"תכלס, אני מחכה לדבר האמיתי " כותבת לי חברתי בתגובות על שני הפוסטים שפירסמתי כבר על נפאל. "מתי תתחילו כבר לצעוד?" אז אחרי פוסט לוגיסטיקה כללי , ופוסט על פוקרה, באמת הגיע הזמן להתחיל טרק בשמורת אנפורנה אבל זה לא כל כך פשוט. חלקו האחרון של המסע שלנו לנקודת ההתחלה כולל נסיעה של 5 שעות. נסיעות מנהלתיות שכאלה הן נתפסות בידי הטייל הטיפוסי כרע הכרחי, אבל אני דוקא אוהבת אותן. הן מאפשרות לי לגעת- לא לגעת במה שצפוי לי במהלך הטרק. אני מזמינה אתכם להטלטל בכבישיה המאובקים של נפאל, להנות מהמראות הנשקפים מהחלון , לטעום קצת מהאוכל המוקש בצידי הדרך, ולהציץ אל יופים של השלגים שעל האנאפורנה.
הלילה במלון בפוקרה עבר בקושי רב. להקת ציפורי לילה דאגה לצייץ בפרקי זמן קצובים. ולהאיר אותי בהתאם. אחרי 6 שעות שינה התעוררתי סופית באיזו תחושה לא ברורה שהגיע הבוקר. הבדלי השעות – שעתיים ושלושת רבעי – תורמים לבלבול. השעה היתה 2 בלילה. את שעות הלילה הנותרות ביליתי בחברת ספר טיולים על נפאל. עכשיו כשאני כאן – הכל נקרא הרבה יותר מוחשי.
התוכנית שלנו להיום היא נסיעה ארוכה אל נקודת תחילת הטרק. חלקה הראשון של הנסיעה אל העיר בני (Beni ) כאן לאחר הפסקת צהריים מהירה, נחליף לג'יפ ונמשיך להטלטל עד לטאטופאני (Tatopani ) שם נלון את הלילה הראשון ומשם נתחיל לצעוד. משך הנסיעה הצפוי לנו היום הוא כ 5 שעות.
מהרגע שאני עולה למטוס בנתב"ג אני מרגישה שיש מן תהליך פיזי ונפשי המכין אותי לקראת הטרק. נעים מזרחה. והתנועה הזאת מזרחה היא פיזית וגם נפשית. התחנה הראשונה היא איסטנבול. זה מכבר הפך נמל התעופה אתאתורק באיסטנבול לצומת דרכים אוירת המקשרת בין מזרח ומערב. המטוסים הנוחתים בו פורקים דרך השרוולים אנשים מכל הצבעים והמינים. הטיסה הארוכה יחסית לקטמנדו מאפשרת הצצה מהחלון אל מחוזות שכף רגלי לעולם לא תדרוך בהם אלא אם יקרה איזה נס פוליטי: פקיסטאן, אפגניסטאן. כל אותם קמטוטי אדמה בלבן וחום הם אינם אלא רכסים אדירים ומושלגים, פועל יוצא מכוחות גיאולוגיים אדירים שהזיזו יבשות והרימו את רכס ההרים האדיר ביותר : ההימליה. לשם פני מועדות. ההתנהלות האיטית בשדה התעופה בקטמנדו, ואחר צהריים מרגיע על שפת האגם בפוקרה, הם עוד נדבך בתהליך שאני עוברת : אני כאן במזרח. יש לו את הזמן שלו, הקצה שלו , והשגרה שלו.
אני אוהבת את הנסיעות האלה בדרכים המטלטלות והמאובקות של דרכי המזרח. יש המנצלים נסיעות אלה להשלמת שעות שינה אבל אני דרוכה, מביטה מהחלון, מצלמתי בידי. הדרך תמיד מענינת כי החיים במזרח מתנהלים בחוץ: מחות לבתים, ברחובות, בצידי הכביש. הדרכים האלה לוקחות אותי דרך נופים , ודרך כפרים – ואני רואה ואיני נראית.
אנחנו יוצאים מהמלון שלנו בפוקרה בשעת בוקר מוקדמת, שעה שמאפשרת לצפות בעיר המתעוררת לחיים. חלונות הבתים פתוחים אל הרחוב. אנשים עושים את שגרת הבוקר שלהם בחוץ :מסרקים שערם, מצחצחים שיניים ועוד. גם בתי הקפה פתוחים אל הרחוב. מוכרים מסדרים את הדוכנים שלהם. . שרשראות חטיפים. משקאות קלים.כביסה תלויה בכל מקום.
ככל שמתרחקים מפוקרה הכביש נהיה גרוע יותר, בקושי יש בו מקום לשני נתיבים. הכבישים עוברים על גשר ולצד נהר , בו מכונות כבדות עוסקות בעבודות תשתית. טרקטור מסדר קוביות עשויות מתיל מלאכות באבנים כאבני שפה כל שפת הנחל. האם זה מה שיעצור את השטפון הבא ? בצידי הדרך אנחנו רואים פועלים שמתקנים את הכביש, בונים בבטון ובאבנים תומכים לקירות. עבודה ידנית, אבן אבן. יש מי שמסתת אבנים בפשטי ואיזמל. עוד מעט יבואו המונסונים, גשם ירטיב את האדמה הלא יציבה. נהרות של בוץ יזרמו מההרים אל העמקים. האם התומכות האלה יחזיקו? הסיזיפיות של המאבק בטבע כאן בולטת במיוחד.
ולאורך כל הדרך בתים. לעיתים הבית הוא אינו אלא מבנה ארעי של פחונים, המוחזק על ידי אבנים. לעיתים הבתים עומדים על פיסת אדמה צרה המפרידה בין עיקולו של הכביש. ערימת עצים להסקה מסודרת הצד הבית. חדר אחד מוקצה לבעלי חיים. כביסה תלויה. ילדים קטנים. חיים שלמים בצד הדרך.
