טיול בקרפטים: זן ואומנות ההנאה מהטיול

 

"כבר כמה שנים שאני מפנטזת על טיול בקרפטים הרומנים", מספרת לי חברתי נ' לפני יציאתה לטרק ברומניה. היא הצליחה לגייס את חברתה ל', ארזה חפציה וספר להשראה ויצאה. כשחזרה  – כתבה על חוויותיה, ועל  דרכן הנינוחה של הזוג הנ"ל (תרתי משמע )לטייל.

אני קצת מופתעת כשאני קוראת לראשונה את סיפורה. לא כך תיארתי לי טרק.  לא כך תיארתי לי סיפור דרך. היכן הקילומטרים שיש לגמוע? היכן התמונות על פסגתו של ההר? היכן תיאור מפורט של ציוד?

בקריאה שניה אני הולכת שבי אחרי הנינוחות, הסיפורים הקטנים, המפגשים המצחיקים ושינויי המסלול שרגליהן מזמנות להן.  מתברר שגם טרק בהרי הקרפטים יכול להפוך לשיטוט מהנה. אני מעבירה את מקל ההליכה, ורשות הדיבור לחברתי נ'.

 

♠♠♠♠♠♠♠♠♠

 

באיחור של עשרים שנים, לקחתי לטיול את הספר 'זן ואמנות אחזקת האופנוע' מאת רוברט פירסיג. תוך כדי טיול לא התקדמתי הרבה. הספר באנגלית ולכן קריאתי אטית מהרגיל. משפטים רבים דרשו ממני קריאה חוזרת כדי לרדת לסוף דעתו של הכותב. ובעיקר, הייתי מותשת בערבים. טיול בקרפטים מתגלה כמעייף. העפעפיים צנחו לפני שפתחתי את הספר. לכן אני ממשיכה לקרוא את הספר גם עכשיו, עם חזרתי הביתה ובמקביל לכתיבת שורות אלה. הסופר מתאר את ההבדל בין מטייל שמונע על ידי אגו לבין זה שמונע על ידי החוויה. הוא שיפוטי כלפי אלה שמונעים על ידי האגו וטוען שעמידה ביעד תהיה לא מספקת. אני חושבת שהחלוקה אינה חד משמעית. בטיולי העבר שלי לאגו היה מקום חשוב. תחושת המסוגלות היא חלק גדול מהחוויה.  הצורך להתגבר על קשיים פיזיים, קשיים אינטלקטואליים וקשיים חברתיים שמספק הטיול. ההתמודדות עם כל אלה מצמיחה, הופכת את הטיול לשילוב בין מסע בהרים לבין מסע לתוך עצמי. מסע שמביא אותי עד לגבולות פנימיים שהחציה שלהם מרחיבה אותי עוד. האגו הוא שדוחף לגבול ומעבר.

כבר ארזתי בעבר תיק גדול עם בגדים חמים, שק שינה וכלי בישול. קניתי ספרי לונלי פלנט (בהתחלה ספרים של ממש ובהמשך גרסאות דיגיטליות). התייעצתי עם מי שטייל שם קודם. למדתי מערכות תחבורה של מדינות זרות ונסעתי.  אני יודעת שאני יכולה לטייל עם ציוד לשבוע על הגב, להסתדר בלי לדעת את השפה המקומית ולחזור הביתה בשלום. יכולה לטפל על הר. יכולה לנווט. יכולה לדאוג לעצמי, לסחוב ולהתגבר על קושי. האגו כבר שבע.

עכשיו, אפשר להיות המטיילת שפירסיג מתאר. זו שבאה להנות. ועל אף שלשתינו שורשים פולנים – אנחנו באנו להנות! אז מצאנו חברה שדאגה להכל. תכננו עבורנו את המסלול, הזמינו את מקומות הלינה, דאגו להקפצות והעברות ציוד וציידו אותנו במפות. כל שנותר לנו היה להודיע בעבודה שאנחנו יוצאות לחופשה, לאפס את בני הזוג על הלו"ז של השבוע הקרוב ולארוז תיק. וכך גילינו שגם בלי אגו – המסלולים מרהיבים, השמחה גדולה והשלווה גדולה עוד יותר.

