מוזיאון פתוח בטאלין – מחשבות על לימודי ההיסטוריה

מזיאונים פתוחים חביבים עלינו מאוד מאז אותו ביקור במוזיאון ליד בוסטון ,שאליו הגענו בהמלצת יועץ חביב בסניף המקומי של AAA. זו היתה הפעם הראשונה שבה ההסטוריה הפכה חיה לנגד עיני. שלושת ילדינו הקטנים הסתובבו איתנו בין רחובות עיירה אמריקנית מה19, והוקסמו למראה הדמויות הלבושות בבגדים תקופתיים, עוסקות בעבודות שאפילו לא ידעו שקיימות, מזמינות אותם ליטול חלק.

כשהתברר לנו ששהותינו בטאלין נופלת על יום העצמאות האסטוני, היה ברור שהביקור במוזיאון הפתוח של טאלין יהיה ססגוני במיוחד. והמוזיאון לא הכזיב. באותו יום התקיים יריד איכרים קטן, ואנשים רבים הגיעו לבושים בתלבושות העממיות שלהן.

בכל ביקור כזה אני לומדת משהו חדש ומעניין על אורח החיים היומיומי במאות הקודמות. הפעם קבלנו דווקא הצצה אל מאחורי הקלעים של המוזיאונים האלה.תערוכה מעניינת שהתמקדה בשלושה מבנים שהגיעו למוזיאון בתקופות שונות הציגה את ההתפתחות בתפישה של תפקידם של המוזיאונים האלה.

אסטוניה מקבלת לכבוד יום הולדתה מזג אויר יפה. לאחר ארבעה ימים של טפטוף וגשם השמים מתבהרים, השמש מציצה ומחממת והעננים הלבנים הפרושים בשמים הם בדיוק מה שנדרש להפוך תמונות נוף כפרי למושלמות.

הגיק והקטנה מגיעים מלאי מרץ ואין להם סבלנות לחכות לנו, מכריזים שהם כבר יסתדרו לבד ונעלמים בין שבילי הכפר. המוזיקנט נשאר לטייל בחברתינו: ספק מהורהר, ספק מתעניין. אנחנו מטיילים לאיטנו בין שבילי הכפר, נזהרים שלא להרטב משלוליות והדשא הרטוב שהותיר אחריו הגשם של אתמול. ריח טוב ורענן נישא באויר.

"המוזיאון הוא אינו תיאטרון ששעל בימתו ההיסטוריה מוצגת או תלבושות מסורתיות קמות לתחיה" במשפט זה של מנהל המוזיאון אפשר לסכם את הגישה שרווחה בשנות החמישים באירופה בעת שנפתח המוזיאון.

התפישה הייתה שהמוזיאונים הפתוחים הם אוספים של חפצים ומבנים מהתקופה הטרום תעשייתית המוצגים בנוף כפרי. בנינים מאותה תקופה אורגנו בצורה של כפר, כך כל מבנה תופש את מיקומו הטיפוסי. המטרה הייתה ליצור שימור של המבנים הארכיטקטוניים לטובת הדורות הבאים ולא לייצר העתק של חיי הכפר.

ההפתעה הארכיטקטונית של המוזיאון מבחינתנו היתה קיומם של תחנות רוח בנוף המקומי. מספר תחנות רוח הועברו אל המוזיאון הפתוח בטאלין במשך השנים. הם סודרו במרכז הכפר. טחנות הרוח שמשו לטחינה של דגנים לקמח. כנפי הטחנות מקובעות לדופן אחת, אבל התחנה כולה יושבת על ציר, כך שניתן לסובב אותה לכיוון הרוח. בהתאם לתפישה של שנות החמישים, התחנות האלה עומדות סגורות ומסוגרות, המדרגות חסומות, ובודאי שלא ניתן לראות אותן פועלות. הילדים בוודאי עצרו לידם, פלטו "מגניב!" כזה או אחר והמשיכו הלאה.

