סולידריות – האמת, הסמל ומה שביניהם

המניע העיקרי לטיולים שלי בארצות מזרח אירופה הוא הקומוניזם. עליתי לארץ בגיל 3 ממוסקבה הסוביטית. בבית גדלתי על דעות המקדשות את החופש האישי ואת זכות הבחירה. דעות אלה תובלו בסיפורים מיתולוגיים על הכישורים והיצירתיות שנדרשו שם בברה"מ כדי לשרוד. כשהורי עלו ארצה, הם סגרו דלת על עולם, שקיוו לא לפגוש עוד. אני בבגרותי מנסה להציץ אליו. תחילה בזהירות, דרך חור המנעול, אחר כך דרך חלון פתוח. אני אפילו מעיזה להכניס את רגלי בדלת פתוחה לכדי חריץ. בכל מקום אני מחפשת את הביטוי היחודי של הקומוניזם למקום. בעיקר מעניין אותי לראות את התמורות שחלו מאז.  מעניין אותי לעקוב אחר תהליך השינוי, שלעיתים נסתר מן העין. בנסיעה שלי לגדנסק אני מקווה לפתוח את הדלת לרווחה ולהבין את התהליך שמוטט את המשטר. גדנסק. מספנות. סולידריות. לך ולנסה. איגודים מקצועיים. חופש, שוויון. עולם חדש. מטרטר בראשי מנוע המטוס, כשגלגליו נוגעים במסלול הנחיתה. מחיאות כפיים. המסך עולה על אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר בעולם במאה העשרים.

תקציר העובדות תחילה. סולידריות היא איגוד מקצועי שהוקם בשנות ה80 והונהג בתחילתו על ידי לך ולנסה, חשמלאי במספנות ולימים הנשיא הראשון של פולין הדמוקרטית. הקמת סולידריות שברה את מונופול המפלגה הקומוניסטית כארגון פוליטי יחיד במזרח אירופה. האירגון דגל באי אלימות, זכה למליוני תומכים בפולין ולברכת הדרך של הכנסיה. כוחו הרב של האיגוד, מיליוני המתפקדים אליו והצלחת השביתות שהכריז ברחבי פולין הביאו את הממשלה בראשות ירוזלסקי להכריז על שלטון צבאי במדינה. כשנה וחצי אחר הקמתו הוצא הארגון מחוץ לחוק וירוזלסקי פתח ברדיפה וכליאת מנהיגיו. עד אמצע שנות השמונים היתה סולידריות ארגון מחתרתי שנתמך בידי הכנסייה וה-CIA. גל שביתות ב1988 הכריח את הממשלה לפתוח בשיחות עם סולידריות. באפריל 1989 חזרה סולידריות למעמד חוקי והורשתה להשתתף כמפלגה בבחירות. לך ולנסה נבחר בבחירות של 1989 לנשיאות פולין.
קיץ 1980. נתניה. אני בת 10. שעת הצפיה בחדשות בערב היתה כמעט שעת קודש אצלינו בבית. במבואת דירתינו הקטנה ניצבה הטלויזיה וסביבה היו מתכנסים הורי. אימי היתה באה והולכת, משלבת בין מטלות הבית לבין הצצה בחדשות. אבי היה מרותק לטלויזיה. ישוב היה ליד שולחן הפורמייקה ששימש כשולחן כתיבה, על ראשו אוזניות , ומשרבט מילים בכתב עגול ומסודר על דף נייר. המילים היו מילים בעברית. הוא היה רושם מילים שלא הכיר . מאוחר יותר היה מחפש את פירושן במילון, או פשוט שואל אותנו – הילדים. הוא היה רושם גם ביטויים יפים, כדי לשבץ אותם  בזהירות בשיחה. ערבי ילדותי משובצים בקטעי חדשות בשחור לבן אילמים. כך גם עקבתי אחרי מאורעות המספנות של גדנסק: מסות של אנשים, שערים, מנופים. אני חושבת שבערבים אלה נצרב במוחי הקשר האסוציאטיבי : קומוניזם – תעשיה כבדה – פועלים  – ארובות.

מה חשבו הורי כשראו את תמונות התבצרות הפועלים במספנות? האם הם האמינו שהפעם המאבק הזה יצליח? האם הם חששו לגורל הפועלים, למודי נסיון מנסיונות התקוממות קודמים? 

