פניה של רהט – סיור רמדאן

הטיול שלנו מתחיל בשעת החסד במדבר. זוהי השעה שבה השמש השוקעת נרגעת מחרון חומה. קרניה המלוכסנות מלטפות את הגבעות ואת פסיפס בתי העיר, וצובעות בורוד את מגדלי המסגדים, שאך לפני שעה קלה סינורו את המביט בהם בלבן בוהק. אלה הן השעות האחרונות של יום הרמדאן. עוד מעט כשיסתתר גלגל החמה, תשמע קריאת שבירת הצום מכל המסגדים. הרחובות יתרוקנו, דוכנים על סחורתם תיעזב מבלי משגיח, ויושבי העיר יתכנסו לאיפטר, ארוחת שבירת הצום. רהט. העיר הבדואית הגדולה בישראל, המונה 70 אלף תושבים, משדרת וייב של כפר ערבי קטן. היא ממוקמת כשעה וחצי נסיעה מתל אביב, אך על אורח החיים בה אנחנו יודעים מעט מאוד.

את פנינו מקבלת אלהאם, אישה מעוררת השראה ופורצת דרך במגזר הבדואי שכבר זכיתי לשמוע את סיפורה בביקורי הקודם ברהט. הפעם סיור רמדאן ברהט מובל על ידה. במשך אחר צהריים אחד היא לוקחת אותנו למסע ברחבי העיר ופותחת לנו צוהר לתרבות אחרת, שנמצאת בתהליכי שינוי מענינים. אנחנו מבקרים בשוק, בעיר ואצל בעלי עסקים שהצליחו להרים עסק משגשג כנגד כל הסיכויים. 

בימים כסדרם השוק בשעות אחר הצהריים הומה מקונים, אך בימי הרמדאן השוק נסגר מוקדם. כשאנו מגיעים רק מעט דוכנים עדיין פתוחים. אני אוהבת שווקים אמיתיים, שבאים לשרת את תושבי המקום ואינם תיירותיים. שווקים שאפשר למצוא בהם מחוט ועד שרוך נעל.  שווקים כאלה דרך סחורתם מספרים את סיפורם של תושבי המקום. איפה עוד תוכלו למצוא סאג' בגדלים שונים ?

הקבוצה שלנו מעוררת עניין בין מוכרי השוק. המצלמות שלנו מושכות סקרנים: מה יש פה לצלם ? את התספורת המודרנית של הנער, על רקע השמלות הארוכות, הצנועות אך הצבעוניות. את הרקמות בדגמים מסורתיים, שניכר בהן שנעשו במכונת רקמה. את הצעיפים הצבעוניים.

הנער הדוגמן מרגיש מעט נבוך, כשחבריו בדוכנים השכנים זורקים כלפיו הערות. מה אמרת? אני שואלת אחד מהם. הוא מפרש את דבריו לעברית ומתעניין אם אני יודעת מעט ערבית. "רק מילים בודדות", אני אומרת.  "רק מה שאני זוכרת מבית הספר." ומתחילה לדקלם. "אנא איסמי ינינה, אנא סכנה פי הרצליה. ואינת? שו איסמכ?" הוא מתחייך. כולו מרוצה. השיחה במהרה מתגלגלת לדברי ברכה, ותקוה לשלום ולחיים משותפים. "בעזרת השם " הוא מוסיף. "אינשאללה" אני מחזקת.

חנות התבלינים היפהפיה והריחנית של אשרף ממוקמת סמוך לשוק של העיר. היא הגירסה הממוזגת, והמעוצבת של כל אותם דוכני תבליטים משווקי המזרח, ששבו את ליבם של האירופאים והשיטו את ספינותיהם העמוסות בסחורות ריחניות וצבעוניות, עבדים או חיילים כדי לקבוע בעלות על עוד טריטוריה. מהתבשיל שהקדיחו הקולוניאליסטים באיזורנו, אנחנו אוכלים כבר שנים רבות.  אשרף, איש רזה, עטור זקן ועיניים חמות וחומות, מתרוצץ בין לקוחותיו הקבועים בחנות. הם ממהרים לסיים את קניותיהם האחרונות ולשוב לביתם לקראת תום יום הצום.