אני חובבת היסטוריה.

אני נוהגת לומר שאהבת ההיסטוריה שלי התעוררה אחרי שסיימתי את בית הספר התיכון, אבל בעקבות התערוכה הזאת אני מבינה שלא כך הדבר. מאז ומעולם אהבתי היסטוריה. אבל ההיסטוריה "שלי" התקיימה מחוץ לכותלי בית הספר. ספרי הלימוד כללו סדרה בלתי נגמרת של תאריכים ואח"מים היסטוריים שלחמו זה בזה, ערפו את ראשי מתנגדיהם, או תלו אותם, נישאו לנשים שלא הכירו ולא אהבו, ועשקו את נתיניהם – מי יותר מי פחות. תהליך הלימוד כלל שינון של העבודות היבשות והתאריכים.  מה לי ולענינים האלה?  זה כל כך משעמם !

אהבתי להיסטוריה באה לביטוי בעולם מקביל שהתקיים בספרים. המאורעות ההיסטוריים של צעירותי קמו לתחיה ברומנים היסטוריים שקראתי בשקיקה. שם הדמויות רבו ואהבו, התחכמו ועבדו, חלו, צחקו וחיו את החיים האמיתיים. הספרים החיו לצד האח"מים גם את פשוטי העם, שחיו את חייהם לנגד עינם. לפתע העובדות והתאריכים היבשים הסתדרו לכדי סיפור מרתק.

גם הגיחות הלימודיות של כיתתי למזיאונים היו משמימות. בתצוגות כללו בדרך כלל גיבוב של חפצים, פוחלצים, ושברים שמהם בעזרת המדריך המשמים הייתי אמורה להרכיב בדמיוני איך נראו הדברים של אז. כשלא הצלחתי להתלהב ולהתעניין, נדמיתי אז בעיני עצמי חסרת דמיון ומעוף.

עכשיו אני מבינה שהאשם הוא לא בי, אלא בהם. בשיטת הלימוד המשמימות, ובתפישה של התצוגה במוזיאונים בשנים שגדלתי, שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. הביקור ההוא שלנו במזויאון שליד בוסטון היה חוויה מתקנת ופתיחה מחודשת של עולם המוזיאונים כאחד. עולם מרתק, צבעוני ססגוני ומלמד.

ואם  בבתי ספר מדובר, כדאי רגע להציץ לבית הספר הבנוי במרכז הכפר.

בית הספר נבנה ב1877 בכפר במרכז אסטוניה ע"פ הסטנדרטים הנהוגים אז ברוסיה. בית הספר כלל חדר גדול לכיתה, דירת מגורי המורה שכללה מטבח, חדר כניסה, 2 מזוים וחדר ארונות עם מקום לסדנת תיקונים. מסביב לבית הספר היתה גינה בה שתלו בני המשפחה עצי פרי, עצי נוי, שיחי פרות יער ופרחים לנוי.

בבית הספר למדו ילדים בגילאים 10 עד 17, בממוצע למדו בכל שנה כ60 תלמידים. הילדים הצעירים הלכו לבית הספר בכל יום, הגדולים ביותר היו "החוזרים ", כלומר פעם בשבוע הגיעו לבית הספר כדי לרענן את ידעיותיהם. משל הלימודים נקבע תחילה לשנתיים, ובהמשך ל3.  שנת הלימודים ארכה בין אוקטובר לאפריל.  כדי שבשאר הזמן יעזרו הילדים להוריהם בחוות המשפחתיות.

הילדים הגיעו לבית הספר מחווית ברדיוס של 6 ק"מ. מיש שגר רחוק יכלה לשאר לישון בחורף. לשם כך היתה ספר נוספת בחדר ילדי המורה. הלימודים כללו לימודי דת קריאה, כתיבה, גיאוגרפיה ושירה ב4 קולות. רוסית היתה השפה הרישמית בלימודים, אפשר היה ללמוד גם גרמנית.

