3 נשים פורצות דרך במגזר הבדואי

אילו מילים עולות לכם בראש כשאומרים בדואים? אוהלים. גמלים. נוודים.סוסים. קפה שחור. גלביה וכפיה. גששים.

אילו מילים עולות לכם בראש כשאומרים נשים בדואיות? רקמה. פיתות ולבנה. ילדים, הרבה ילדים. גלביה שחורה. כבוד המשפחה. דייויד ברוזה שר "שיר אהבה בדואי"

המעגל הבא של האסוציאציות שלי כולל מראות של בתי פחונים בצידי הדרך לאילת, וקטעי חדשות המדברים על פינוי כפרים לא מוכרזים, רצח על כבוד המשפחה, התפרצויות לבתים, ואבטלה קשה. פה ושם קטעים על נשים מהמגזר הבדואי ש"עשו את זה" רופאה, מרצה באקדמיה.

הצטרפנו האיש ואני לטיול למגזר הבדואי. מה שראינו ומה ששמענו שם היה כאגרוף בבטן. כמה מעט אנו יודעים על המגזר הבדואי, על אורח החיים שלהם, על מבנה החברה, על ההתמודדויות. שלוש נשים אירחו אותנו, חשפו טפח מעולמן, מההתמודדויות שלהן ומההצלחות שלהן, והעניקו לנו הצצה אל חברה שונה כל כך ממה שאנחנו מכירים.

הנשים שפגשנו חיות בין השמרני והמסורתי לבין המתקדם ופורץ הדרך. הן בוחרות את גבולותיהן.

מזמינה אתכם להכירן.

סיהאם

סיהאם מציגה את עצמה כצלמת חתונות ועובדת במכון יופי. היא נשואה ואמא לשלושה ילדים. היא החלה את דרכה הצילומית במסגרת חוג הקולונוע של עמותת צעד קדימהשמטרתה לקדם ולהעצים את נשים ובני נער. מג'ד מקים העמותה מספר לנו על הפעילויות השונות של העמותה, ורקע על העיר רהט. אנחנו פותחים בצפיה בסרט שעשתה יחד עם חברותיה לחוג .

המצלמה מתמקדת על פניה של ילדה חמודה שחומת אור

מה את אוכלת ?

קרמבו…אומרת הילדה בעברית ואז עוברת לערבית : "ראס אל עביד"

המראיינת מתרגמת לבמאי את דבריה של הילדה מערבית "ראש של שחור"

למה תרגמת לשחור? שואל הבמאי הילדה אמרה "עבד"

גשם. המצלמה מתמקדת על קבוצת נשים צעירות שחורות עור תחת מטריות. הן משתתפות בסיור. הן יורדות במדרגות אל מבנה במעמקי האדמה. על המסך מופיע כיתוב של המקום – זוהי זנזיבר. קולו של המדריך נשמע. הוא מסביר כיצד במקום שהן מבקרות כרגע פעם איחסנו עבדים. זנזיבר היתה תחנה בדרך של סחר עבדים מאפריקה אל ארצות ערב. הסוחרים היו ערבים. העבדים היו אפריקאים שנחטפו במזרח אפריקה. אבותיהן ואמותיהן של הנשים האלה עברו כאן או במבנים דומים ושרדו. המצלמה עוברת על פני הנשים בעודן מקשיבות. מחוות הידיים, תנועות הגוף משדרות עצב, מצוקה, זעזוע. את שפת הגוף הזאת ראיתי על חבריה לכיתה של בתי כשעמדו באחד הצריפים באוושויץ. הזעזוע מהסבל האנושי לצד האכזריות האנושית חוצה גבולות של דת, מין וצבע עור.

