כפר נוער לאומנות: מחשבות על ביכורים

בריזה קלה פורעת את הוילון של החלון המשקיף לשדות. קרני שמש אחרונות של סתו מלטפות את החדר שבו אנחנו יושבים : מטבח-סלון של קומונת כפר הנוער ביכורים.  המוזיקנט בחר להתנדב כאן לשנת שירות. זוהי הפעם השניה שאני מבקרת במקום, ומתפעלת.האוירה כאן כל כך חמימה, פסטורלית ומעוררת נוסטלגיה לימי "יש ערימה של חברה על הדשא".  ובאמת, למקום הזה יש הרבה חזון, אהבת הארץ, ורצון לתרום לנוער המשובח שלנו. כפר הנוער ביכורים ממוקם ליד קיבוץ מגן, במועצה איזורית אשכול. הוא הוקם לפני ארבע שנים במטרה לפתח מצוינות בתחום האומנות ולאפשר לנוער מהפריפריה לימודים ברמה הגבוהה ביותר האפשרית. המוזיקנט  ועוד 9 בני נוער מהווים חלק מצוות המקום. הם משמשים מורים, חונכים, אחים – בוגרים לנערות ולנערים השוהים בכפר. כיוון שמדובר בבית ספר לאומנויות נדרשת גם השכלה אומנותית.

וכעת, רשות הדיבור למוזיקנט:

שבע ועשרים בבוקר והשעון שלי מצלצל. אני מתעורר במהירות, יודע שיש לי עשרים דקות ואני "כבר בלו"ז". היום אני בתורנות השכמת בוקר. נו טוב, לפחות יהיה שליו ונעים בחוץ. אני אוהב את השקט שמאפיין את האזור שלנו. כמעט אפשר לשכוח שיש בעיות בעולם,חלקן במרחק ארבעה קילומטרים מאיתנו. רק הפיצוצים שנשמעים לעיתים ממצרים או מרצועת עזה מחזירים אותנו למציאות המורכבת הזאת. והנה עברה רבע שעה ואני עדיין במיטה…

אז מה גורם לבן אדם לדחות בעוד שנה את החיים שלו (לא מספיק צבא?) וללכת לגור עם עוד תשעה אנשים באותו הבית?

לפני ארבע שנים אני בכיתה ט, מגויס טרי בבית הספר לאומנויות ע״שׁ תלמה ילין. מתחיל להתרגל: שיעורים, מגמה והכל. באחד מאותם שיעורים מגיע בוגר המגמה ומספר על מקום מטורף כזה, פנימייה לאמנויות בדרום, שנותנת חינוך ברמה הכי גבוהה בפריפריה. כבר אז משהו במקום הזה קסם לי. קהילה של אמנים, שמתקבצת לה בשביל ללמוד וליצור. ולקבל את הזכות להעביר לחברים בה ממעט הידע שיש לי… רשמתי לעצמי פתק בראש, אחרי תלמה אתה הולך לביכורים.

אחרי ארוחת בוקר (לא רעה בכלל יש לציין) אני כבר בשיעורים. היום אני מעביר שני שיעורי פסנתר בבוקר. הפסנתר עוזר מאוד בהבנה של הצד התאורתי של המוזיקה ולכן הכפר שם דגש על למידה שלו. אני נהנה לשתף בידע שיש לי, נהנה להצטרף לדרך מוזיקלית של החניכים. אצל כל אחד היא שונה.

