כשהייתי נערה הרביתי לבקר בטיולים המשפחתיים במוזיאונים ברחבי אירופה. אימי היתה חובבי אומנות, וכמעט כל יום נפתח בביקור במוזיאון. בעל כורחי הייתי נגררת אחרי אימי לכל אותם אולמות גדולים במוזיאון. הייתי עושה סיבוב מול התמונות כדי לצאת ידי חובה, ומתיישבת על הספות להמתין עד שאימי תסיים להתבונן בתמונות המשעממות, רק כדי להגרר לאולם הבא. עד שנתקלתי בתמונותיו של פיטר ברויגל. התמונות המתארות את חיי האיכרים הפשוטים סקרנו אותי. ציורי נוף כפרי עם דמויות מלאות חיים ועסוקות בפעילויות יומיומיות שונות. הרגשתי שחיים שלמים נפרשים לנגד עיניי. התמונות שלו גרמו לי להתעניין ולהתאהב בהיסטוריה. עמדתי שעה ארוכה מתבוננת בפרטים המרובים, מדמיינת את עצמי נכנסת אל תוך התמונה, מסתובבת בין האנשים,מקשיבה לשיחותיהם, ורואה במו עיני איך נראו החיים פעם. כשראיתי את הכפרים של רומניה בשלג הרגשתי שמשאלתי מתגשמת ואני נכנסת אל תוך תמונותיו של ברויגל. מוזמנים להיצטרף אלי לטיול.
התמונה הראשונה העולה בדעתי היא תמונת "ציידים בשלג " אחת מסדרת תמונות המתארות את עונות השנה. את תמונת החורף אני אוהבת במיוחד: נופי השלג הלבנים, הבתים עם הגגות המושלגים, עצים ערומים, גדרות בין חלקות שכנות. כשאני עומדת כך על ההר המושלג ומביטה אל תוך הכפר הפרוש בעמק, אני מדמיינת את עצמי לצד הציידים החוזרים מיומם בציד, מלווים בכלביהם, נושאים את שללם על כתפם.
נביחות רמות מקדמות את פנינו מאחת החוות. כלב גדול ושעיר, חושף אלינו את שיניו החדות ונובח בחמת זעם. הכלב לא קשור. שער החווה פתוח. דבר לא מונע ממנו לצאת ולנעוץ בנו את שיניו. אנדריאה נעצרת ומחפשת מקל. אין. באין מקל היא מרימה גוש קרח, מניפה אותו אל מול הכלב. הכלב נסוג כמעה אבל ממשיך לנבוח. היא עומדת ומדברת אליו בטון תקיף. הכלב משתתק ונסוג מעט. היא מסמנת לנו לעבור, ונשארת מאחור לשמור את צעדינו. "אנחנו חייבים ללכת עם מקל”, מסכמת אנדריאה האיש ואני מתפעלים מאנדריאה שמשקיטה את הכלב במיומנות רבה. אין בה שום טינה כלפיו או כעס. הכלב עושה את עבודתו, והיא שגדלה כאן בהרים יודעת איך להתנהל איתו.
המקל והכלב הם ידידיו הטובים ביותר של האדם. המקל הוא ידיו הטוב ביותר של ההלך. עליו אפשר להשען לשיווי משקל, להעזר בו בעליות, ולהתמך בו בירידות, לבדוק את שכבת הקרח על הנהר הקפוא לפני שיעבור מעליה, להבריח כלבים זועמים, להכניע שור זועם, לזרז סוס עצל. והכלב – עזר כנגדו. שומר על החווה מפני טורפים, מכנס את העדר בהרים, מבריח גנבים וחורשי רעה, מסייע בצייד ומארח לאדונו חברה.
מה ראו הציידים כשירדו מההר אל הכפר ? האם הם עברו כמונו לצד ערימות שחת ? ערימות השחת נקצרת בסוף הקיץ, נערמת לערימות, ומשמשת למזון הבהמות כל החורף ובתחילת האביב עד לצמיחת העשב.
האם הם קיצרו דרכם דרך נחלות השכנים. פותחים וסוגרים שערים אחריהם ? אנדריאה מספרת לנו שאין באמת צורך בהרבה כבישים בכפר. האנשים שומרים על שכנות טובה, ועוברים בשטח של שכניהם. השכנים אפילו משאירים סולמות קטנים כדי להקל על העוברים את המעבר מעל הגדר.
