פרוייקט אופנה: סיור מאחורי הקלעים של האופנה הישראלית

כשמדברים על חדשנות ישראלית האסוציאציות הראשונות העולות לראש הן היטק, אקזיטים מוצלחים, וקרנות הון סיכון. כפי שנוכחתי לדעת בסיור ומפגש עם יוצרות ישראליות מתחום האופנה, החדשנות אינה שמורה רק לתחום ההנדסה. גם בתחום האופנה הישראלית ישנה יצירתיות, שימוש בטכנולוגיות מתקדמות וחומרים חדשים תוך שימת לב לאקולוגיה וידידותיות לסביבה. חדשנות זו הולכת ותופשת הכרה בין לאומית, ויותר ויותר מעצבות ישראליות עושות להן שם עולמי, משווקות את מוצריהן בחו"ל, ומציגות בתערוכות נחשבות.

איפה עובר הגבול בין אופנה לאומנות ? ממה נובעת החדשנות באופנה? איך ממתגים המעצבים את עצמם אל מול הגלובליזציה? והאם בכלל ניתן להתפרנס בישראל מאופנה?

מודעה קטנה  בפיד שלי בפייסבוק על סיור מאחורי הקלעים של האופנה הישראלית צדה את עיני. אמנם אני מרבית הזמן לבושה בג'ינס וטי-שירט, אך תהליכים שקורים ומובילים למוצר המוגמר תמיד מסקרנים אותי. בתי, חובבת האופנה, עוקבת אחר מעצבים מענינים, ויוצרת אופנה בעצמה היתה השותפה האידיאלית לסיור.

גלית בעלת TLVstyle מובילת הסיור, משתפת אותנו באני מאמין שלה בתחום האופנה. האופנה שהיא מתעניינת בה מכונה כיום אופנה איטית ( slow fashion ) העומדת בניגוד לאופנת ההמונים של חברות המותגים הגדולות. החברות הגדולות מיצרות אופנה זולה במדינות העולם השלישי, לעיתים תוך ניצול משאבי טבע והעסקה בתנאים ירודים של אנשים. האופנה האיטית נותנת כבוד ליצרי האופנה באשר הם: מעצבים, תופרים, סורגים, צורפים ועוד. הזרם נותן כבוד למלאכת כפיים. חשובה ההקפדה על סחר הוגן לאורך כל התהליך. יצרני האופנה האיטית לעיתים קרובות משלבים עבודה מסורתית של פעם עם טכנולוגיות של היום. 

חשובה לגלית חשיפת האנשים שבאים לסיורים להון האנושי של המעצבים שיש בארץ, לכתב יד מקורי וחדשני, לספר על האתגרים והשפעות מקומיות ליצירה המקומית. המעצבים שפוגשים בסיורים הם מעצבים שעובדים בישראל, שיוצרים בכמויות קטנות, ועובדים עם בעלי מלאכה בישראל.

השיחה על אופנה ישראלית כחלק מתנועות עולמיות מפתיעה אותי. אופנה ישראלית מתקשרת אצלי מצד אחד למשכית, גוטקס, וגדעון אוברזון, ומצד שני לשבר הגדול של מפעלי הטקסטיל בארץ ומעבר התעשייה למזרח ליצור זול והמוני. המעצבים האלה לקחו סממנים מהתרבות הישראלית – רקמה מזרחית, חמסה, צבעי כחול טורקיז – ושלבו אותם בעיצובים שלהם וכך מתגו את עצמם בארץ ובעולם. כיום האופנה הישראלית לאו דווקא משתמשת באותם מוטיבים סטראוטיפיים. גלית מכנה את האופנה הזאת "גלוקלית" מלשון גלובל–לוקלית. כלומר המעצבים מזהים מהשפעות האישיות, והתרבותיות הפועלים עליהם, מזקקים אותם, ומהם יוצאים לאופנה גלובלית. מעצב ישראלי שרוצה להצליח לא יכול לחקות את המותגים הבינלאומיים, עליו למצוא את הסיפור האישי שלו. תחילה עליו להתבסס בארץ, ורק אז לצאת לחו"ל. 