ברה"מ היתה קומוניסטית כבר לפני מלחמת העולם השניה, אבל המדינות המכונות מדינות "הגוש הסובייטי" אולצו להצטרף לקומוניזם בתום המלחמה. 

שביתת הפועלים של גדנסק ב1980 היתה האחרונה בסידרה של התקוממיות ונסיונות להקל מעט את חיבוק הדוב הסוביטי.המפה שצילמתי במוזיאון ממחישה זאת היטב. ההתקוממות הראשונה החלה ביוני 1953 במזרח גרמניה. המחאות ברחבי המדינה התעוררו בגלל שלטון הפחד של המפלגה השלטת. המפגינים דרשו רפורמות כלכליות, שחרור אסירים פוליטיים ובחירות חופשיות. הצבא הסוביטי הכריז על מצב חירום. מאות נהרגו, אלפים נעצרו ו1600 איש נשפטו במהלך האירועים.

אירועים דומים של התקוממות התרחשו גם בפוזנן (פולין) ובבודפשט (הונגריה) ב1956. ב1961 חומת ברלין הוקמה לאחר שנתיים של מתיחות בין צבא ברה"מ וצבא ארה"ב על אדמת גרמניה. במרץ 1968 יצאו סטודנטים לרחובות ורשה, גדנסק, פוזנן, וורוצלב וקרקוב כדי לדרוש חופש ביטוי בעקבות איסור על העלאת הצגה בתיאטרון בוורשה, בטענה שהיא אנטי קומוניסטית. ההפגנות דוכאו באופן ברוטלי על ידי הצבא והמשטרה. השלטון הפולני יצא במסע אנטישמי כנגד היהודים.  

בבית שמעתי את סיפורי הטנקים החוצים את רוסיה בדרכם לרמוס את פריחתו של האביב בפראג. הורי היו אז בטיול אופניים, וראו שיירות שיירות של טנקים נוסעים מולם. בעקבות חילופי ראש מפלגה בצכ'וסלובקיה בינואר 1968 החל תהליך של דמוקרטיזציה ושל חירויות כלכליות ואישיות. זה לא היה מקובל על ברה"מ ומדינות הגוש האחרות. הצבאות של רוסיה, הונגריה, פולין ומזרח גרמניה נכנסו לצ'כוסלובקיה. הממשלה אולצה להתפטר והחל גל של רדיפות. 

פועלי המספנות בפולין כבר חוו על בשרם את זרועו של המשטר. בכיכר הגדולה שלפני מרכז סולידריות ניצבת אנדרטה. היא הוקמה  לזכר 44 ההרוגים בשביתה במספנות גדיניה. השביתה פרצה ימים אחדים לפני חג המולד ב1970, לאחר שבוטלו הבונוסים שהובטחו לפועלים. המצב הכלכלי אז היה קשה מאוד, ולכן עורר את זעמם של הפועלים. השביתה הזו דוכאה בברוטליות, אבל התסיסה הביאה בסופו של דבר להקמתה של סולידריות.

אביב 2018. גדנסק. אני מצפה לראות משהו מאותם ימים של סולידריות: בנינים קומוניסטיים, נמל, עיר תעשייתית. אבל מאורעות גדולים טבעם להתרחש, להרעיד את אמות הסיפים, ולפנות את הדרך לחיים האמיתיים. אין לצפות שהזמן יקפיא את הרגע את התחושות והמראות. ובכל זאת אני חשה, שאני מטיילת בבועה תיירותית ממותגת. הרחובות הנאים והמטופחים של העיר העתיקה, המסעדות עם האוכל המוקפד, המרינה הקטנה עם הסירות הפרטיות. " גדנסק עיר החופש" מבטיחים הפרוספקטים. על הבנינים הקומוניסטיים צויירה אומנות רחוב, וקניונים גדולים נפתחו בקרבתם. 