 

 יום 1: פגישה ראשונה עם רומניה

 

בשבע בבוקר, אמצע ספטמבר, נפגשנו בנתב"ג. מצויידות בתיק גב ובו בגדים לשבעה ימים, מברשת שיניים ופירות יבשים. סנדויץ' ארומה אחרון לפני שאנחנו עולות על טיסה לואו-קוסט שתקח אותנו לבוקרשט. כעבור שעתיים וחצי אנחנו ברומניה. נהג לבוש לבן מכף רגל עד צוואר אוחז שלט ובו שמות משפחה דומים מספיק לשלנו. אנחנו חוברות אליו.

יצאנו משדה התעופה. הכביש עובר דרך כפרים מוזנחים. הריח מזכיר נסיעה במפרץ חיפה לפני עשרים שנה. ברקע מפעלים פטרוכימיים מעלים עשן. נראה שאנחנו במישור אין סופי. אין שום הר באופק. ואנחנו באנו כדי לטפס על אחד! כעבור שעה של נסיעה סוף כל סוף הכביש מתחיל להתעקל בין גבעות שהופכות להרים. אנחנו בטרנסילבניה! הנסיעה אטית יותר. הנוף נהיה מיוער. הכפרים חלקם ציוריים. התעשיה כמעט ונעלמה מן העין.

בשעה 16:00 אנחנו בגסטהאוס בברשוב. בנין ישן ברחוב צר. שער גדול מסתיר את החצר הפנימית. החדר הוא בדיוק מה שציפינו מרומניה: מיושן אך פרקטי. מריאן כבר ממתין לנו עם הסברים על מה שצפוי בימים הקרובים. נותן לנו 3 מפות סימון שבילים. מראה לנו מה ההמלצה לכל יום. עונה על שאלות וקובע איתנו שעת איסוף למחר בבוקר. הוא מלווה אותנו למרכז העיר לקנות כרטיס סים מקומי כדי שנוכל לתקשר איתו במהלך השבוע וגם ממליץ לנו על מסעדות. זהו, נפרדנו ממריאן.

המטבע המקומי הוא ליי. ערכו כמעט שווה לשקל. קל לחשב. במכולת קנינו בקבוקי מים, לחם, גבינה צהובה, נשנושים ואיזה פרי עצוב. אוכל שתוכנן ליום טיול אחד ובפועל שרד יומיים. את המסעדה שמריאן המליץ עליה לא מצאנו. התיישבנו באחרת. מרק וקוקטיילים בבר עם עיצוב של תחילת המאה הקודמת. אנחנו בחופשה!

 

יום 2 : על סולמות וערפל

בעל הגסטהאוס, שנראה אדם אפרורי למדי, הפתיע עם ארוחת בוקר צבעונית. צלחות מעוצבות עם טוסטונים, גבינות, ירקות. הנקניקים נשארו בצד מפאת צמחונותה של ל'. הוא עוד יפתיע בהמשך שוב….

 

 

בשעה תשע בדיוק טיבי, הנהג שלנו, כבר המתין לנו בחוץ. היעד: Dambu Morii בגובה 690 מטר, נקודת ההתחלה למסלול קניון שבעת הסולמות. סימון שבילים ברור בצבע צהוב מוביל אותנו במעלה ערוץ נחל מיוער. השיפוע אינו תלול. מעלינו מתוחות אומגות. רשמנו לעצמנו שזו אופציה בחזור. כעבור 40 דקות הליכה הגענו לבוטק'ה שבו קונים כרטיסים לקניון. עוד לפני שהוצאנו מלה מהפה, העובדת אמרה לנו את המחיר בעברית – 10 ליי. כנראה שהמקום פופולרי בקרב ישראלים שמגיעים להרי הקרפטים. שאלנו אותה איך אומרים תודה ובבקשה ברומנית. עכשיו אנחנו מוכנות לכל מצב!