די בשיטוט קל בדרומה של תל אביב כדי לראות עד כמה האיזור דינמי ותוסס – בתי קפה, מסעדות, גלריות קטנות עצמאיות, מיזמים חברתיים שונים, וקהל תושבים ומבקרים מגוון. יש הרבה חן בשילוב האקלקטי של מבני באו-האוס משופצים, לצד בנינים מעוטרי גרפיטי ובתי אבן ערבים. מעצבים רבים בוחרים לעבוד באזור זה. לעתים המעצבים משלבים בחלל אחד עבודה עם מגורים. לפעמים הסטודיו ממש נחבא בבניין משרדים פשוט. גלית מובילה אותנו במומחיות  בין סמטאות העיר, אל חדרי מדרגות צנועים, ופותחת לנו דלת אל עולם אופנה עשיר שמהווה חלק מהתרבות המקומית.

שירי עבדה – צורפת ואומנית – SHA

גלית מציגה לנו את שירי עבדה בעלת המותג SHA כמעצבת אקססוריז, צורפת ואומנית. אבל שירי מדברת על עצמה כעוסקת בחומר. היא עובדת עם מתכת ומחפשת בה כיוונים חדשים, יוצרת עם אמייל ומזה זמן מה החומר העיקרי שלה הוא הנייר. מעניין להקשיב לה כשהיא מספרת על התהליך אותו עברה עם נייר. שהחל בפרוייקט גמר שלה בשנקר שעסק בספרים. היא החלה עם חיתוך וצביעת ספרים, ואהבה את הדוגמאות הנוצרות בשולי הספר. בשלב הבא היא קיפלה אותם, והדביקה ויצרה משטחי עבודה שעליהם יכלה לחרוט, לחתוך בלייזר, להוסיף רקמה וחרוזים.

על קירות הסטודיו הקטן תלויות עבודות קטנות שלה. התליה מוקפדת. "אני מחפשת ביצירה תשובות”, אומרת שירי, "נמצאת במסע עצמי כל הזמן. אני חושבת באמצעות היצירה"

את העבודות היותר גדולות שלה ניתן למצוא בתערוכות. בתערוכה  הנוכחית "ניר – מצבי קיצון" במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב היא מציגה שמלה מנייר. שירי מעבירה בינינו קטלוג של תערוכה אחרת ובו מעיל נייר. זה לביש? אני לא מתאפקת ושואלת . כמובן, רק לא בגשם! היא מזהירה ומציינת שהמעיל תפור עם בטנה.

שירי בהחלט מבינה לליבי כשאני מודה באוזניה שקשה לי לראות שספרים הם חומר גלם שחותכים אותו, קורעים אותו ומשנים את יעודו. אני לא יכולה שלא לעצור ליד ערימת ספרים זרוקה על ספסל או ליד פח אשפה ולבדוק אם יש איזה ספר מעניין. כמעט תמיד יש. שירי משתמשת בספרי כריכה רכה באנגלית, מכיוון שהם מעניקים את הגוון שהיא מחפשת. ספרים אלה בימינו לעיתים קרובות מושלכים לפחי מחזור כאילו היו עיתונים ישנים.  

מורן פורת – מעצבת תכשיטים

חומר אחר מפתיע שמשמש ליצירת תכשיטים אנחנו פוגשים בעבודותיה של מורן פורת. מורן יוצרת תכשיטים קלסיים מבד ונשענת על מקורות קלסיים כגון תכשיטי מלוכה.  

"יהלומים הם חבריה הטובים ביותר של האישה" שרה מרלין מונרו, אבל בעיני תכשיטי זהב, יהלומים, ואבנים יקרות הם סמל להנצחת ניצול ושוביניזם. בתחתית "שרשרת המזון" של אותם תכשיטים יקרים נמצא פועל ממדינת עולם שלישי, שמרויח דולרים ספורים לכל יום עבודה. אני כל כך שמחה לגלות שה"אבנים" שבהם מורן משתמשת הן ידידותיות לאנושות.