על מדרכת הרחוב המוביל אל מרכז סולידריות עומדות שתי פיסות משתי חומות: חומת ברלין וחומת המספנות בגדנסק. שני קטעים אלה הם סמל למאבק לחופש. הסמל מטבעו הוא הפשטה של מורכבות המציאות. הסמל הוא בחירה של פן אחד ממנה, שמיצג רעיון ואידיאולוגיה. הוא חייב להיות פשוט, ומעורר רגשות. אפשר לדמות את הסמל למפתח, שפותח מגירה בארון. ברגע שנשתמש בו תפתח המגירה ונמצא בא את כל אותם מסרים שהסמל מיצג. לפעמים נמצא במגירה מפתחות נוספים – סמלים לעוד קבוצה של רעיונות שמעצבי התודעה שלנו מעונינים שנשתמש בהם. וכך בעזרת סדרה של סמלים אפשר לספר סיפור, ליצור זכרון משותף וקולקטיבי. 

כשאנחנו רואים חומה אנחנו חשובים על הפרדה. בברלין החומה הפרידה בין המזרח למערב, בין הדמוקרטיה לטוטליטאריות, בין הכלכלה החופשית לקומוניזם, בין השפע לעוני ולמחסור. תפקידה של החומה היתה למנוע מתושבי מזרח ברלין לעבור למערבה. חומת המספנות הפרידה בין מפעל לבין העיר הסובבת אותה. פועלי המספנות יכלו לבוא ולצאת כרצונם. מטרתן של חומות סביב למפעלים היא למנוע גניבות ולהגן על הציבור. מספנות ומפעלים הם מקומות מסוכנים. משהחל המאבק של סולידריות תפקידה של החומה והגדר היתה להשאיר את הצבא והמשטרה בחוץ, לאפשר לפועלים להתבצר עד שיענו תביעותיהם. איש אחד שהפך לסמל, כך מספר שלט ההסבר , קפץ מעל החומה הזאת, כדי להוביל את הפועלים במאבק. 

אני ממתינה בכיליון עיניים לביקור במרכז סולידריות. אני מקווה למצוא שם את מה שחמק ממני ברחובות העיר. בהתרגשות ובציפיה אני נכנסת בשער המספנות, שהושאר כמו שהיה אז בעת המאבק. "מרכז סולידריות הוקם כדי לקדם את הדמוקרטיה, את החופש ואת הסולידריות בעולם", כך הוכרז בטקס הפתיחה שלו ב2014. יש בו מרכז כנסים, ספריה גדולה ופתוחה לכולם ואפילו חדר תפילה שאינו קשור לדת מסויימת. בראש וראשונה המרכז הוקם כדי לספר את סיפורה של סולידריות, המשמש מוטיב מרכזי בזהות הלאומית של פולין של היום.

ניכר שהושקעה מחשבה רבה בעיצוב המוזיאון והתערוכה בו. מבנה גדול, כמעט נטול חלונות, הנראה כספינה חלודה הנוטה על צידה. החלל הגדול מבפנים מעורר אסוציאציות של בטן אוניה גדולה, נמל עם מנופים, או אולם גדול במפעל פלדה. התערוכה על סולידריות והרקע ההיסטורי שהביא להקמתה פרושה על שתי קומות במרכז. כל המוזיאון עצמו הוא סמל – צורתו, מיקומו, החדרים שבו, התצוגות בתערוכה. אני חשה שקירות המוזיאון מפרידים בין המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו בעבר לבין הסמל כיום. אבל מה יש להסתיר שם? עכשיו בעידן הדמוקרטיה אפשר לספר את הכל.לא כן? אני מרגישה מאוכזבת מעט. 

"כל השביתה החלה בגלל אישה אחת", מסביר מיכהו המדריך שלנו, ומצביע אל דגם של עגורן המוצב בחלל הגדול. אנה ולנטינוביץ,מפעילת עגורן, פוטרה מעבודתה כ5 חודשים לפני יציאתה לפנסיה. עקב הפיטורין היא עמדה להפסיד את הפנסיה שלה, ולהשאר חסרת כל. אנה היתה עובדת מצטיינת ואהובה על חבריה לעבודה ולכן יצאו להגן על זכויותיה. הם פתחו בשביתה. השמועות על השביתה התפשטו. למאבק הצטרפו במהירות עוד ערים ומפעלים בפולין. הפעם המאבק הזה הצליח. הם נסחו רשימה של דרישות כלפי הממשל ועיקרן הכרה בזכויות ובעצמאות של האיגודים המקצועיים. נציגי הממשל ומנהיגי סולידריות ובראשם לך ולנסה התכנסו במבנה הסמוך למוזיאון ויצאו ממנו כשהם חתמו על ההסכם. מיכהו תולה את הצלחת מאבק זה לעומת מאבקים אחרים, בכך שהם היו מאוחדים, משתפי פעולה, ולמדו מנסיון מר איך להתנהל מול השלטונות. זהו הנאראטיב  שרוצה המוזיאון להעביר: אחדות, שיתוף פעולה, עזרה לזולת, הפולנים עושים לעצמם ומשפעים על העולם.