השורשים והעבר המשפחתי הם נושאים שנמצאים בלב השיח בחברה היהודית, והחקירה שלו הוא חלק מתהליך הגיבוש של הזהות העצמית . כשאני מתבוננת בפניהם ובתנועותיהם הכל כך אפריקאים של מג'ד ואילהם אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי – מאין אבותיהם הגיעו? איך קרה שהם גם הם נקראים בדואים? אני מופתעת לגלות שהבדואים השחורים לא התענינו במוצאם. הנשים שעשו את "החוג לקולנוע" מעולם לא שאלו שאלות עד לעשית הסרט.

הבדואים חיים בחברת מעמדות שבטית מאוד חזקה. גם בין השבטים עצמם ישנם שבטים שנחשבים לשבטים אצילים יותר הם שבטי הבדואים שמוצאת מחצי האי ערב, לעומת שבטי הפלאחים שהצטרפו לחיי הנוודות. הבדואים השחורים נחשבים לתחתית סולם המעמדות. הם אינם שבט משל עצמם, אלא משוייכים לשבטים של הבדואים החופשיים. המילה "עביד" – עבד אף מופיעה בשם משפחת לצין לאיזה שבט הם משוייכים. הבדואים השחורים היום אינם עבדים אבל הם נחשבים נחותים בחברה הבדואית. הבדואים הבהירים, מכנים עצמם " חופשיים". סיהאם מספרת על הצקות ולעג שהיו מנת חלקה ואחיה כשגדלו מקרב ילדי הבדואים האחרים. גם היום ילדים חווים הצקות.

הסוגיה הבעיתית ביותר היא נישואין. אף על פי שהאיסלם אינו אוסר זאת נישואי שחורים ובהירים הם טאבו. הם אסורים, וזוג כזה מסתכן במות על כבוד המשפחה.

סיפורם של הבדואים השחורים עולה אל פני השטח לפני כ10, בזכות הסרט שעשו הנשים. הדור הצעיר, כבר מתעניין, שואל שאלות,מחפש את עברו. יחד עם ההתענינות בשורשים, מתחילה גם אי קבלת במעמדם הנחות בעיני החברה הבדואית. בדואים שחורים רבים הסירו את הצירוף "עביד–אל" משמם השינוי מתחיל מבפנים.

במדינת ישראל חיים כיום כ 230 אלף בדואים. רהט היא עיר הבדואים הגדולה בישראל ומונה כ65 אלף תושבים. רהט מחולקת ל 32 שכונות כשבכל שכונה מתגורר שבט אחר. בין כל שתי שכונות מפריד כביש רחב או ואדי. ההפרדה הזאת היא כדי לשמור על  כבוד המשפחה, כדי שגברים משבט אחד לא יראו נשים משבט אחר בביתן. רהט נבנתה בשנות ה70 כאחת מ7 ערים שמטרתן היתה ליישב את הבדואים בישראל. משפחתו של מג’ד מנהל העמותה היתה אחת המשפחות ששמחו לעבור לרהט עם הקמתה. מג’ד עצמו נולד בכפר לא מוכר ליד חורה. כדי ללמוד בכיתה א היה עליו לצעוד בכל יום 7 קמ בכל כיוון. כשהקימו את רהט ההורים קפצו על ההצעה לעבור לשם כדי להבטיח עצתיד טוב יותר לילדיהם. כגודל התקווה כך היה השבר. מג’ד מכנה את המעבר שעשו "עליה ללא מרכז קליטה". מדינת ישראל נתנה לכל משפחה שרצתה לעבור מגרש בגודל 1 דונם, ואפשרות להלואה כדי לבנות בית. דרך החיים המסורתית של רעיה כבר לא התאפשרה – לא ניתן לגדל עדרים בשטח של 1 דונם –אבל פרנסה חלופית לא הוצעה. שלושת הנושאים הכואבים למג’דל ואותם מנסה העמותה לקדם הם חינוך, עבודה ושבירת השבטיות. כ65 מתושבי רהט הם צעירים מתחת לגיל 20, כמחציתם לומדים. אומנם יש עליה בזכאות לבגרות ברהט , אבלך אצל רבים תעודת הבגרות כוללת אנגלית ברמה של 3 יחידות מה שמונע כניסה למוסדות להשכלה גבוהה, והשתלבות בחברה הישראלית. 