אבקות התבלינים מסודרים במיכלים מעוטרים גבעות גבעות. הריחות שלהם משתלבים לאווירה נעימה השוררת בחנות.  הקהל למוד טיולי שווקים מבקש לשמוע על איזה תבלין חדש, משהו שעוד לא שמעו עליו או טעמו אותו, משהו מיוחד לבדואים או לרמדאן.  אלהאם מiציאה מאחת הקופסאות גוש לבן. זה לא אבן. זהו העפיק – גבינה לבנה מיובשת. בעבר, כשלא היו מקררים היו מיבשים את הגבינה הלבנה עד שאיבדה את כל נוזליה. באופן כזה היא יכלה להשמר זמן רב. בעת הבישול טוחנים אותה בעזרת מכתש ועלי,מערבבים אותה עם מים. מתקבלת גבינה מלוחה מאוד במרקם טחינה. אפשר להוסיף לתבשילי בשר או מרק. אפשר גם לגרר מעל התבשילים.

גוש לבן ומיובש זה מעורר בי ניחוחות של שווקי מרכז אסיה על דרך המשי, שם הם נקראים קורוט. גירסאות מקומיות של גבינה מיובשת אלה אפשר למצוא גם בשווקי חברון ומזרח ירושלים בשם קישק, ובשווקי מונגוליה בשם אארול. כאן ברהט עם בתי הקבע שלה, ועם המסגדים קל לשכוח שהבדואים הם במקורם עם של נוודים. את המידע המרתק על הגבינה המיובשת על גלגוליה למדתי בקבוצת הפייסבוק המעולה מרכז אסיה-היסטוריה,תרבות, מחקר

באגף אחר של החנות מסודרים קטניות בשקים גדולים. מהיכן הם ? אני מתעניינת. אשרף אסף חופן קטניות, מתבונן בהם ונותן לגרגרים העגולים לחמוק מבעד לאצבעותיו הדקות. התירס והחומוס הקטן זה מישראל. הגרגרים הגדולים של החומוס מתורכיה. התורמוס מגיע לכאן מדרום אמריקה. הוא ממשיך ומונה את ארצות המוצא של הקטניות. בארגז אחר אנחנו מוצאים כוכבי אניס, ולידו פתיתים, "הקוסקוס הישראלי", בשק גדול.

אשרף מבחין שאני מתעניינת בתבליניו, חוזר אלי ובידו כך מלאה "פריקי", זוהי חיטה ירוקה קלויה הוא מסביר. אני מרחרחת אותה קלות ומיד חושבת על מבשלות בירה, בהן קולים דגנים כחלק מתהליך הכנת הבירה. הבדוואים, שכמוסלמים מנועים מאלכוהול, מכינים ממנה מרק מצויין.

אני ממש מתפעלת מהחנות שלו, ורוצה לשוב לכאן עם אישי חובב הבישולים. אני תוהה איך אמצא את המקום, שהרי הבנינים כאן אינם ממוספרים, הרחובות כאן אינם משולטים ואולי אין להם אפילו שם.

אשרף קצת מופתע מהשאלה. איך תגיעו? תכתבו בוייז "תבליני טיבה".

את ימי הרמדאן מאפיינים דוכנים קטנים הצצים ברחובות ובהם נמכרים מאכלים מיוחדים לחג. הממתקים מושכים מיד את העין.  בחנות מתוקים גדולה וצבעונית אנחנו רואים איך מכינים את העוואמה. כדורי בצק קטנטנים שמטוגנים בשמן עמוק, ומוכנסים לסירוף מתוק. את הכדורים האלה יש לאכול מיד סמוך להכנתם.

בדוכן אחר מכינים קאטאייף . על משטח לוהט יוצק המכין עיגולים של בלילה, שמיד מבעבעת ומזהיבה. את העיגול מטגנים רק על צד אחד זהו הבסיס לממתק והחלק המסובך בהכנתו.

מאוחר יותר בביתה של ג'ולייט אנחנו נראה את המשך התהליך. לתוך העיגול בחלקו הלא מטוגן מכניסים את מלית הגבינה המתוקה, מקפלים את העיגול ליצירת כיס קטן, ומצמידים את השוליים באצבעות. עכשיו ברור מדוע מטגנים רק מצד אחד – החלק הלא מטוגן דביק מעט ושולי הכיסונים נשארים מוצמדים. את הכיסונים מטגנים בשמן עמוק, ועליהם אפשר לבזוק קוקוס, פיסטוק טחון וסוכר.

אני אוהבת את התפרשות השכונות הערביות על פני השטח. הבתים יוצרים פסיפס המתמזג בנוף שמסביב. הבניה הערבית חיה בשלום עם הקווים הטופוגרפיים של הארץ. אם יש גבעה, היא תטפס עליה לאט לאט, אן יש עמק אהיא תתעגל על מורדותיו. השכונות האלה כך נראה הן בבניה והתרחבות מתמדת, כמו גוף חי ונושם הצוח ומתפתח. השכונות על בתיהם נצבעים כעת באור השקיעה הורוד .המנרטים בולטים בצלליות קו הרקיע.