בחורף הכבשים והפרות סגורות רוב היום באסם מלבד טיול יומי לנחל הקרוב לשתיה . בקיץ הן רועים בהרים וחוזרים בכל ערב לאסם. בבוקר של יום הטיול שלנו נאה. השמש מחממת מעט את ההרים. במקומות שונים השלג כבר הפשיר מעט. בדרכים הכפריות אנחנו חולפים על פני ילד, הנוהג את עדרו אל האחו.
אין מראה פסטורלי יותר מעדר כבשים רועות על רקע פסגות מושלגות.
קווי החשמל המחברים בין הבתים מעידים על זמננו. אבל נראה שמעט מאוד השתנה פה מאז ימי הבינים. ערימת השחת המועמסת על צמד סוסים, הממתינים מחוץ לאסם.
את הגבינה מגבנים בתוך שק בד הנתלה מחוץ למרפסת.
עצים שנחטבו ביער, במאמץ משותף ומשמשים להסקה, מובלים בעגלה רתומה לסוסה.
עוד מעט יעמוד מישהו, ויפרק אותם לגזרי עץ שיכנסו לאח. ריח העץ נישא באויר בכל ערב. זו שיטת ההסקה הזולה ביותר ברומניה.
לא פשוטים הם החיים בכפר.
איכר העומד ליד סוס ועגלה ומפזר גושים כהים מתוך העגלה. אלה הם גללי בהמותיו המשמשים לזיבול השדה. השדה עכשיו מכוסה שלג אבל יש להכין את האדמה לקראת הזריעה באביב. בכל יום הוא אוסף את גללי בהמותיו אל העגלה, רותם אותה לסוסו ויוצא לזבל חלק אחר משדותיו.
אנדריאה עוצרת לפתע, ומצביעה על עקבות בשלג. "זאב," היא אומרת. "אני כמעט בטוחה שזהו זאב. אם זה היה כלב הוא היה מלווה בעקבות אדם". היער כאן מגיע עד לשולי נחלות האיכרים המבודדים. אנדריאה מסתכלת אל עצי היער. ביער חיות להקות זאבים, היוצאים לשחר לטרף בלילה. הסיפור שמספרת לנו אנדריאה מסמר שיער.
אי שם מתפתל הכביש המוביל אל העיר בראשוב. על מנת להגיע אל תחנת האוטובוס יש לחצות את היער, לעלות על דרך החול ולהגיע אל הכביש. תושבי הכפר העובדים בעיר נאלצים ללכת את כל הדרך הזאת יום יום הלוך וחזור. בימות החורף כשמחשיך מוקדם לפני שהעובדים מספיקים לחזור מהעיר, להקת הזאבים כבר ממתינה להם, עוקבת אחריהם בדרכם. המקל והכלב לפתע נשמעים לי חיוניים מתמיד.
במהרה הדרך הולכת ונהיית צרה, כאן כבר רכב לא יעבור– רק סוס ועגלה. המורד תלול מאוד, אני נעזרת במקל כדי לא להחליק. אנחנו עוברים בקניון צר, שסלעים גדולים מצידיו. בקצה האחר של הקניון הדרך מתרחבת ואנחנו במרכזו של הכפר. כאן הבתים סמוכים וקרובים זה לזה, כאן מתרוצצות תרנגולות בין הבתים, כביסה תלויה על החבלים, כבשים נחות בחצר, השערים סגורים, והכלבים רק נוהמים. את המקלות שלנו אנחנו מניחים בצד, שימתינו לנו לדרך החזרה.
בתי הכפר בנויים באופן מסורתי. החלונות מורכבים ממלבנים קטנים .כמה פרקטי! הרבה יותר קל וזול להחליף חלון קטן מחלון גדול.
לכל בית יש מרפסת ולה יש עיטורים בפיתוחי עץ. כמה יפים הם הבתים המסורתיים האלה! גם כשהם עומדים חרבים.
אף סיפור על כפר לא יהיה שלם ללא סצנת כבשים על הכביש, ולשמחתנו אנחנו אכן זוכים באחת כזאת. הנהג הוא בעל העדר, והיום הוא מעדיף לכנס את הכבשים עם מכוניתו.
במהרה אנחנו מוצאים את עצמנו בלב עדר כבשים. המראה מלבב.