הסיפור במוזיאון ממשיך ומתמקד במאורעות, ולך ולנסה הוא גיבורן הראשי. סולידריות הלכה וצברה פופולריות בפולין, עוד ועוד אנשים התפקדו לשורותיה. נראה שסולידריות יוצרת סדקים בחומת הברזל – והעולם הריע!

סיפור טוב צריך שיהיה בו קונפליקט. מאבק בין טוב לרע.  את תפקיד הרע משחק "העורב" ירוזלסקי. הוא עומד כעת בראש הממשלה, לפני 10 שנים היה זה הוא שנתן את ההוראה לירות במפגינים. הוא מכריז על ממשל צבאי, מוציא את סולידריות מחוץ לחוק. הוא פותח בשורת מעצרים של בכירי ארגון סולידריות, וביניהם אנה ולנטינוביץ.

העולם פותח בסדרת גינויים, לחץ מופעל על פולין. במדינות המערב נערכות עצרות תמיכה בסולידריות, במנהיגיה ובפועלים. אפילו ישראל שאין לה יחסים דיפלומטיים עם פולין, מוציאה הודעת תמיכה במאבק סולידריות. בשנת 1983 ולנסה קיבל פרס נובל לשלום על פועלו. הוא חשש שאם יצא מגבולות פולין לקבלת הפרס, לא יורשה לו לשוב. לכן שלח את אישתו ובנו לקבל את הפרס במקומו. על קירות המוזיאון תמונות קבלת הפרס. גם תמונות אלה בוודאי הוקרנו על הטלויזיה הביתית שלנו.

קיץ 2018. הרצליה. אני יושבת בחדר העבודה שלי מול מסך המחשב. אני עובדת על כתיבת הפוסט. מהמוזיאון חזרתי עם תחושה שנושא נפילת הקומוניזם לא טופל באופן מעמיק מספיק. אני מחטטת וקוראת חומר באינטרנט. בשיטוטי אני מגיעה לסרט דוקומנטרי משנת 2002 על אנה ולנטנוביץ.

תחילה מופיעות תמונות עגורנים, אולמות עבודה ענקיים, פועלים בקסדות, שלג, אוניות, מתכת וברזל, גושי בנינים אפורים. בעקבותם מסופר סיפור סולידריות מנקודת מבטה של אנה ולנטינוביץ.

"העבודה כרתכת היתה עבודה קשה מאוד ובעלת סכנות בריאותיות", מספרת אנה שהחלה את עבודתה במספנה כרתכת, "היתה קרינה על סגולה וקרינה תת-אדומה. קרינה על סגולה הכאיבה לעיניים, אבל קרינה תת-אדומה השפיעה בטווח הארוך. היא יכלה לגרום לעיוורון. " ובכל זאת היא עבדה בלב שלם, בחריצות והתמדה וזכתה בתואר  "גיבורת העבודה" לציון ההשגים האישיים. היא ממשיכה "הקומוניזם חרט על דגלו את השיוויון בין הנשים והגברים. אבל השיוויון היה רק בעבודה הקשה. שכרן של הנשים היה נמוך יותר. כשבאנו לקבל שכר נאמר לנו "מקומה של האישה במטבח" ככה בעזרת משפט אחד שלה הנאראטיב משתנה. המורכבת עולה אל פני השטח. סדקים מתגלים באחדות הסולידריות. 