הקניון צר ואפלולי. מדי פעם מציצים שמים. יש בו זרימה קלה של מים. הוא תלול ומרשים. אבל הוא לא באמת הסיפור של המסלול הזה. כי כל שבעת הסולמות ביחד העלו אותנו כמאה מטרים. בסוף העליה יש מסלול עוקף קניון שבו אפשר לחזור. אנחנו ממשיכות למעלה. המדרון נהיה תלול. היער נהיה אפלולי יותר. ככל שאנחנו עולות העצים משתנים. בתום טיפוס של אלף מטרים (!) אנחנו מגיעות לקרחת יער על אוכף בגובה 1630 מטר. לפי המפה ולפי ההסברים של מריאן, אמורה להיות כאן בקתה. הערפל כל כך סמיך שאנחנו בקושי רואות את קצה האף. כל משב רוח מזיז את הענן שאנחנו הולכות בתוכו. פתאום נגלית חורבה ונעלמת מיד. צללית של כלב לבן מתמזגת בערפל. והנה הבקתה. בתכנית המקורית המסלול מעפיל לפסגה שמעלינו וחוזר באותה הדרך לבקתה. טיפוס לפסגה נראה לנו מיותר, ואפילו מסוכן, כשאי אפשר לראות את הצעד הבא. לבשנו את כל הבגדים החמים שבתיק והתיישבנו לאכול. רבע שעה אחר כך, שבעות, הרמנו את הראש. הענן המשיך הלאה ואפשר לראות את העמק קילומטר מתחתינו מתחתינו! אנחנו מרוצות. מהבקתה אנחנו חוזרות במסלול מסומן באדום. השביל קל יותר להליכה. שוב העצים משתנים ככל שאנחנו יורדות. אם בעליה הנשימה הקשתה עלינו, עכשיו אלה הברכיים. מאמצע הדרך סמסנו למריאן ובסוף המסלול המתין לנו טיבי. נסיעה חזרה לברשוב. את תיקי היום השארנו בחדר ויצאנו שוב לעיר העתיקה. במסעדה הראשונה שנראתה נחמדה מספיק, התיישבנו מותשות. חזרזיר עם צ'יפס, פסטה בשמנת, החזירו לנו את הקלוריות שנשרפו. חזרנו לחדר. אני התמוטטתי במיטה אחרי המקלחת. לל' עוד היה כח לקרוא. מחר נוסעות לבראן.

יום 3 –  טירת הערפד ושמורת הנסיך

ארזנו את כל חפצינו ונפרדנו מבעל הגסטהאוס לשני לילות. טיבי ממתין לנו. כעבור חצי שעה אנחנו בBran, בגובה 800 מטר. כאן בטירה, על פי המסורת שיצר משרד התיירות הרומני, חי מי שהיווה את ההשראה לסיפורי דרקולה. בפועל כף רגלו מעולם לא דרכה כאן. אבל למה להרוס סיפור טוב שמושך תיירים. בחניה פוגש אותנו Razvan. אדם גבוה, רחב וחייכן. הוא אוסף את תיק ציוד הלילה שלנו ונפרד בזריזות. ואנחנו כבר כאן, לא נכנס לטירה? מי שהיה בטירה או אפילו בית אחוזה מפואר באירופה, מוזמן לפסוח על החויה התיירותית הזו. טירה דלה. עיקר חנה הוא במעברים פתלתלים שעולים ויורדים בין חדרים נסתרים. האצולה הרומנית כנראה מעולם לא היתה מהעשירות בשכונה.

מהטירה ירדנו לתחילת המסלול. כאן אנחנו נכנסות לשמורת הטבע Piatra Craiului – אבן הנסיך. היום אמור להיות יום קליל, או לפחות זה הרושם שקבלנו מהמפה. בחינה דקדקנית יותר של המפה מגלה שקווי הגובה כאן מסומנים כל מאה מטרים, לא כל עשרה כמו שאנחנו רגילות… נו שוין. המסלול תופר בין יער לאחו. נכנס ויוצא. ככל שמטפסים היערות אפלוליים יותר. בכל פעם שיוצאים לאחו נגלה נוף לכיוון חדש ומפתיע. הבתים למטה בעמק נראים קטנים יותר מפעם לפעם. האחו הראשון צהוב ויבש. הבאים כבר ירוקים יותר. תלוי בכיוון המדרון, בצמחיה. בדרך פגשנו זוג בריטים מבוגרים שהלכו את המסלול ההפוך מאיתנו. כשאמרנו שאנחנו בחצי הדרך – הם צחקו. מסתבר שבצדק….