כשמסתכלים על המראות האלה קל להבין איך האירופאים נשבו בקסם המזרח. אבל הרומנטיקה מסתירה לא מעט קשיים.

"אנחנו שבטים החיים במבנים" אומרת אלהם, כשהיא מספרת לנו על מארג החיים ברהט תוך כדי נסיעה בשכונותיה. כשהוחלט לישב את הבדואים בנגב נבנתה רהט שכונות שכונות. כל שכונה כזאת ניתנה לשבט, ותושביו בנו בה את בתיה. המתכננים חשבו שכך יקל על הבדואים לעבור לעיר. אך צורת מגורים זו חישקה את האופי השבטי של התושבים ובמידה רבה מנעה מהעיר לצמוח כלכלית. קבלת ההחלטות היא להחלטת השבט : נישאים בתוך השבט, מקבלים את אישור השבט ללכת ללמוד, ואפילו את מי בוחרים לראשות העיריה. לעיתים קרובות עסקים נופלים מכיוון שבעל העסק חייב לקבל לעבודה אנשים לפי שיוכם השבטי ולאו דווקא לפי כשרונותיהם. בתי הספר והגנים מיועדים אך ורק לתושבי השכונה, כך שהילדים גדלים רק בתוך בני שבטם.

נראה שצעירי כבר בשלים לשינוי. השכונה החדשה שנבנית ברהט מיועדת לכלל האוכלוסיה ואינה מחולקת לפי שבטים. ההחלטה של זוג לעבור לגור בשכונה היא כבר שוברת מוסכמות. בחברה הבדואית מקובל שזוג צעיר גר בבית משפחת הגבר. בשכונה יבנו בתי ספר וגני ילדים, ותחל האינטגרציה שאת פירותיה כך מקווים יקצרו בעתיד. נראה שמושקעת מחשבה בפיתוח השכונה ובאסתטיקה שלה. כביש הגישה מעוטר בעמודי תאורה מסוגננים ומודרניים . המסגד החדש שנבנה בשכונה כל כך יפה, שאנחנו דורשים מיקוב הנהג שלנו לקחת אותנו לשם להצטלם.

בשנים האחרונות נבנה ברהט איזור תעשיה, שמטרתו לספק תעסוקה לתושבי העיר. העיר סובלת ממצוקה קשה של אבטלה, כ34% מהאוכלוסיה מובטלת. כשמסתכלים באתר פארק התעשיה עידן הנגב אכן מופיעה שם רשימה ארוכה של מפעלים, חלקם בבעלות ערבית.

אילהאם מספרת על המורכבות של הקמת מפעלים להעסקת תושבי המגזר. בפארק התעשיה. המפעלים כולם מבוססי עבודת כפיים בתשלום שכר נמוך. במפעלים האלה יש תחלופה מאוד גבוהה של עובדים. השתלבות של האוכלוסיה הבדואית ובעיקר נשים במפעלים בעלי תרבות עבודה מערבית היא מאתגרת. חובתה של האישה הבדואית היא בראש ובראשונה למשפחתה, לאחר מכן לשבטה ורק לבסוף לעבודתה. הנשים אינן מורגלות להודיע למעסיקיהן על העדרות. לעיתים קבוצה גדולה של נשים נעדרת ללא הודעה בגלל חתונה בשבט או עקב לוויה.  גם שעות העבודה המקובלות במשק אינן מתאימות לנשים שמטופלות בילדים רבים. לעיתים ההנהלה מחתימה את העובדים הנואשים לעבודה על חוזים לא הוגנים.

אין אף מפעל המצריך עובדים עם השכלה גבוהה.

אני תוהה איך זה שאין כאן אף מפעל הייטק. בשנים האחרונות תעשיית ההיטק קולטת אליה עובדים מהמגזר הערבי, וחברות רבות שמות להן למטרה לקדם את האוכלוסיות הערביות. אלהאם מסבירה שלמגזר הבדואי יש מאפיינים יחודיים. אין הרבה סטודנטים שהולכים ללמוד את מקצועות ההנדסה. הבדואים מעדיפים ללמוד מקצועות שבהם לא יהיו תלויים במעסיקים ישראלים: רפואה, רוקחות, עריכת דין , חשבונאות. כך הם יוכלו לפתוח משרד או קליניקה משלהם. נדרשת עוד כברת דרך ארוכה של חינוך בקרב הבדואים, ולמידת מאפייני המגזר על ידי המעסיקים כדי לקדם את השתלבות המגזר בחברה הישראלית. אילהם מלווה נשים בתהליך הקהלה לעבודה, ומלמדת אותן את כל אותם דברים שלנו הם מובנים מעליהם.