אנה ולנטינוביץ, כך אני מגלה, לא היתה רק הטיפה האחרונה שגרמה לכוס מי המרמור על השלטון להשפך. היא היתה מנהיגה בזכות עצמה, לוחמת חופש ומגינה על זכויותיהם של פועלים. היא היתה פעילה בהתאגדויות חברתיות שקדמו לסולידריות, אישה אינטליגנטית ורהוטה, בעלת יושרה לא מתפשרת. היא סולקה ממקום עבודתה בהאשמת שווא על הפרת הסדר.לכאורה חילקה עלונים ובהם דרישות לטובת הפועלים ודרישה להתאגד. צריך להכיר קצת את הלך החיים תחת שלטון קומוניסטי, כדי להבין שתמיכה כזאת תהיה רק עבור אישה שהיא משכמה ומעלה, מושא הערצה.

לשאלתו של המראיין מדוע ויתרה על הנהגת המאבק עונה אנה בפשטות " השביתה לא יכולה להיות מונהגת בידי אישה. אם הייתי מנהיגה אותה היא היתה דועכת". אז היא העבירה את שרביט ההנהגה לולנסה.

המצלמה עוקבת אחרי אנה. היא עולה באיטיות במדרגות, גבה כפוף מעט. שערות השיבה שלה אסופות בפקעת על קודקודה. היא מתבוננת על העולם של שנות האלפיים דרך זוג משקפיים עבות. אבל הסבתא החביבה למראה הזאת, היא מהפכנית חסרת פשרות בנשמתה. כשפרצו שביתות במספנות גדיניה ב2002 היא עמדה בלב העיר גדנסק עם שלטי מחאה ותמיכה, ובאה לשערי המספנה כדי לתמוך בהם ולהביע את הזדהותה ואת התרעמותה מהמצב. "לאנשי הארגון יש עבודה ממשלתית, אבל לפועלים אין כלום. הם קוראים לזה סולידריות, אבל זו לא סולידריות שהיתה בשנות ה80. 21 הדרישות שלנו הן עדיין רלונטיות." היא אומרת.

ההיסטוריה רשמה שהשביתה הצליחה, שהממשלה נענתה ל21 הדרישות של הפועלים השובתים. גם חתימתה של אנה מופיעה על המסמך הזה. אבל השתלשלות הענינים היתה מורכבת יותר. תחילה ולנסה הוביל מהלך שהביא לחתימת הסכם עם העלאות שכר לפועלי המספנות. עם ההכרזה עמדו כולם לשוב לביתם. אבל אנה נזעקה לעצור את העוזבים. היא חשבה שההסכם בוגד בפועלים, הוא דואג רק לאנשי המספנות, אבל מה עם שאר פועלי פולין ? ומה עם הפעמים הבאות?  500 איש נשארו להעביר איתה את הלילה. השביתה חודשה והחלה שרשרת אירועים שהביאה בסופו של דבר לחתימת ההסכם שהביא כוח לאיגוד המקצועי.

הסדקים בסולידריות הלכו והתרחבו עם השנים. אנה וכמה מחבריה המנהיגים חשבו שנעשות פשרות רבות מדי, שסולידריות אינה נאמנה לפועלים. היא הביעה את הביקורת שלה בגלוי. היא חשבה שפולחן אישיות המתפתח סביב ללך ולנסה, מסיח את תשומת לב הארגון מהמטרות. הקרע עם המנהיגים התומכים בלך ולנסה הלך וגדל, והיא עזבה את הפעילות בארגון.

אני מתקשה לזכור מה בדיוק סופר במוזיאון על אנה ולנטינוביץ. הסיור במוזיאון היה סיור מודרך. מיכהו המדריך בחר מה לספר ואיך.

"מה קרה לכל אותם אנשים שהיו בצד המדכא של המהומות ?" אני שואלת את מיכהו. "מה עלה בגורלם של השופטים? של החיילים של המשטרה ? " השאלה אינה נוחה לו. מתברר שהם השתלבו בחיים החדשים. מיכהו מסביר שכשנפל הקומוניזם האנשים רק רצו לבנות את חייהם החדשים, הם לא רצו להתעסק בפצעים של העבר. חלק מהשופטים נשאר במערכת המשפט. מפקדי המשטרה המשיכו בתפקידם. גנרל ירוזלסקי כמובן נשפט ונכלא. אנשי סולידריות בעצמם התפזרו על פני הקשת הפוליטית של פולין. "המאבק לחופש איחד אותם" הוא מדגיש, "עכשיו שיש חופש כל אחד יכול לפנות לדיעות הפוליטיות שלו."