כשאנחנו בשיא הגובה להיום – 1375 מטרים, נשקפים מתחתינו כפרים שלא ראינו עד עתה.

 

אנחנו שמות פעמינו לעבר Magura לגסטהאוס של רזוואן. בירידה איבדנו את השביל והגענו לצד אחר של מגורה. אשה שפגשנו לא ידעה מילה אנגלית וגם לא הראתה שום סימני הבנה כשאמרנו את שם הגסטהאוס או את שם המארח. אחריה פגשנו קשיש שנראה בן אלפיים. שן קדמית יחידה בפיו. בגדים בלויים וכובע צמר מחורר בקודקוד. לא נראה שממנו תבוא הישועה. אבל דווקא הוא קרן אלינו, רצה לעזור. הוא ברומנית, אנחנו בעברית. בטח שהוא מכיר את רזוואן. יש לו בית הארחה מצויין! כיוון אותנו לבזיליקה – משם כבר נמצא את הדרך. שוב קבלנו שיעור ששפה אינה מכשול. הליכה ארוכה על הכביש הראשי של הכפר – דרך עפר שאינה סלולה, מקוות שמריאן סימן את המיקום הנכון במפה. אין שום שלט לגסטהאוס. כשאנחנו נמצאות על השביל שמריאן סימן, מסתכלות על הבתים ומחפשות רמז, פונה אלינו זקנה מאחת החצרות: "מחפשות את Nea Marin? זה הבית כאן ממול". הגענו!

Nea Marin הוא הדובדבן של היום הזה. בית כפרי. חדרים נקיים ומתוקים. סלון משותף עם חלון ענק שמשקיף אל רכס אינסופי. שולחנות עץ עם מפות עליהם מוגשת ארוחת הערב שמבשלים לנו בעלי המקום – רזוואן ואשתו. לפחות מפונקים יש כאן מטבח לשימוש הדיירים, מאובזר ומרווח. אבל אנחנו בחופשה. רזוואן מגיע עם מטיילים שהוא אסף מבראן – הזוג הבריטי שפגשנו בדרך. הוא ידידותי ופותח מיד בשיחה. היא קרה אלינו וחמה לשני זוגות גרמנים. לא רוצה – לא צריך. אחד הזוגות הגרמנים מטייל עם מדריך מקומי. המדריך רומני גאה ושופע סיפורים ותמונות. אנחנו מתלבטות לגבי המסלול של מחר. ההר מולנו מרושת מסלולים וקשה להחליט. המדריך ממליץ ונוטע בנו בטחון לגבי מסלול שנראה לנו כמו קפיצה מעל הפופיק. מקלחת ולישון.

בתים מבודדים בהרי הקרפטים

 