כיוון אחר ליציאה מהאבטלה הוא היוזמה האישית והקמת עסקים קטנים. אנחנו נוהגים לפאר ולהתפעל מעסקי הייטק שעשו אקזיט, וחברות ענק שמעסיקות אלפי עובדים. מחקרים רבים מראים שדווקה כלכלות המבוססות על עסקים משפחתיים קטנים ובינוניים הם אלה שבונים כלכלות חזקות ויציבות לאורך שנים (ראו גרמניה). נראה שגם בחברה הבדואית מתחיל שינוי ונפתחים עסקים קטנים. ברהט ישנם מרכזי התעסוקה, וסניף שמעו"ף שמטרתו לקדם את היזמים.  כשאנחנו פוגשים אותם, הם מוכנים עם פיץ' מהוקצע בעברית רהוטה. הם מספרים לנו על המוצרים שלהם, ועלהתהליך שהם עברו כדי להגיע להצלחה. הם מעוררי הערכה והערצה. 

את ארוחת האיפטאר אנחנו אוכלים בביתה של ג'מלאת. בחצר הגדולה של ביתה  מתפרש שולחן ארוך מכוסה במפה כחולה ועליו צלחות הגשה מלאות כל טוב, כדי לימונדה ותמרהינדי מתוק. את חצר הבית מקיפה גדר לבנה. לידה נטועים עצי הדרים. מתחתם מתוחים גדילי צמר צבעוניים. יש משהו סימלי בשילוב הזה: עצי הפרי מסמלים את מגורי הקבע. משנטעת עץ יעבורו שנים עד שיתן פריו, בשנים אלה עליך לשבת לידו ולטפח אותו. גדילי הצמר הצבעוניים מסמלים את הנדודים באוהלים, הם שמשו לעטר את השיג, איזור האירוח של האוהל.

היום אנחנו ישובים כולנו גברים ונשים סבי לשולחן החגיגי. ג'מלאת מברכת את הברכה המסורתית ואנחנו מתחילים לאכול. על השולחן מיני סלטים, מרק  ותבשיל המקלובה – אורז ומעורב עם עוף. אמנם הבישול הוא נחלתה של האישה בתרבות הבדואית, אבל לא מקובל שאישה תקים עסק של בישול ואירוח. כשמנהלת קסם-המדבר יזמה סיורי רמדאן שכללו אירוח בתשלום  לארוחת איפטר בבית המשפחה, רק ג'מלאת הסכימה להשתתף.  גם ביתה הוא היחיד שמארח קבוצות ללינה וארוחות. לאור ההצלחה הצטרפו עוד משפחות לאירוח לאיפטר בעת סיור רמדאן ברהט. מלבד האירוח מנהלת ג'מלאת עסק של מוצרי תמרוקים המבוסס על שמנים, תבלינים וצמחים בדואים. את סודות ההכנה היא למדה את מסבתה.

היא בת 40 , אם לשמונה ילדים, הקטן שבהם הוא בעל צרכים מיוחדים. את העסק של התמרוקים היא החלה לאחר בעלה נפצע בתאונה והמשפחה התקשתה להתפרנס. כיום כל המשפחה המורחבת עובדת בעסק שלה, או באירוח או במפעל התבלינים . ניכר בבעלה שהוא גאה באישתו ובילדיו.

אני מביטה בתווי פניה העדינים של ביתה של ג'מלת. היא צופה באמה המדגימה לנו את תהליך הכנת הסבונים. היא עוקבת אחר התהליך, ומוודא שאימה לא שוכחת דבר. מה שמך? איכרם היא עונה בבישנות.אני מתענינת בפירוש השם, וג'מלאת מסבירה שפירושו "ברכת האל" ,וג'מלאת פירושו  "כל היופי ". ג'מלאת מחבקת את ביתה לרגע, ואני מברכת אותן שתמיד תשרה בביתן ברכת האל, ושתמיד יהנו מהטוב והיופי.