למורה היו חובות נסופות מלבד לימוד ילדים. הוא עזר לכומר, ניהל את המקהלה, אירגן המחזות באירועיןם חגיגיים ועוד. מרבית הכנסותיו היו מחוות בית הספר.  החווה נקנתה על ידי המורה ב1923 ובני המשפחה חיו בה עד 1990, אז נמכרה על ידי הבנות למוזיאון.

בשנות ה80 החלה להשתנות תפישת עקrונות המוזיאון הפתוח באירופה והגיעה גם לאסטוניה. בשלב זה המחקר ההיסטורי התמקד יותר ויותר באנשים הרגילים ובתצוגת חיי היומיום. אפילו המוזיאונים השמרניים ביותר הושראו מאינדיבידואליות ויחודיות בתצוגות שלהם, במקום להתבסס על יצוג סטריאוטיפי. גם חלון הזמן של הבנינים הראויים לתצוגה השתנה. בעוד שבעבר שומרו רק הבתים מהמאה ה19 וקודם לכך. כעת גם בנינים מהעבר הקרוב יותר נחשבים ראויים לשימור. כעת העיצוב הפנימי מכיל חפצים מתקופות שונות וכולל גם את סיפור המשפחה שחיה בבית.  לא רק הארכיטקטורה והחפצים זכו לתשומת הלב אלא המחקר גם התמקד בצמחים ובגידולים שהיו אופיניים לתקופה המדוברת. המוזיאון כמקום ללימוד וחינוך החל לתפוש מקום בשיח המרכזי על תפישת המוזיאון. המוזיאון ליד בוסטון שביקרנו בו , כבר היה בנוי לפי התפישה הזו.

אסטוניה היא מדינה קטנה יחסית, ובמשך שנים רבות היא היתה תחת שליטה אחרת : שוודיה, רוסיה הצארית. מעניין לראות שאפילו בשטח קטן כפרים שונים במקומות שונים פתחו את היחודיות שלהם : מבחינת לבוש, מזון, חפצים ואפילו שפה. הביקור במוזיאון הפתוח מאפשר לראות מעט מהעושר הזה.

"הים יספק את כל צרכינו" – החיים בצפונה של אסטוניה

כל מרקם החיים בחוף הצפוני היה קשור בים. הים נתן, והים לקח, הים איחד והים הפריד.

הדיג היה המקור העיקרי של הפרנסה בכפרים של החוף, את הדגנים ללחם קיבלו מהכפרים הפנימיים בעסקות חליפין. יציאות עונתיות לדיג באיזורים הסמוכים לחופי פנלנד היו נפוצות, ולעיתים כל הכפר היה יוצא למסעות האלה.

על הקשרים הטובים והותיקים עם שכיניהם בצד הפיני מעידים חפצים יומיומיים שעשו את דרכם לבתי הדייגים: שמיכות טלאים, וילונות, כסאות נדנדה, נעלי בית פיניות וקפה. הים איפשר לעבוד על הספינות לצאת ללב ים ולנסוע לארצות רחוקות. הבית קיבל גלויות ומתנות אקזוטיות, וכשחזר בן הבית הביא איתו סיפורים שוירים. הכפריים על החוף התרגלו להיות פתוחים לרעיונות חדשים.

הארכיטקטורה של הבתים הכפריים מענינת ומושפעת ממסורות, ומהחומרים הזמינים בסביבה הקרובה של הכפר. כך למשל בכפרים בצפונה של אסטוניה אבן גיר Limestone שמשה את תושבי החוות לגדרות ולבסיסי החווה. כיוון שניתן למצוא אותה בקלות בסביבה.

בתים רבים באיזור התאפיינו ב"ספסל בוץ" שסבב את מבני הבית. הוא נראה כאדנית מעץ ממולאת בחול. מטרתו היתה לשמש שכבה נוספת של בידוד מבפני הרוחות הקרות המגיעות מהים.