יום 4 – מפגשים והפתעות

אחרי ארוחת בוקר אנחנו יורדות בשביל שעובר בין חצרות בתים, ממשיך בתוך יער אל ערוץ נחל.  דרך העפר שלאורך הנחל היא הדרך הראשית לעיר הקרובה זרנסטי. ברגע שאנחנו נכנסות לערוץ, האויר קריר יותר. למרות שאנחנו על דרך עפר, יש תחושה שמי הנחל מנקים את האויר. הנחל מתעקל ונכנס לתוך נקיק עמוק ועוצר נשימה. הוא השילוב הלא יאמן בין מקום מפעים ביופיו לבין מסלול שגם סבתא שלכם יכולה ללכת! ואכן קבוצה של ששה גרמנים בני שבעים פלוס הגיעו במכוניות עד לפתח הנקיק.   ל' דוברת גרמנית ולכן ניסתה לעזור להם להתמצא. הם פשוט החליטו שילכו אחרינו. השיחה התגלגלה. מסתבר שהם לנים במלון במגורה ועושים 'על האש' בחצר של בית אחר. הזמינו אותנו להצטרף. כשהדרך התחילה לטפס החבורה הגרמנית שבה על עקבותיה ואנחנו נפרדנו מהנקיק. הדרך עדיין דרך עפר, אבל הנופים כל כך יפים שזה לא גורע. משאית עמוסה בולי עץ יורדת לקראתנו. אני מצלמת אותה. הנהג עוצר לידינו ומסביר ברומנית שוטפת שאי אפשר לטעות בה: אני לא אמורה לצלם אותו כי הוא לא אמור לעשות את מה שהוא עושה. בערב שאלנו את רזוואן אם יש גניבת עצים בשמורה. הוא אמר שכן ושזה כל כך מושחת ומאורגן שגם פקח השמורה בעניין : הוא זה שפותח את השערים…. האירוע היה כל כך מרעיש שכנראה בגלל זה פספסנו את הפניה מדרך העפר לתוך שביל בתוך היער. כשהבנו את הטעות התעצלנו לרדת ולעלות שוב. המשכנו לשביל הבא, לא דרך עפר אבל גם לא שביל מטיילים. מן דרך בוץ שמשאיות יצרו ביער.

אחרי טיפוס רציני הגענו לקרחת יער. כאן אנחנו מוצאות את השביל שאיבדנו ומשקיפות לעבר היעד הבא שלנו – Cabana Curmatura. זו בקתת יער שאפשר ללון בה. עוד טיפוס באחו ואנחנו שם. במרפסת של הבקתה אנחנו מזמינות עוגת גבינה ועוגת תפוחים. יושבת כאן גם קבוצה של כעשרה גרמנים ועוד כמה מקומיים בודדים. כולם מגניבים מבטים תמהים עלינו: שתי בחורות שנדחסות לקצה הספסל כדי לשבת בצל ונתקפות צחוק היסטרי כשמגלות שבעוגת הגבינה המתוקה יש שמיר! כמה ביסים מאוחר יותר אני מוצאת נייר אפיה בתוך העוגה שלי…. נבירה נוספת מגלה שהוא לא הגיע לשם בטעות – הוא מקופל יפה ובתוכו פתק! גם בעוגה של ל' נמצא פתק דומה. בשלב הזה אנחנו כבר כל כך צוחקות שהסובבים נועצים מבטים. בערב רזוואן יתרגם לנו את הכתוב: "מטיילים טובים הם אלה שבחיים". אנחנו שרדנו!

אחרי האתנחתא המוצלחת הזו אנחנו צריכות לבחור – שביל מתון מתחת למצוק או טיפוס עליו. ברור שטיפוס! למצוק קוראים Piatra Mica. חוש הומור היה למי שקרא לו כך – אבן קטנה. במהלך הטיפוס במעלה המצוק אני עוצרת לעיתים תכופות. הסיבה – להסדיר נשימה. התירוץ – להתבונן על הנוף. או אולי זה ההפך? עם כל צעד הנוף משנה צורה. מולנו יער שממנו מזדקרים סלעי ענק. הקטע הקצרצר הזה של היום היה שווה את כל 1200 המטרים שעלינו ועוד נרד. על אחת כמה וכמה שגם שאר המסלול היה חגיגה. בתחילת ההליכה על המצוק אנחנו משקיפות לתוך העמק שממנו עלינו זה עתה – על הבקתה עם העוגות המצחיקות. בהמשך הצוק אנחנו כבר משקיפות על העמק ממנו התחלנו את היום – על מגורה וזרנסטי. כל כך קטנות ורחוקות.