האוטובוס מוביל אותנו דרך רחובות רהט.  בתים בני שתי קומות בחצרות מגודרים. כביסה תלויה, שערים, פה ושם מציץ דשא ופרחים. במגזר היהודי הם היו מכונים וילות, אבל כאן אין סממנים של פאר או עושר. לעיתים קרובות קירות רבים לא מטויחים. רהט היא עיר עם האבטלה הגדולה ביותר בארץ שמגיעה ל40 אחוזים. צעירים רבים אינם מועסקים. אבטלה היא כר פורה לכניסת תנועות איסלאמיות דתיות, העונות גםעל צרכים חברתיים. ברהט כיום 12 מסגדים, בעבר לא היה אף אחד. אין כרגע איזור תעשיה אבל יש תוכנית לבניתו. מקווים שיוקמו בשטחו מפעלים שיוכלו לקלוט כ10000 עובדים.

אנחנו עוצרים בקצה הרחוב, לצד שדה פתוח. השדה מכוסה פלומה דקה של עשב ירוק. החורף הגשום השנה הצליח לכסות אפילו את המדבר בירוק. מצידו האחד של השדה מגרש ללימוד נהיגה, גראפיטי חביב של תרורים מכסה את הגדר , ומאחריה מציצים תמרורים ורמזורים. מצידה האחר של השדה גדר צהובה עם כתובות בעברית, אנגלית וערבית – זהו מתחם עמותת "שחר חדש". המקריות זימנה כאן סימליות : מצד אחד חברה שמרנית, בעלת סייגים וכללי התנהגות נוקשים , המנסה למצוא דרך שתביא עתיד חדש.

אילהם

אנחנו מתקבלים על ידי אילהם, אישה רבת פעלים והתנדבויות, נשואה ואמא לארבעה ילדים. כשאילהם מציגה את עצמה היא מונה שורה ארוכה של עמותות לצד "שחר חדש" בהן היא מתנדבת, ומקומות שבהן היא מנחה קבוצות, ומסיימת בכך שהיא רואה את עצמה יזמית וחולמת להיות עצמאית . אילהם מציעה לנו קפה ותה. הקפה – שחור, חם ומר – לפי המסורת הבדואית, תופס אותנו בהפתעה. הבדואים מסבירה אילהם אינם שותים קפה עם סוכר, בניגוד לסברה הרווחת. הקפה רק מדגיש עד כמה מעט אנחנו יודעים על הבדואים בישראל. אילהם מנהלת מרכז ליעוץ בנושא זכויות לנשים בשיחה שלנו היא מאירה מעט מהמורכבות הרבה והמשמעויות של להיות אשה בחברה הבדואית.

החברה הבדואית היא חברה מאוד שבטית. מבחינת הבדואים החוק השבטי הוא החשוב ביותר, אחריו חוקי האיסלם ורק אחר כך חוקי המדינה. הנישואין בחברה הבדואית נערכים לפי החוקים הבדואים: יש לבקש הסכמה מאב המשפחה, ולשלם מוהר על הכלה. בעבר מוהר היה צאן או גמלים, בימינו זה כסף. לעיתים תכופות נערכים נישואין בתוך המשפחה בין בני דודים. בחברה הבדואית קיימת תופעה של ריבוי נשים, התופעה הזאת קודמת לאיסלם. מדינת ישראל אינה מכירה בנישואין כאלה כמובן אבל הם נערכים ללא רישום. מבחינת החברה הבדואית אישה זו נשואה וחלים עליה כל החוקים הבדואים. אישה כמעט לא יכולה לסרב לנישואין. בעבר אישה שניה הוכרה על ידי מדינת ישראל כאשה חד הורית, אך ב2002 מעמד זה בוטל. לפי החוק הבדואי הילדים שייכים למשפחת הבעל. אם אשה מתגרשת היא יכולה לחזור לבית הוריה אבל הילדים נשארים אצל הבעל. כמו כן לאשה גרושה יש בעיה של עצמאות, היא חייבת להיות מלווה בגבר מהמשפחה מפאת כבוד המשפחה.