הקהילות הקטנות בצפונה של אסטוניה נהנו מהעובדה שהיו על הדרך בין טאלין לסנט פטרסבורג וגם מהעובדה שהיו בקרבת הים.  בשר ומוצרי חלב מהחוות נמכרו בשווקים של בירת רוסיה הצארית. הים הביא את ההזדמנות לשרת על ספינות ולנסוע למקומות אחרים. היתרונות האלה הביאו לכך שעד סוף המאה ה18 חצי מהחוות נקנו על ידי בעליהם.

אני נהנית לקרוא על הפרטים הקטניים, היומיומיים המציגים את המציאות כפי שהיתה ללא כחל ושרק. כך למשל אני למדה שנשים היו יולדות בסאונה.

אישה שילדה לא יכלה לחזור מיד לביתה כיוון שנחשבה טמאה, עד שהכומר ברך אותה.  כיון שהיתה חלשה מהלידה ולא יכלה לטפל בבית ובחווה המסורת של הדאגה העזרה ההדדית בכפר חייבו את נשות הכפר לבוא ולבקר. אם האם היתה לא נשואה רק הנשים הלא נשואות באו לבקרה. זה נחשב לא מכובד לנשים נשואות לבקר נשים שילדו מחוץ לנישואין. אבל כדי שבכל זאת הן לא ינטשו ולא ישארו ללא עזרה, האמונה העממית הרווחת היתה שהמבקר נשים אלה יצליח במשק ביתו. הביקורים נמשכו עד להטבלת התינוק.

המבקרים הביאו איתם את "דייסת התינוק". מזון לאם היולדת ולמשפחתה. דייסת שיבולת שועל עם חמאה וחצאי ביצה. הם הביאו גם חביתיות, סקונס, עוגות ופרעצלים. בדרום אסטוניה הביאו עוף וירקות מבושלים וכיסונים. אביו של התינוק הציעה שוט וודקה למבקרים להרמת כוסית. זה נקרא " להרטיב את בהונות התינוק"

הילדים שנעלמו חוזרים ומכריזים שהם רעבים, עוד בתחילת היום הם איתרו את פונדק הכפר. הפונדק הניצב במוזיאון נבנה באמצע המאה ה19 בכפר על הדרך בין טאלין לטארטו. כבר בימי הביניים נבנו פונדקים ואכסניות לצד דרכים מרכזיות.  הבעלים השכירו חדרים, מכרו מזון ואלכוהול מהמבשלות הביתיות שלהן לעוברי האורח. לאיכרים בסביבה הפונדקים היו מקום להביא את סחורתם, להתעדכן בחדשות ולמצוא עובדים ימיים. ב1900 המונופול על יצור האלכוהול הועבר לידי המדינה וכתוצאה מכך פונדקים רבים נסגרו.

נאמנים להחלטה להמנע מכריכים, אנחנו מזמינים בפאב ארוחה כפרית מקומית. את מזוננו אנחנו נושאים אל השולחנות בצל העצים. אנחנו אוכלים את ארוחתינו בנחת, נהנים מלגימת בירה מקומית וצופים את העגלות החולפות על פנינו.

בשנים האחרונות נוסף נדבך נוסף לתפישת תפקידו של המוזיאון. בתחילת שנות האלפיים מוזיאונים פתוחים באירופה החלו לתת תושמת לב לקהילות הקטנות ולמיעוטים. המגמה הרוחת היא לערב את חברי הקהילה בתכנון התערוכה. לא עוד אוצר התערוכה בוחר מוצגים ואת אופי התערוכה, אלא הדבר נעשה בשיתוף עם הקהילה ובתרומה שלהם. הקהילה בוחרת איך להציג ומה להציג מהחיים שלה. בעולם הגלובלי שאנחנו חיים שימור מסורות של קהילות קטנות הוא בעל חשיבות מיוחדת. גם המוזיאונים הפתוחים ברחבי העולם נרתמים לשימור. המוזיאון באסטוניה בחר לשמר את המידע על קהילת המאמינים הותיקים. קהילה רוסית ותיקה וקטנה.