את האבנים שמורן משבצת בתכשיטים שלה היא החליטה ליצר מבד. יצירת התכשיטים מאבנים היא ידנית. היא צובעת את הבדים בשיטה המסורתית במטבחה: בסיר מים רותחים מבשלת בד עם צבע. היא משתמשת באבנים אמתיות כשבלונה: עוטפת אותם בבד, ומצפה אותו בחומרים פלסטיים עמידים. לאחר שהחומרים מתייבשים ומתקבעים, היא שולפת את האבן האמתית ועל הבד נשארת ההטבעה.

התכשיטים עצמם קטיפתיים למגע. מותר לגעת? אני שואלת את מורן כשאני עומדת מול תצוגת התכשיטים. כשמתבוננים בתכשיטים של מורן מתעורר חשק עז לגעת בהם, לחוש את המרקמים: מרקם קטיפתי אך קשיח למגע, מעבר הדרגתי של גוונים, תכשיטים שבהם התליון מתמזג אל הרצועה שבעזרתה עונדים אותו. מורן מסכימה בחיוך, ומספרת שבעבר כשהוצגו בחנויות התכשיטים שלה בויטרינות סגורות, היא עצמה הרגישה שמשהו מהחוויה נפגע.

מדוזה – גילי ועדי – תיקים

אני מתבוננת בתיקים המעוצבים של "מדוזה" ולא מאמינה שהדוגמאות היפיות הוטבעו על לינולאום, החומר הבזוי מעט המכסה רצפה בשיכונים סובייטיים. החומר מיוצר בארץ בקיבוץ עוגן, וליצירתו משתמשים בתכולה של כ90% פלסטיק ממוחזר. ההטבעה של הדוגמאות נעשית במכונות תעשייתיות גדולות בתהליך הנקרא vacume forming , הטבעה בחום גבוה. במסגרת הסיור אנחנו פוגשים את גילי, שיחד עם עדי היא בעלת המותג . את הלינולאום הן הכירו כבר בשנה ג’ בשנקר במסגרת פרויקט סיום. הן בחרו לעבוד בזוג, כיוון שעבודה משותפת מפרה, כשעוסקים במשהו שהוא לא אומנות אז ההפריה ההדדית חשובה. לא בכדי נבחר השם מדוזה. מדוזה מייצגת בשבילן אישה חזקה, עם שם שמהדהד. שתיהן נשים שאוהבות לעבוד ביחד, וגם הצוות שלהן הוא ברובו נשים. החדשנות שלהן מוכרת גם ברמה בינלאומית וזכתה בפרס. גלית מספרת שהן במידה רבה הקדימו את זמנן, אפילו בניו יורק אנשים היו ניגשים ממששים, מלטפים, מתפעלים אבל קונים משהו מוכר יותר. היום הן מוכרות ומצליחות. כשנשאלת גילי במה המותג שלהן ישראלי היא אומרת שעצם החדשנות היא ישראליות. בארץ יש מחסור גדול בחומרים ובאנשי מקצוע בתחום, אז יש הרבה חדשנות במתיחת הגבולות של החומר, ובשיתופי פעולה בין יצרנים ישראלים.