כמו כן בקרב הבדואים נפוץ מאוד מנהג של הבאת נשים מירדן או מעיו"ש. מעמדן מאוד נמוך גם בחברה הבדואית וגם בחברה הישראלית. הן ללא תעודת זהות, ומחוסרות זכויות.הנשים הבדואיות סובלות מחוסר יכולת לפרנס את עצמן. לעיתים תכופות השכלתן לא מספקת –לעתים תכופות נשים נושרות מבית הספר ולא מסיימות בגרות. כמו שירותי תחבורה ציבורית לקוייה מונעים מהן את אפשרות ההגעה למקומות התעסוקה. בשנים האחרונות יש עליה גדולה בהצטרפות בנות בדואית לשירות לאומי. הן רואות בכך דרך להשתלב בחברה הישראלית.

החברה הבדואית היא חברה מאוד לוחצת, מציינת אילהם. החלטות רבות נתונות בידי השבט או בידי המשפחה. אשה לא תצא ללמוד גם אם אביה מתיר לה זאת, אם השבט מתנגד ללימודים. השמרנות, וההתנהלות לפי החוקים הבדואים נפוצים גם בקרב הצעירים, במיוחד בכפרים הלא מוכרזים.

על מנת לפגוש את זיינב אנחנו נוסעים לשגב שלום,  שהוקם ב-1979 בקרבה לבאר שבע,  אף הוא כחלק מתוכנית יישוב הבדואים בנגב. שמו של היישוב, "שקיב א–סלם" בערבית, נגזר מקרבתו לנחל שגיב וכמחווה להסכם השלום בין ישראל למצרים שנחתם בשנה שבה הוקם היישוב. תושבי שגב שלום שייכים לשני שבטים שבט אלעזזמה ושבל אל טראבין. גם כאן כביש גדול החוצה את הישוב מפריד בין השבטים. מצד אחד של הכביש יושבים בני אל עזזמה, ומצידו השני אל טראבין. הישוב היום מונה כעשרת אלפים תושבים, יש בו 8 בתי ספר, סניפי דואר, קופות חולים , מרכז השמה תעסוקתית והוא משרת גם את תושבי הישובים הלא מוכרזים בסביבה. גם כאן בני השבטים במידה רבה שומרים על הפרדה ביניהם. למשל כל ילד הולך לבית הספר המשוייך לשבט שלו, ואין ערבוב בין השכונות. גם כאן אין עירוב בנשואין בין בדואים שחורים לבהירים, וכמעט אין עירוב בנישואין בין השבטים. גם שגב שלום סובלת ממצוקת דיור קשה, וצעירים רבים מתקשים לקנות מגרש.

זיינב

זיינב מקבלת אותנו בלבוש מסורתי: היא לבושה גלביה ארוכה שחורה, ושערה מוסתר תחת כיסוי ראש אדום, המשתלב ברקמה המסורתית על הגלביה. אנחנו מתישבים בסלון המרווחה של ביתה – בית אבן – כדי לשמוע את סיפורה, אבל תחילה נשתה תה. על השולחן הקטן כבר ערוכות כוסות על מגש קטן. מקומקום פרחוני מוזגת זיינב תה לכוס אחת, ובזריזות היא מעבירה את התה החם מכוס לכוס. תחילה יש לחמם את הכוסות, מסבירה זיינב, ורק אחר כך למזוג את התה ולהגיש. התה מתוק וחם. בעודנו שותים את התה זיינב -אמנית, בעלת תואר שני להוראת אומנות, מורה לאומנות בבתי ספר ובמתנס"ים -מספרת את סיפורה. סיפור של התמודדות והצלחה כנגד כל הסיכויים. לא די בכך שזיינב שייכת לבדואים השחורים, נסיבות החיים העמידו מכשולים על כל צעד ושעל.