"המאמינים הותיקים" (Old Believers)

חופי האגם פיפוס (Peipus) ידועים בדגים שמעשנים תושביהם ובמלפפונים ובבצלים הגדלים על אדמתם. "המאמינים הותיקים" צאצאיהם של רוסים דתיים מאוד שברחו לכאן בעקבות רדיפות במאה ה17 וה18 כתוצאה מפיצול בכנסיה הרוסית. ב1650 יזם הפטריאך ניקון רפורמה בכנסיה הרוסית.  מאמינים ואנשי כמורה שהתנגדו לשינוי נרדפו. רבים ברחו ליערות, עזבו את רוסיה או מצאו את מותם. ראשוני המתישבים הגיעו לאיזור ליבוניה (לטביה ואסטוניה) בסוף המאה ה17. חלקם התישבו על חופי האגם שהיה אז רק מישובים. הם החלו לבנות את כנסיות העץ שלהם ולקיים את חייהם.  לפני מלחמת העולם השניה חיו באסטניה כ 10000 מאמינים, חלקם בטאלין ובטארטו. למרות הרדיפות של רוסיה הצארית, וההוצאה אל מחוץ לחוק של הדת ברוסיה הסובייטית שרדה הקהילה. עם קבלת העצמאות של אסטוניה הקהילה קמה לתחיה, העניין בהם גבר והאגם החל להיות מוקד משיכה לתיירות. יחד עם זאת הקהילה מזדקנת וצעירים רבים עזובים אל הערים.

הקהילה היתה סגורה במשך שנים רבות. חבריה הגנו על אמונתם בקנאות. הן נמנעו מנישואים עם נוצרים מזרמים אחרים.  המסורת אסרה על הכנסת אנשים מחוץ לקהילה לביתם. מאבר על אורחים מחוץ למשפחה להשתמש בכלי האוכל של המשפחה, ולכן לכל משפחה היו כלים לשימוש אורחים.

בני הקהילה לא שתו אלכוהול, לא עשינו, לא קיללו ונמנעו מכל מותרות. הבתים נשמרו נקיים ומסודרים.

כיום לא כל ההגבלות נשמרות, אבל הבתים עדיין מאוד נקיים ונאירונה נמצאת במקום כבוד בפינת הבית. על מדף מכוסה במפיות רקומות ותחרה.

בני הקהילה התפרנסו בעיקר מדיג וירקות. הגידול הנפוץ ביותר היה בצל ובהמשך גם עולש.

הבית שבוא אנחנו מבקרים הוא בית דייג בסגנון רוסי פשוט שנבנה ב1863. החלונות שלו ממוסגרות בתחרת עץ טיפוסית. בבית יש תנור גדול שמפריד בין שני חדרים. זהו תנור רב תכליתי והוא בנוי ככזה : יש בו משטחים בגבהים שונים, שקעים ובליטות. הוא משמש לחימום הבי., על המשטחים הגדולים אפשר לישון – בחורף זהו בודאי המקום הפופולרי ביותר. על פלטות ברזל שהותקנו אפשר לבשל. בתאים בתוכו אפשר לאפות. ואפילו יוצאת זרוע שמשמשת לחימום הסמובר.  לידו מונחת גם קערה עם בצק – כדי שיתפח בחמימות. על תנורים כאלה, שהיו בכל הבתים בכפרים שמעתי סיפורים מהורי בילדותי. מרתק לראות אותם פועלים.

סבלנותם של הקטנה והגיק הולכת וקצרה. הם חוזרים אלינו שוב ושוב וטוענים שהם כבר ראו הכל ומיצו את החוויה.  אני באופן אישי הייתי יכולה להמשיך ולטייל במוזיאון. עד כמה הילדים הפיקו תועלת מהביקור הספציפיהזה ? קשה להגיד. אבל על חוויות לימודיות הן כמו אוכל. תפקידם של ההורים להניח על השולחן אוכל בריא ולזמן חוויות לימודיות איכותיות, תפקידם של הילדים הוא לבחור מהמבחר  את מה שמתאים להם.