תום – מעצבת טקסטיל – TOOSHAAYA

תום מעצבת טקסטיל  מספרת על עצמה שהיא חיה, נושמת וצורכת אומנות מגיל אפס. כשנולדה הוריה היו סטודנטים לאומנות, והיא זחלה בין צבעים ומכחולים. כממשיכת המסורת היא מגדלת את ביתה התינוקת בבית בו היא עובדת ומוכרת את האקססוריז שהיא מעצבת.  את המותג TOOSHAYA פתחה תום עוד לפני סיום לימודיה ביחד עם אמה, צמרת. בעיצוב האקססוריז שלה – קארדיגנים, שלים וצעיפים – היא מגיעה מהתחום של החומר. היא משתמשת בשני סוגים של סיבים חדשניים. הסיב האחד הוא שילוב של כותנה ובויה,  שארית של תעשית הטופו. והסיב השני הוא שילוב של במבוק וכותנה. בתהליך היצור קוצצים את הבמבוק, או הבויה ומערבבים עם כותנה לסיב חדש. הסיבים מאוד נעימים למגע ויש להן תכונות מפתיעות. הבמבוק כמו המשי הוא מבודד כיוון שהסיבים שלו מתכווצים ומתארכים לפי הטמפרטורה ויש לו פילטר UV טבעי, מה שהופך אותו לחומר מושלם לתנאים בישראל. הבויה לעומת זאת היא חומר מחמם והיפו אלרגני.

תום מאמינה שפרטי לבוש צריכים לחיות לאורך זמן, ולכן הגזרות הן מחמיאות לגוף הנשי, עוטפות אותו ברכות, מאפשרות לאישה להבליט או להצניע כבחירתה. תום היתה רוצה להחזיר את מסורת עבודת היד. כל האקססוריז שלה נעשים בעבודת יד על ידי סרגניות העובדות בביתן.

מבחינתה ישראליות זה כור היתוך ואקלקטיות. והיא בעצמה כזאת . היא מונה שורה ארוכה של מדינות מוצא של אבותיה, ומיד לאחר מכן מונה שורה ארוכה של מקומות בישראל בהן גדלה וחיה בתקופות שונות בחיה.

ליאורה טרגן

כשאנחנו נכנסים לסטודיו של ליאורה טרגן אני מרגישה כאילו נסעתי בזמן. הסטודיו שלה נראה כמו סלון בשנות ה20 שעוד רגע יכנסו גברות הדורות בשמלות ישרות עד מתחת לקו המותניים, וגברים בחליפות ועניבות. מישהו ידליק את הגרמופון וכולם יתחילו לרקוד.

ליאורה טרגן היא מעצבת ותיקה בוגרת שנקר, שעובדת עם לקוחות באופן פרטני. כל עבודה שלה היא יחודית – שמלות, תכשיטים, אביזרים. היא מקפידה מאוד על חומרים, ואת השמלות תופרת בעצמה.  גם אם עבודותיה נראות אקסטרווגנטיות משהו, בהתאם לרוח שנות העשרים והתקופה הוויקטוריאנית מהם היא שואבת השראה, ליאורה עצמה מאוד שקטה, ונחבאת אל הכלים. גלית מעודדת אותה לספר לנו על עצמה, על רעיונותיה, על תהליכי העבודה והחומרים המיוחדים שהיא משתמשת. ליאורה שואבת את השראתה מהטבע, מההיסטוריה, מציורים קלסיים. עבודותיה כוללות נוצות (שנשרו), דמויי צדפים מעור, שלים סרוגים שעליהם רוקעו ריבועי מתכת. אני מוקסמת מקופסאות הכפתורים ואביזרי התפירה שמסודרים בקופסאות וצנצנות על הקיר.

מידע נוסף 

סיור האופנה שבו השתתפנו הוא אחד מסדרת סיורים בתחום אופנה ועיצוב ישראלי לקהל ישראלי בשיתוף פעולה בין גלית בעלת TLVstyle ובין חנה ורבקה בעלות ARTISH ,שמלבד סיורי אופנה, מארגנות גם סיורי אומנות במקומות שונים בארץ.  TLVstyle עוסקת במגוון פרוייקטים בתחום המדיה והאופנה, והסיורים הם חלק מהפעילות.

הסטודיו של גילי ומורן נמצא מחוץ לאיזור דרום תל-אביב בו סיירנו ברגל, ולכן הן באו לפגוש אותנו במרכז תרבות אלמסן ביפו, הנותן במה לאומנים צעירים ולפרוייקטים חברתיים.