בדרכנו אנחנו רואים לא מעט בתים נטושים. צעירי הכפר עוזבים את הכפר ועוברים לעיר. אנדריאה מראה לנו את ביתה של משפחה עם ארבעה ילדים. הילדים עזבו לעיר – חלק לומדים, חלק כבר הקימו משפחות- וההורים המבוגרים נותרו במשק לבד. העבודה במשק היא עבודת כפיים, מרבית הגידולים ותנובת החלב משמשת לצרכים עצמיים. למבוגרים זו דרך החיים שהם מורגלים בה, העבודה היא פעילות שמעסיקה לא רק את גופם, גם את מוחם. השכנים הם האנשים שחיו איתם כל חייהם. אנדריאה מספרת שגם סביה חיו כך בכפר , והיו עצמאיים עד כמעט גיל 90. משלא יכלו לקיים את המשק לבד, עברו לחיות עם אחד מילדיהם בעיר. בימי הקומוניזם המשקים כאן באיזור נשארו בידיים פרטיות, עובדה שאיפשרה לתושבים להמשיך לחיות את חייהם ולהאכיל את משפחותיהם בזמן שבערים אנשים עמדו בתור ללחם. כיום הכלכלה החופשית על מגוון האפשרויות שהיא מצליחה מושכת אליה את הצעירה, החוצה מהכפרים והחוצה מרומניה. כארבעה מליון רומנים חיים ברחבי אירופה, הם ברובם צעירים כמובן.
"את לא מתארת לך כמה יפה כאן בקיץ" אומרת לי אנדריאה, כשאנחנו עומדים על גבעה ואני מתפעלת מהנוף החורפי. אני דווקא חושבת שכן – אני רק צריכה לחשוב על תמונה קייצית של ברויגל למשל "הקוצרים ".ואני בהחלט אשמח לטייל בה מתישהו בקיץ או באביב.
רומניה בשלג – פרטים נוספים
את הכפרים היפהפיים האלה ביקרנו במסגרת חופשת החורף שלנו ברומניה
פינגבק:רומניה – חופשת חורף מושלגת | אפקים מטיילים
התמונות האלה מדהימות ביופיין! לגמרי ציור!!!
את בני בן ה4 סחבתי על הידיים לראות את התמונות של ברויגל והוא בעט במותני, החוצה, החוצה…. רק בשנתיים האחרונות חזרתי לראות את התמונות ההם שלא יכולתי ליהנותמהן כהלכה… הזכרת לי את הסיפור הזה…
ולמרות שנשבעתי שלא אחזור לרומניה, את לגמרי עושה לי חשק!
וואו רבקה כל כך מכירה את זה – ילד על הידיים במוזיאון ! יש לי רשימה ארוכה של מוזיאונים ליזור אליהם. ומה היום הילד הזה ? איך הוא היום עם מוזיאונים.? תודה רבקה על המחמאות לתמונות. סעי בחורף – שמיכת השלג הזאת שמכסה את הכל, יש בה כזה קסם.
הוא לא ילך לבד, כלומר למוזיאונים של אמנות, אבל כן יבוא איתי אם אבקש. אגב, כשהיה ילד מאוד אהבתי ללכת איתו, למרות שידעתי שאצטרך להגביל עצמי לתערוכה אחת, מקסימום שתיים, הוא תמיד תרם לי זווית ראייה מיוחדת משלו. פעם אסע….
הם צודקים הילדים. צריך תערוכה אחת , לאט, להתמקד בה. ולנוח. אני משתדלת להזכיר לעצמי את זה
מקסים, ינינה. מאד מזכיר לי את מראה הכפרים בהם הייתי בחורף הבולגרי. גם הסיפורים דומים, על עזיבת דור הבנים אל העיר. תמונות יפות!
תודה אורה. אני תוהה האם יבוא יום והבנים או הנכדים ישובו. (משהו כמו שכונות הבנים בקיבוצים). – בחופשם חיי קהילה טבע ושייכות.
ינינה היקרה אין כמו התמונות הפסטורליות האלה של הכפר כשהשלג מכסה את הכל. איני יכולה שלא להזכר בבית בכפר מארישל עת תפסה אותנו סופת השלג. לראות את פתיתי השלג הרכים נופלים אט אט ואנו צפונים בתוך הבית ומייחלים שייפסק כדי שנמשיך בטיול. נהניתי מאד להצטרף לטיול הזה וכמה חשק עשית לי לשוב לרומניה בשלישית.
תודה רחל! אני שמחה שנהנית מהמראות. גם לי יש חשק לחזור לרומניה. זו היתה ממש טעימה על קצה המזלג.
אנחנו. היינו. בכפר מרישל בקיץ לפני שנתיים התארחנו אני ובעלי בצימר ביתי , היה מעולה ומהנה , בעלי הצימר חגגו יום הולדת והזמינו אותנו לחגוג. איתם, הם לא דיברו מילה אנגלית ואנחנו לא יודעים רומנית אבל היתה שיחה מצחיקה רומנית עברית ,כי מה משנה …- העיקר שהבנו פחות א יותר … אנגלית ….ההבנה בשפת ידיים ואינטואיציה
איזו חוויה היתה לכם אביבה ! איזה כיף זה להיות ככה מוזמנים לחגיגה מקומית. תודה על השיתוף.