מוחמד מסובב את ברז הפתיחה בבלון הגאז הגדול, ומתישב ליד השולחן בסטודיו שלו. המבער נדלק באיבחה. סטודיו היא מילה קצת יומרנית לכנות את הפחון הצמוד לביתו, אבל שם מול המבער קורה הקסם. המתח עוזב את גופו של מוחמד.  גון קולו משתנה והופך רך יותר כשהוא מסביר על תהליך יצירת חרוזי הזכוכית. לפני דקות ספורות התכנסנו בחדר בו מוצגים עבודותיו. חרוזי זכוכית, צלחות הגשה מזכוכית משובצת, עבודות רקמה, דגמים קטנים של אוהלים בדואים. "אני נוגע בכל סוגי האומנות" אומר אחמד " אבל זכוכית – שם הלב שלי והאהבה שלי, אליה אני הכי נמשך ".

מוחמד הוא אב ל9 ילדים ועובד כל חייו כנהג משאית. בגיל 40 נקלע לתאונת דרכים קשה, ובמהלך תהליך ההחלמה והשיקום הוא החל לעסוק באומנות. דרך האומנות הוא גם נוגע באנשים אחרים. הוא עבד בבתי ספר עם נוער בסיכון. לעיתים קרובות שיעורי האומנות איתו היו הסיבה היחידה לבואם לבית הספר. מוחמד מספר את סיפורו בעברית רהוטה. לעבודות שלו יש קונים, והוא מוזמן לירידים, אבל עיסוקו יוצא דופן . "האומנות אינה מקובלת במגזר " הוא אומר " הבדואים אינם מעריכים אומנות". הוא מספר שילדים בדואים כמעט ולא לומדים אומנות. נער המגלה כישרון אינו מקבל תמיכה או כלים כדי להמשיך ליצור ולהתקדם.

אין ספק שכשחברה עוסקת בהישרדות יום יומית ובמאבק על פרנסה וגידול ילדים אין פנאי נפשי ופיזי לעסוק באומנות. אבל אני חושבת שגם לעובדה שמדובר בחברה של נוודים יש לכך השפעה. האומנות צריכה ישובי קבע שבהם נבנים היכלי תפילה. לאורך ההיסטוריה האומנות מקבלת לגיטימציה כשהיא מיועדת לפאר את האלים, וממומנת על ידי פטרונים עשירים. האומנות הזו זקוקה לסדנאות וכלי עבודה ולאספקה קבועה של חומרים ליצירה.  אמנות הרקמה המפורסמת של הבדואים היא אמנות נשית, הנעשית בחוט ומחט ומקופלת עם כל המטלטלין ועם האוהל.

המחשבה על כך גרמה לי להבין שברוב שנות ההיסטוריה של האומנות היתה אומנות נשית ואומנות גברית. האומנות הנשית היא אומנות הבית: אומנות הריקמה, התפירה, הבישול והאפיה. ואילו אומנות הפיסול, הציור, צורפות, פירזול הם כולן היו אומנויות גבריות. מוחמד הוא פורץ דרך בתחומו, המביא את האומנות לחברה הבדואית. עוסק בעיסוק שאינו מקובל, בודאי אינו נחשב גברי. 

זוהי השנה השניה בה אני משתתפת בסיורי רמדאן. בשנה שעברה סיור הרמדאן שלי היה בטייבה.

מה אתם יודעים על הרמדאן ? בחן את עצמך באתר כאן.

ארוחות צבעוניות מרובות מנות אכלתי בימי הרמדאן בעת שטיילתי בטג'יקיסטאן. אני מוצאת הרבה משותף בין שני המקומות.

סיור רמדאן ברהט – מידע נוסף

בימים אלה מתקיימים סיורי לילות הרמדאן ברהט הפתוחים לקהל הרחב. להזמנת סיור רמדאן.

במשך כל השנה ניתן ליצור קשר עם בעלי העסקים שביקרנו, לשמוע את סיפורם, להתארח בביתם ולרכוש את המוצריהם.

אלהאם אלכמאלאת – מדריכת סיורים ברהט – elhamalkamlat@walla.co.il  053-4838983

ג'ולייט בדר – סדנאות להכנת חמוצים וקטאייף – 053-2319703

ג'מלאת – מוצרי טיפוח טבעיים ואירוח קבוצות – 054-3922896

מחמוד אבו גאנם – אמן זכוכית – 054-2001889

חנות התבלינים של אשרף – שימו "תבליני טיבה " בוויז , וכך גם תוכלו למצוא את "ממתקי נצרת"

בסיור שבו השתתפתי הייתי אורחת של "קסם המדבר"  ומנהלת רהט.