטיבי ובטח שלא אדיש להם. שמעתי לא אחת על הגעגועים של הפולנים לתרבות היהודית. אבל…בלי יהודים. עכשיו אולי אני מבין יותר למה הכוונה. התמונות שלך נהדרות. מעבירות את האווירה כל כך טוב עד כי נהיה לי קר ורטוב….
תודה נמרוד. אין לי ספק שאנשים שגדלו בנופים האלה יתגעגעו תמיד. מרגע שעלו הורי לארץ מרוסיה הם מעולם לא הביטו אחורה. למרות הקשיים המעבר לישראל היה מבחינתם הדהר הנכון. אבל. כשהיתה חוזרת אימי מטיול באמרופה עיניה היו נוצצות מגעגועים ליערות לטבע לריח…
התמונות ממש יפות. וריגה נראית כל כך מעניינת דרך העיניים שלך.
תודה רבה ליען. ריגה באמת מענינת. צריך רק לצאת מחלון הראווה