לביכורים מגיעים תלמידים בגילאי 14 עד 18 מכל חלקי הארץ. בכל בוקר יום א' נוסעים כולם ברכבות ובאוטובוסים הכורעים תחת עומס החיילים. כולם,וגם אני, מיטלטל עם הכלים שלי בין משפחה דתית בת עשר נפשות ובין קבוצת חיילות בדרכן לבסיס. יש בנסיעה הזו משהו מרגיע. שעתיים וחצי שבהן אני יכול רק לשמוע מוזיקה, לחשוב ולכתוב. בכל מקרה, דרושה הרבה מוטיבציה כדי לעמוד בנסיעות כאלה כל שבוע ועוד לישון מחוץ לבית, אבל זה בדיוק מה שהכפר מחפש. אנשים מוכשרים עם פוטנציאל והרבה מוטיבציה, שלא התמזל מזלם להתחנך במסגרת מוזיקאלית במרכז. לביכורים מגיעים ילדים שבקושי מנגנים. אחרי ארבע שנים אינטנסיביות הם מהמוזיקאים הטובים ביותר שניגשים לרסיטל בגרות. איך זה קורה? המפתח להצלחה הוא המורים,התוכנית ובעיקר האווירה. כאן בביכורים האווירה היא של עשייה ברמה הכי טובה שאפשר. כשאתה נמצא במקום כזה, שבו הנגנים ברמה כל כך גבוהה, והרצון ללמוד ולהשתפר נוכח עשרים וארבע שעות ביממה, אין לך ברירה אלא להשתפר. למה זה קורה ככה קטונתי מלדעת. אבל אני יודע שזה עובד.

כמה ישיבות ואז ארוחת צהריים. אני באופן אישי משתדל לאכול רק בארוחות, על מנת לצמצם את הסיכון שלי לחלות בתופעה שנקראת ״השמנת שירות״, ולכן עבורי ארוחת הצהריים שבה מוגש הבשר היא החשובה ביותר ביום. מהסיבה הזו, עם כל הלו״ז הצפוף מהבוקר ועד לשעות הקטנת של הלילה, הארוחות מבחינתי הן קודש. שעה וחצי ביום שבהן לא יכול לקרות שום דבר. ואתה חייב עוגנים כאלו, אחרת אתה טובע במשימות. אני נאחז בגלגל ההצלה הזה ונח כמה רגעים.

בצהריים אני בשיעור קורפטיציה. כלומר שעה וחצי בה אני (בתור פסנתרן) מלווה את אחת הזמרות ועוזר לה לעבוד על המשימות שלה. השנה אני הקורפטיטור (כלומר מלווה) של שתי זמרות מהממות ומוכשרות בטירוף שניגשות לרסיטל בגרות. כך סידרתי לעצמי הר של עבודה עד חודש מרץ. המשימות משתנות מזמרת לזמרת, כל אחת על פי היכולת שלה,המקום שבו היא נמצאת והכיוון אליו היא הולכת. כאן אני מרגיש פחות כמורה דרך ויותר כשותף ותיק למסע, אחד כזה שכבר עבר בשביל, אבל הוא עדיין צועד לידך. אני דואג להשאיר לעצמי חצי שעה של מנוחה, בה אני מותח את השניות עד לצלצול של השעון המעורר שמחזיר למציאות ולמשימות.

ארבעה חודשים אני נמצא בכפר. ארבעה חודשים שמרגישים כמו תקופה ארוכה אבל עברו בדקה. השנה מהר מאוד תיכנס למחציתה ואז תעוף עד לקיץ, ואני לא יכול אלא להצטער שהתקופה שלי כאן תיגמר בקרוב, ולנסות למצות כל יום ויום כמה שאפשר. ובעוד עשר עשרים שנה אסתכל על ביכורים ועל האנשים שנמצאים פה, ותהיה לי מן הרגשה כזו בלב של חמימות, כמו שמקבלים מהסתכלות על אלבום ילדות, או מצפייה בסרטון ישן. ובינתיים אני ממשיך לרוץ ממשימה למשימה, נאחז בתחושה שיש לי השפעה טובה על הילדים הללו, שלא זכו לקבל את מה שאני קיבלתי.