את תקציר סיפורה המרתק של זיינב אביא כאן, אבל בהחלט כדאי לנסוע לבקר בגלריה שלה ולשמוע אותה מספרת את סיפורה. דיבורה רהוט וכריזמתי, כשהיא מדברת על הצלחותיה עיניה נוצצות והיא מחייכת.

אמה של זיינב התחתנה בגיל 14 עם גבר בן 50 והיתה לאשתו השלישית. זיינב היא בתה החמישית, כשהייתה זיינב בת 8 חודשים, אביה נפטר ואמא נשארה לגדל את הילדים לבד. במשך תקופה ארוכה היא גודלה בידי אחותה ואחיה, כשאמא נעדרה מהבית – היא עבדה במושבים כדי לפרנס את משפחתה במשך השבוע ושבה לביתה רק בסופי השבוע. אע"פ שזיינב אהבה ללמוד, והיתה תלמידה מצויינת, היא סיימה את לימודיה בכיתה ט מכיוון שלא היה בית ספר תיכון בכפר שבו גדלה. בגיל 14 יצאה לעבוד בחקלאות . במשך 10 שנים היא עבדה במושבים ובקיבוצים ונצלה את הזמן לשפר את העברית שבפיה. כשנפצעה בגיל 24 ולא יכלה להמשיך לעבוד הגורל זימן לה אפשרות להשלים לימודי תיכון ובגרות במתנ"ס בבאר שבע. בשביל שהתוכנית תצא לפועל היא היתה צריכה לגייס 30 נשים מהמגזר הבדואי – וזאת עשתה.

היום זיינב נושאת תואר שני באומנות מ"בית ברל" בהצטיינות, בעל גלריה מצליחה ,החושבת על המשך לימודים לדוקטורט, ומתמודדת על משרת סגן מנהלת בבית הספר הישוב שלה, אבל מסלול הלימודים שלה לא היה פשוט. מעבר לקושי בקבלה, ובלימודים תוך כדי עבודה, היה גם עניין התייחסות החברה הבדואית לאומנות. בחברה הבדואית שינה דעה שלילית על אומנות מכיון שהיא נתפשת כמשהו לא צנוע. לא ראוי ולא מכבד לאישה לעסוק באומנות. זיינב הייתה צריכה להתגבר גם על דעות אלה, ובתמיכתו של אחיה, הלכה ללמוד.

עבודותיה של זיינב משלבות בין רקמה מסורתית וקרמיקה והן מאוד יחודיות. לעיתים כשמתקבלת הזמנה גדולה של כלים היא מגייסת לעזרתה נשים נוספות מהישוב ובכך מסייעת גם לפרנסתן. על אחת הצלחות כתובת מחוייכת "חיוך הוא הקו העקום היחיד שיכול לישר כמעט כל דבר בחיים" אני חושבת על כמה אופטימיות נדרשת כדי לחייך במצבי החיים הקשים.

לתיאום ביקור בגלריה של זיינב ומפגש איתה : 0508496851

כשאנחנו יוצאים מביתה של זיינב מתפוגגים קצת העננים ושמש חורפית וזהובה של אחר צהריים מלטפת בקרניה חבורת צעירים שהתכנסה לרגע פטפוט. אני מרימה את מצלמתי ומבקשת אישור. הילדים נענים. מסתדרים לפוזת נצחון הנעורים. . קליק אחד. קליק שני. ונעלמים לעיסוקיהם. במצלמתי הם השאירו חיוכים כובשים ותקווה לעתיד טוב יותר. עתיד שנבנה לאט לאט על ידי נשים פורצות דרך, וגברים בעלי חזון שמאפשרים.

לדעת עוד

ראיון עם אורי רוזנווקס, במאי הסרט והמנחה בקורס הקולנוע לנשים.

כתבה על הסרט  באתר ספירלה

דף הפייסבוק של עמותת השחר החדש

אתר הגלריה של זיינב

סצנה מהסרט – ביקור בזנזיבר