ההרים מלוים אותנו לאורך כל הדרך. כשהכביש מתחיל לעשות את דרכו כלפי מעלה, הם נגלים לפנינו יותר ויותר. באחת הפניות המראה כל כך מרשים שאני מבקשת לעצור. הנהג מחפש לנו נקודת תצפית בטוחה ואנחנו יורדים לחלץ את עצמותינו אני מאפשרת למבטי לשוטט במרחבים. שמים כחולים, הרים משולגים המתכסים לאט לאט בצעיף עננים , מורדות ירוקים של ההרים.
וטרסות. הו כמה טרסטת. כתמים בגוני ירוק
נראה שזו תחנת עצירה החביבה על המקומיים. בחור צעיר החלה את הטוסטוס שלו , התישב על פי התהום משקיף אל העמק ומעשן . הוא אינו מנח לנו להפר את שלותו.
גברת אחת מבוגרת, שסחבה על גבה סל קש המלא בעלים ירוקים, ובידה סכין מכופפת. היא עוצרת לנוח ומתבוננת בנו בסקרנות, בעודנו מתרוצצים כאחוזי תזזית, מצלמים ומצטלמים.
בבני עוצרים לאכול ולהחליף רכב לג'יפ. תחנת הדלק היא המרכז של הכפר. שאיבת הדלק היא ידנית עם מנואלה. דליים שכתוב עליהם אש הם תחנת הכיבוי.כאן אנחנו פוגשים לראשונה את הפורטרים שלנו. במסעדה הילידה של הכפר אנחנו מובלים אל הגן. אני מזמינה בזהירות מנת איטריות מוקפצת ומרק ירקות. אני מתפעלת מכך שבתפריט מופיע פאי תפוחים. פאי תפוחים ? מי היה מאמין. הכימאי והרופא – מכירים כבר , מחייכים לתגובותי המתפעלות. כן, יש פאי תפוחים לאורך כל הדרך. הם מבטיחים.
הרכב עוצר ליד ערימת אופנועים מאובקת, מעליהם פורח שיח בפריחה צהובה משגעת. הגענו. מה הגענו? אין כאן כלום מלבד גדר. בגדר פתח ודרכו נכנסים. מיד אני מוצאת את עצמי ברחוב מרוצף באבנים של כפר. משני צידי הרחוב גסט -האוסים בנויים מאבנים, גגות מפח, התריסים מעץ.
גברת למודת ימים וטרקרים מקבלת את פנינו בכניסה. יעילות, אין שום חביבות. הכל כאן תכליתי. אם אתה לא מרוצה, אתה מוזמן לישון בחוץ. את עקבות הישראלים אנחנו מגלים בסלט, גם בעובדה שאת סיסמת הוייפיי הא מכניסה בעצמה. הוייפיי בתשלום – 100 רופי. גם המים החמים – 20 רופי. בתפריט של ארוחת הערב יש כמעט יש כמעט כל מה שתרצו. כולל עוף ודגים. כמנהגי אני בוחרת להפוך לצמחונית. אני מזמינה מומו ודאל. טעים כל כך.
לפני ארוחת הערב עוד הספקנו ללכת למעיין החם. מעינות חמים הם מקום טוב לפגוש אנשים ולפטפט איתם. אבל כאן אני עדיין לא בשלה ליצור תקשורת. אני צופה מרחוק. קבוצות גדולות של מטיילים יושבים על שפת הבריכה : קוריאנים, אנגלים וצרפתים. הם מחליפים קריאות ובדיחות כקולניות זה בשפתו של זה. הלכנו למרחק מים חמים. בבריכה הקטנה אני עוקבת בעניין בבחורה לבנה המשחקת עם הילדים המקומיים. והילדים כל כך שונים במרא ם : ילדה אחת מלוכסנת עיניים, ילדה שניה חומה ונראית כמו הודית, וילד אחד בצבע שוקו בהיר עגול עיניים ותלתלים. שלושתם משחקים ביחד, מתרגלים מספטים בודדים באנגלית. כשמגיע זמנם ללכת הם יוצאים מהמים, שוטפים ביסודיות את גופם ואת בגדיהם בכרז עם סבון, מתנגבים היטב ומחליפים בגדים. את הבגדים הרטובים הם מכבסים ותולים ליבוש. גם בריכה, גם מקלחת, וגם כביסה.
גשם מתחיל .אנחנו מזדרזים לחזור למלוננו.
במבואה התרגשות וחגיגה. מישהו ללא אצבעות עלה את אחת האנאפורנות.
ברוכה הבאה לנפאל – יהיה קשוח!
לקריאת סיפור הטיול שלנו ביום הראשון של הטרק.
לקריאת מידע כללי על הטיול שלנו ועל נפאל – טיול בין כפרים ופסגות מושלגות
תמונות מהממות!
תודה רבה קורל ! אני רואה שגם לך יש בלוג. אבוא לבקר 🙂
ינינה, את פשוט אלופה!!!!! אני, אפרופו החברה שחיכתה לטרק הזה, מחכה לפוסט אסטוניה…:-)
ינינה, כיף לחוות שוב את הטיול דרך העיניים שלך. כל כך הרבה דברים לא עברו את סף התודעה שלי כמו: "חיים שלמים בצד הדרך", "תחנת הכיבוי" או האווירה בשדה התעופה של איסטנבול. תודה "הכימאי".
כימאי יקר , גם כשכתבתי את הפוסטים חשבתי " איזה טיול נהדר!" אני שמחה שאני יכולה להרחיב לך את החוויה במידה מסויימת בדיעבד.