העוני הקפיא בזמן את נופי פיטר ברויגל האב.
אגב ראשון: אימי נהגה לקחת אותי ללובר, נדמה לי בימי ראשון (?). אולם או שניים לפני שהיא הלכה להפגש עם החברות שלה בבית הקפה ואותי הניחה ב"גיניול" – תאטרון בובות מסורתי. אך היא נהגה לשתף אותי בחוויה. מה אתה רואה בתמונה הזו? כמה דמויות נראות לך? מה אתה אומר על המצב רוח של הצייר/הציור? וכו'. התעכבנו אפילו אצל הציירים הלא מעטים שנהגו להעתיק שם ציורים ולראות איך הם עושים את מלאכתם. כך, כנראה הצליחה לרתק אותי ובלי עומסי ייתר.
אגב שני- אחרי המסע חוצה פירנאים- מים לאוקיינוס עם בני, תכננתי מסע דומה לקרפטים, שמשום מה לא יצא לפעול. חבל. עוררת בי מחדש את תחושת ההחמצה ההיא.
אגב שלישי- המקל הוא בעצם השלמה של מה שלא עשה הטבע עמנו. הולכים על שתים?… חיה חלשה נטולת הגנה… יש מקל!
תודה רבה נמרוד על השיתוף במחשבות שלך. מעניין שאנחנו חושבים על עוני בהקשר של הכפרים האלה. נראה לי שדוקא בערים העוני יכול להיות הכי גרוע. בכפר אתה לפחות יכול לגדל את מזונך.
ובכל זאת ההגירה היא מהכפר לעיר. כמו שנוכחת לראות וטרחת לכתוב. בתים נטושים…
צודק. אולי כי העיר נותנת תקווה לאפשרויות חדשות, חינוך טוב יותר לילדים, הזדמנויות חדשות. הכפר – זה המוכר, הידוע, ללא השינוי. במחשבה שניה : גם אני עברתי מהכפר (צורן) לעיר הגדולה הרצליה 🙂
כפי שסיפרתי בפוסט על הכפר של אבא שלי, ההצטרפות לאיחוד האירופי הרסה את הכפרים המסורתיים. הפרנסה נשמטה מתחת רגליהם ועל מנת להתפרנס הצעירים חייבים לעזוב את הכפרים ולמצוא מקומות חדשים. אגב משלי, ביוון סיפרו לנו שהעובדים הזרים שלהם הם אלבנים כפריים, לונדון מלאה במהגרים מכל ארצות מזרח אירופה…
ובאירלנד מלא פולנים ובפולין מלא אוקראינים. נדידת העמים המודרנית.
ינינה נהנתי מאד מהתמונות הנפלאות ומהסיפור המעניין, מהחיבור לתמונות שראית בילדותך, מחוויית חיי הכפר שנוסף לה המידע המעניין של אנדריאה, בקיצור רקחת כאן מרקחת מתוקה-חמצמצה יפה ומעניינת.
,תודה יפעת.
נכנסתי לבלוג שלך כדי לחפש מידע על רומניה
בהתחלה לא הבנתי איך פיספסתי tאת הפוסט הזה (זכרתי את הקודם כמובן)
ואז ראיתי שלפי התאריך- הייתי בוורשה ולכן…
התמונות שצילמת כל כך יפות, זה ממש "עולם אחר" ולגמרי דומה לתמונות שהזכרת.
מעניין… גם אני אוהבת יצירות בסגנון הזה, וגם עליי כילדה הם הילכו קסם (לא רק של ברויגל) וגרמו לי לרצות ללמוד על העולם ולחקור אותו.
ייתכן ואנחנו נטייל בעקבותייך, אבל לא בשלג (לכן החקירה על רומניה).
אם את חושבת לכתוב עוד פוסטים על רומניה, אז כבר יש לך כאן קוראת נאמנה אחת לפחות 🙂
תודה ליען ! בהחלט מתכננת עוד כמה פוסטים. שמחה שאת קוראת ומגיבה
פינגבק:רומניה - חופשת חורף מושלגת - אפקים מטיילים
אהבתי את החיבור לציורים של ברויגל. התמונות שלך מרהיבות!
תודה רבה רונית! אני שמחה לגלות שלא רק לי הנוף הכפרי מזכיר את ברויגל.