שאר היום, כמו שאני כבר יודע, עובר בטיסה: מהרכב לארוחת ערב לתורנויות לפעילות לפיתרון בעיות וחזרות לאירוע או הופעה קרובה… והזמן טס, ועכשיו חצות ושכחת להתקשר הביתה. בלית ברירה השיחה נדחית למחר, אחרי הכל יש עוד דברים לארגן ודפים לכתוב וקישוטים לגזור ובכלל עוד לא ערכתי את הסרטונים לפגישה. והי, גם לנוח זה סבבה. אני מנצל עוד כמה דקות אחרונות לעבוד על האלבום שאני מקווה איכשהו להצליח ליצור, מתקלח והולך לישון. מחר יום עמוס.    

אבל אולי הם מקבלים פה משהו הרבה יותר חשוב – את עצמם. הקהילה של ביכורים חזקה וגדולה ותומכת כל כך שיש לי הרגשה שרק תגדל ותפרח ותהפוך למשהו יפהפה. אני גאה לחשוב שאני חלק ממנה. אני רואה שהם גם. הזמן יגיד האם חזינו את העתיד או שחלמנו בהקיץ. בין הדשא והשדות, בין החורשה לגבעת השייח שמשקיפה על העוטף, אי אפשר שלא לפרוש מחצלת, לחמם תה, לשכב תחת כיפת השמיים ולחלום קצת.

לפני שהיום מסתיים לחלוטין, בפינת הפרטיות הקטנה שלי, אני חושב על כל מה שקרה היום, מחשבות כאלה על החיים שאולי ימצאו את דרכן לדף הזה. ובשלב הזה כבר אין שליטה והתודעה מתחילה בגלישה שלה אל החלום. מרחוק אפשר לשמוע, הכלבה של הקיבוץ יצאה לטייל בשדות לאור הכוכבים.

ואני,

מהר מאוד אני נרדם.

ועוד מילת סיום אחת של אמא : בכל יום יום שישי חוזר המוזיקנט הביתה תשוש, עמוס בתיקיו , אבל עם אור בעיניים. בכל יום שישי כשאני מחבקת אותו, ומגניבה איזו שאלת "מה נשמע, חמוד ?" אני מרגישה איך הוא עוד קצת מתבגר, מתפתח ופורח. "לתת זה לקבל". יש במקום הזה את הדברים המשמעותיים בחייו : מוזיקה ומעורבות חברתית. מעבר לחינוך למוסיקה כפר הנוער מחנך גם למעורבות חברתית, וכך המוזיקנט עם ההרכב שעליו הוא אחראי יוצא להופעות בקהילה באירועים שונים: שוק איכרים קטן במועצה, אירוע חינוך בחדרה.  

נו, ומה זה קשור לבלוג טיולים ? ובכן מסע חיצוני הוא לעיתים קרובות רק רקע למסע פנימי. מתברר שלפעמים לא צריך לנסוע רחוק …

עוד פוסטים על מוסיקה

אם אהבתם את הפוסט הזה, אני מזמינה אתכם לקרוא פוסטים נוספים שכתב המוזיקנט :

על מסע תזמורת הג'אז לארה"ב ועל ההרגשה של להופיע בפני קהל של 3000 איש.

על חוויות מנסיעת תזמורת נוער לשטוטגרט.

על חילופי תלמידים שכללו גם אירוח בביתינו של נער מגרמניה. חוויה לכל המשפחה.

פוסט שכתבתי ביחד איתו על סצנת הג'אז בפולין והקשר היהודי.

כחלק מפרוייקט "בלוגריות מאירות את החודש" שבו בלוגריות של טיולים מפנות זרקור אל עמותות, מקומות ומייזמים חברתיים ביקשתי מבני המוזיקנט לספר על כפר הנוער ביכורים. את התמונות המלוות צילמנו אנחנו בשני ביקורים קסומים במקום. עוד פוסטים שמאירים עמותות תוכלו למצוא בדף ריכוז בבלוג רואה עולם, של חברתי מיכל בן ארי מנור שיזמה את הפרויקט הזה.