נאראטיב של סיפור מכונן צריך להיות פשוט וזורם בכיוון אחד: מהחושך אל האור. הגבולות בו צריכים להיות חדים וברורים. שחור – לבן. רע -וטוב. אין בסיפור שכזה מקום לסיבוכיות, לדקויות, להתלבטויות או למאבקים פנימיים. סיפור מכונן הוא סמל, שיאחד את כולם סביבו.

אחרית דבר. אני צופה בסרט פעמיים. לעיתים עוצרת וצופה בקטעים בשנית ובשלישית. מחפשת את הדקויות ואת הדברים שנאמרים בשפת הגוף. לי ברור שהסיפור הזה היה צריך להיות מסופר אחרת. זו לא פעם ראשונה בהיסטוריה שנשים מובילות, נשארות בסוף מאחור. אנה לא ממש נמחקה מעל דפי ההיסטוריה. שי רבים מדי שהכירו אותה ואת פועלה. המבקרים בגדנסק יכולים עוד למצוא את הבית בו היא חיה או לכבד בדממה את הפסל שלה, שעומד בכיכר על שמה. אנה נהרגה בתאונת מטוס ב2010.

 

 

סולידריות מידע נוסף

אתר מרכז סולידריות מכיל מידע על המקום, שעות פתיחה ותערוכות מתחלפות.

תיאור מפורט על התכנים המוצגים בתערוכה המרכזית ורקע להקמת המרכז. אנחנו סיירנו בתערוכה עם מדריך אך לדעתי עדיף לסייר לבד. אפשר לקחת מדריך קולי בעת רכישת הכרטיסים, התצוגות מלוות בהסברים באנגלית. אל תשכחו לעלות למרפסת התצפית על הנמל – אנחנו לדאבוני, פספסנו.

סיפור חייה של אנה ולנטינוביץ: במאמר ובסרט הדוקומנאטרי שתיארתי.

מאמר מעניין ומעורר מחשבה המנסה לפענח את סוד ההצלחה של האיגוד 

פירוט תכן21 הדרישות שדרשו וקיבלו הפועלים.

מכתב פתוח לפרלמנט האירופי שכתבו אנה ולנטינוביץ וחבריה בנושא סולידריות והמחקר הנדרש לשמר את האמת.

10 תמונות איקוניות של היציאה לחירות – לא תמצאו כאן תמונה של אנה ולנטינוביץ.

עוד תמונות שמתארות את עידן הקומוניזם בפולין.

 

פוסטים נוספים בעניין קומוניזם

על המפגש הראשון שלי עם פולין ותחילת החיפוש אחר עקבות הקומוניזם אפשר לקרוא בפוסט התקופה האפלה של וורשה הקומוניסטית.

אמרתם קומוניזם – אמרתם רוסיה. איך נראים החיים בעידן הפוסט סווביטי בעיר אחת בשוליה רוסיה של היום – משולש קמצ'טקה.

על מעורבותו של יוחנן פאולוס השני בהפלת הקומוניזם בפולין למדנו בעת ביקור בעיר העתיקה של קרקוב.

לאזרחי הגוש הסוביטי הונגריה נחשבה כמדינה החופשית מכולן. על האופי היחודי של הקומוניזם בהונגריה, על זכרונות נערה מאז, ועל המפגש עם שרידיו בבודפשט של היום אפשר לקרוא בפוסט בודפשט:בין הגולש לקומוניזם.

איך נראו הצעצעוים ומשחקי הילדות של הילדים שגדלו מעבר למסך הברזל? דוגמה לכך אפשר לראות בפוסט וילנה- זכרונות ילדות מפעם

בטיול המשפחתי שלנו בלטביה הלכנו לבקר במקלט אטומי סובייטי. היה מצמרר למדי.

 

דנה לב, בלוגרית ישראלית שחיה ברומניה, כתבה על הקשר בין צבים, מכוניות מרוץ וקומוניזם.

לפחות דבר אחד טוב יצא מרעיונותיהם של מארקס ואנגלס, אבות הקומוניזם. הסופרג'יסטיות באנגליה שנלחמו על שוויון זכויות הושפעו מהם. על מאבקן ועל התערוכות באנגליה במלאת 100 שנים למאבקן כתבה חברתי הבלוגרית רבקה קופלר.