ככל שאנחנו יורדות, שטף העולים גדל. כבר נהיה מאוחר, הם יצטרכו להזדרז כדי להגיע עד הבקתה באור. יום שישי היום ורומנים רבים עולים לבלות את סוף השבוע ביער. איזה כיף שיש להם כאלה הרים לקפוץ אליהם בסופ"ש! למטה בערוץ האור כבר אפלולי. אנחנו מחליטות לחזור למגורה בדרך הארוכה לאורך דרך העפר במקום לטפס בשביל קצר ביער. רצוצות אנחנו מגיעות לפתח הגסטהאוס ומגלות בחצר ממול את חבורת הגברים הגרמנים, ששוב מזמינים אותנו להצטרף אליהם לארוחת ערב ובירות. אבל אנחנו מותשות. ויש לנו המון שאלות לשאול את רזוואן (מה הסיפור עם משאית העצים? מה כתוב בפתקים? האם שמיר בעוגה זה מתכון מקומי? – לא). אבל השאלה החשובה מכולן – האם נוכל להשאר כאן לילה נוסף?! הגסטהאוס מקסים וההרים מופלאים! לא. אין מקום, הכל מוזמן. מחר בבוקר נאלץ להפרד.

 

יום 5 –   יום הליכה אחרון

בבוקר רזוואן מקפיץ אותנו לתחילת המסלול. נסיעה של 35 דקות, מתוכן 30 על דרך עפר, עד לכפר Simon – שימון, למטה בעמק. בדרך אנחנו שואלות אותו על הכפר, עליו, על האנגלית המשובחת שלו. הוא שופע סיפורים מרתקים. לא מספרת – שתהיה לכם מוטיבציה להגיע אליו. את תיק הלילה שלנו רזוואן משאיר באיזה מלון בסביבה והנהג בחזור אוסף אותו. כל הלוגיסטיקה מתקתקת מצויין, בלי שאנחנו נטרח.

משימון אנחנו עולות לעבר Moara Dracului – מפל השטן, כפי שתרגם לנו מריאן. גוגל מתרגם את זה אחרת… ברור שסוף שבוע: אנחנו פוגשות הרבה משפחות מטיילות במסלול. ילדים רוטנים והורים גוררים. איזה כיף שאת הילדים שלנו השארנו בבית! המסלול יפה, מתון. כנראה שהוא הקל מבין ארבעת הימים האחרונים. אבל הגוף כבר צבר עייפות ואני ממש נאבקת בעצמי לא להכנס למצב רוח של "אני רוצה מסוק, עכשיו!". ממפל השטן השביל לוקח אותנו דרך מפל-דרדרת עצום, בקתת רועים שכבר ננטשה לקראת הסתיו, ולמטה בחזרה דרך היער.

הנסיעה בחזרה לברשוב נראית ארוכה. הנהג חביב ופטפטן. משמיע מוזיקה אלקטרונית ושותה פפסי. הוא מוריד אותנו בכניסה לגסטהאוס. בחצר חוגגים יום הולדת לבעלת המקום. מזמינים אותנו להצטרף. אנחנו עייפות ורעבות מדי. בכוחות אחרונים אנחנו יוצאות לרחוב ליד ומחפשות מקום לאכול. בפיצריה הקרובה שהנהג המליץ עליה אין מקום ישיבה. ממשיכות למקום הבא. האוכל לא היה משהו בכלל, אבל מי שמה לב. כשאנחנו חוזרות המסיבה עדיין בעיצומה. ברור שכל המשתתפים יסבלו מחר מהנגאובר רציני. אמנם הרעש ממש מתחת לחלון שלנו, אבל אני מוותרת על מקלחת, נכנסת למיטה ולא שומעת כלום.

 

יום 6  –  יום נינוח בברשוב

 

מן הראוי להתחיל את היום עם המקלחת שנפסחה אתמול. הבוקר בעלת המקום אמונה על הארוחה. הנחנו שבעלה ישן אחרי ההתהוללות של אמש. אוי כמה טעינו! יצאתי לחצר ונבהלתי לראות מולי גבר ערום. הוא כנראה נבהל יותר! בערב בעלת הבית תבוא אלינו מתגלגלת מצחוק ותתנצל על האירוע שקרה עם בעלה. רק אז הבנתי שזה היה הוא. החברים (השיכורים גם כן) גנבו לו את הבגדים ואמרו שאין אף אחד בבית.