אני שולפת עליהם את התחבולה שעובדת תמיד  ושולחת אותם לחפש את המכולת של הכפר ולבדוק אם יש שם איזשהן סוכריות בטעם של פעם. המשימה הזאת מתבצעת בשמחה ובהצלחה.

מזויאונים פתוחים – איך להפיק את המיטב

כדאי מאוד לנסות ולכוון ביקור במוזיאון פתוח כאשר יש אירוע. המוזיאונים אז צבעוניים ושוקקים במיוחד. במוזיאונים פתוחים טובים יהיו דמויות ופעולות גם ביום רגיל. כדאי בהחלט לפנות למוזיאון ולברר  אילו פעילויות יש בו, האם הבתים פתוחים, והאם אכן יש דמויות . ילדי מסכימים פה אחד שללא הדמויות זה לא זה.

מוזיאונים פתוחים נוספים ברחבי העולם

באוסטריה בחבל שטיריה ישנו מוזיאון פתוח גדול ומעניין – מוזיאון שטובינג. במוזיאון הזה עצרנו בדרכנו בחזרה מזלצבורגלנד לוינה. המוזיאון נותן דגש על טכנולוגיות מיושנות. מדהים איך פעם לכל דבר , משרוך נעל ועד שעון היה מומחה ספציפי. על הביקור במוזיאון אפשר לקרוא כאן.

ברייקיאויק, בירת איסלנד ישנו מוזיאון פתוח נהדר. התערוכות המתחלפות שלו מענינות במיוחד. כך למדתי למשל שמלחמת העולם השניה דווקא היטיבה עם המדינה הזאת. לקריאת החווית שלנו במוזיאון הזה.

למרות מחיר הכניסה היקר המוזיאון הפתוח בלילהאמר, נורווגיה שווה ביקור. מלבד המבנים הכפריים והדמויות המלהכות ביניהם , ישנה גם תערוכה מענינת בחלל פנימי על ההיסטוריה של נורווגיה שעשויה היטב. פרטים וחוויות אפשר למצוא כאן .

במזרח הרחוק החיים במידה רבה מתנהלים כמו שהתנהלו גם בדורות הקודמים. מלאכות רבות עדיין נעשות בצורה ידנית. בטיול שלנו בסרילנקה זכינו לבקר בכפר שמארח תיירים ובו אפשר לראות ולשמוע הסברים על אורח החיים בכפר. מעניין מאוד והרבה פחות תיירותי ממה שזה נשמע . אפשר לקרוא על כך בפוסט חייהם של מקומיים.

זיוה רענן מהבלוג "שמתי לב" בקרה במוזיאון פתוח שיקוקו מורה ביפן וכתבה על החוויות שלה בפוסט על יפן.

מיכל מהבלוג "רואה עולם" אספה מקבץ יפהפה ומומלץ של מוזיאונים פתוחים באירופה. היא ציינה את יחודו של כל מזויאון כזה, אז שווה להציץ בפוסט "הכל פתוח – מוזיאונים פתוחים בעולם"

אושרה כתבה על המוזיאון הפתוח בטאלאהאסי בארה"ב.הוא משלב גם בעלי חיים ואפילו מסלול חבלים.

אפילו באיי פארו יש מזויאון פתוח, ועל כך מספר ערן ברימן בפוסט שלו על האיים.

טאלין  – המלצות נוספות

בסביבתו הקרובה של טאלין ישנו מוזיאון פתוח נוסף, אבל בעקבות ההמלצה החמה ותמונות הנהדרות של אורה גזית בעלת הבלוג  חלומות שמורים בפוסט "טאלין היפהפיה הבאלטית" לא היה ספק באיזה אבחר.