היום חסנו על הברכיים ועל סיבולת הלב-ריאה שלנו. הלכנו לעיר העתיקה של ברשוב ומשם עלינו ברכבל להר שמשקיף על העיר. עליו מוצב שלט ענק בסגנון הוליווד, רק שכאן כתוב ברשוב.

פעם ראשונה בטיול שאנחנו שומעות עברית. הטמפרטורה מגיעה ל30 מעלות. כאילו לא נסענו לחו"ל. באויר יש ריח של צמחיה יבשה. ירדנו מטמפה ונכנסנו ליער קריר ונעים יותר. משהו ביער הזה שונה מהיערות של הימים הקודמים. גם תנועת המטיילים ערה. הרבה רוכבי אופניים לבושים כמו פאואר ריינג'רס.
כנראה שאי אפשר לחמוק לחלוטין מטיפוסים בטרנסילבניה. בחרנו מסלול מתון שהעלה אותנו רק חמש מאות מטרים, עד לPoiana Brasov – עיירת סקי קטנה. בעיירה חברנו שוב לנהג שלנו שהחזיר אותנו העירה. השארנו את התיקים בגסטהאוס וחזרנו למרכז העיר. מצאנו גלידריה ראויה במיוחד (נחזור אליה גם מחר). לקקנו אותה כשברקע להקת מטאל מנגנת בככר המרכזית כחלק מאירועי שבוע הונגריה.

 

יום 7 – מתחילים לפנטז על הטיול הבא

נסיעה באוטובוס ציבורי לAventura Park. פארק חבלים איכותי במיוחד. גולת הכותרת שלו היא אומגה באורך 307 מטרים שחוצה אגם. המסלולים ארוכים, מגוונים וסופר-מאתגרים. וכאן – העברית היא השפה המקומית. המדריך ידע להגיד בעברית "אחד, אחד". בהתחשב במקום העבודה שלו – זה משפט הגיוני ללמוד.
מתחילות להתקפל. עצירה בדקתלון כי גילינו שהסוליה של ל' מתחילה להפרד ואין כמו לחזור מטיול עם נעלי טיולים חדשות שממתינות במתח לטיול הבא. העירה לארוחה, גלידה וחזרה לגסטהאוס לאסוף את חפצינו. הנהג כבר ממתין בכניסה.
בדרך לבוקרשט עוברות בכפרים שאני לא זוכרת שראינו בהלוך. זו אותה דרך? אני מסתכלת אחרת? מנסה לצלם קצת תוך כדי נסיעה. לתפוס את האיים הקטנים של התקופה הסובייטית שנשארו בתוך המודרניזציה ההולכת וכובשת. ישנות ליד השדה. השכמה בשלוש לפנות בוקר. את הנהג לשדה אנחנו מוצאות ישן על מיטת שדה בחדר האוכל. 10 דקות והגענו.
בשדה העברית כבר שוב זורמת. הקסם הולך ומתפוגג. ריחות היער התחלפו בריח שדה תעופה. עוד 4 שעות נהיה בבית. טיול בקרפטים הגיע לסיומו. בדרך כבר מפנטזות על היעד הבא…..

 

♠♠♠♠♠♠♠♠♠

אז איך אתם מטיילים ? האם אתם מטיילים כדי להספיק ולנצל את זמן הטיול במירבו?  או שאתם נינוחים, מטיילים לאט?  האם אתם רושמים בזכרונכם את המקומות? או את המפגשים עם האנשים? אשמח שתספרו לי בתגובות.

♠♠♠♠♠♠♠♠♠

 

הרי הקרפטים יפהפיים גם בחורף. בילינו 4 ימים לבנים ונפלאים בהרים. התנסינו ברכיבה על אופנועי שלג והטרקטורונים ועשינו סקי. על הטיול שלנו אפשר לקרוא בפוסט חופשת חורף ברומניה

אומנם חברתי נ' לא הקדישה הרבה תשומת לב לעניין, אבל האוכל הכפרי באיזור הוא נהדר. מזמינה אתכם לטעום מרומניה בפוסט מסע קולינרי מפתיע בכפרים