ירושלים של הבסבורג – טיול אל הרובע הנוצרי בירושלים

א' של ראש השנה תשע"ט, כבישי ישראל ריקים כמעט, ואני בדרך ירושלימה. הדרך זורמת לי, אני מוצאת בקלות חניה, חולפת על פני קניון ממילא השומם ונכנסת בשער יפו.  גם העיר העתיקה נמה עדיין את שנתה. החנויות של השוק סגורות ומסוגרות, ורק ראשוני המוכרים מגיעים לפרוש את סחורתם.  אני עוקבת בעיניי אחרי ההנקודה הכחולה בגוגל-מאפס, מנסה למצוא את הפניה הנכונה לפנות אליה. הכתובת היא "רחוב הגיא – פינת ויה דולורוזה", הממוקמת בגבול הרובע הנוצרי בירושלים, נושקת לרובע המוסלמי.

האמת, קצת מפחיד להסתובב ככה בעיר העתיקה.  חשוך כאן, כשהחנויות סגורות. גגוני החנויות סמוכים זה לזה, ובקושי מאפשרים לקרני הבוקר לחדור אל הסימטאות. מי יודע מה מסתתר מאחורי דלתות הברזל, בחצרות הפנימיים, מאחורי הכוכים, הזיזים והבליטות. הנקודה הכחולה על המפה שלפני מתבלבלת. כאן בין גגות הפח וקירות האבן אין קליטה לג'.פי.אס. בסימטאות העיר העתיקה יש להתנהל עם המצפן הפנימי שלך, ועם האמונה.

אני שומעת את נקישות העקבים שלי על אבני המדרכה . או שמא אילו הן דפיקות הלב שלי?  אני מחישה את צעדי.  מעטים הם העוברים השבים ברחוב, אבל הדוכנים כורעים תחת עומס הסחורה הצבעונית, ומהמסעדות הקטנות כבר עולה ריח טיגון עמוק מעורב בצלילי מוסיקה ערבית. שתי נשים עטופות בכיסוי ראש בוחנות גלימות ארוכות מעוטרות בפייטים, גבר חבוש כפיה לבנה המוחזקת על ראשו בעקאל שחור, עוקף מבלי להביט קבצנית זקנה. האם איבדתי את הדרך? את מי אשאל עכשיו? ובאיזו שפה?

אני מגיחה מהסימטה אל כיכר קטנה. הנקודה הכחולה בגוגל מאפס מצאה את עצמה ומסמנת לי, שהגעתי ליעדי. בחומה הגדולה דלת עץ ואליה מובילות מדרגות. הידית נענית לי ואני נכנסת פנימה, הדלת מאחורי נסגרת בנקישה. אנחת רוחה בלתי רצונית נפלטת מפי. בראש המדרגות שלפני עומד פסל של מריה. אני מחייכת לעצמי, כשעולים בראשי סצנות של סרטים מימי הביניים. כך בוודאי חשו ההולכים בדרכים המסוכנות, כשהגיעו סופסוף אל כותליו המגינות של המנזר, בעודם נופלים על ברכיהם, כל להצטלב  ולהודות לאם האלוהים. נכנסתי בשערי ההוספיס האוסטרי בירושלים.

את היומיים הקרובים בין קירות ההוספיס האוסטרי אני עומדת לבלות בשילהי ימי הביניים ובתחילת הרנסנס, בין מלכים ורוזנים, אצילים ומתחזים, בין פיראטים ועסקאות מפוקפקות שנערכות כאן ,באיזורינו, הים התיכון של הקיסרות הבסבורגית. טוב, לפחות באופן וירטואלי. באולם הספריה הגדול והמעוטר מתקיים כנס של היסטוריונים שחוקרים את תולדות בית הבסבורג.

ההוספיס האוסטרי הוקם באמצע המאה ה19 על ידי הקיסרות האוסטרית, במטרה לשמש כאכסניה לצליינים הבאים לירושליים. מאחורי המיזם עמד הרצון של  הקיסרות לחזק את מעמדה בירושלים כבעלת ההחסות על האינטרסים של הכנסיה הקתולית בארץ הקודש.  תחת ברכתו של הנסיך פרדיננד מקסימיליאן, אחיו של פרנץ יוזף קיסר אוסטריה, רכש הקונסול האוסטרי את חלקת האדמה, ושתי מחצבות באיזור ירושלים, שסיפקו את האבנים לבניה. המקום נחנך רישמית על ידי הקיסר פרנץ יוזף בעת מסעו בישראל בסוף שנת 1869. הוא התארח במקום בעת הביקור בירושלים ובבית לחם כחלק ממסע צליינות. בעקבותיו הפכה הצליינות לארץ הקודש פופולרית בקרב בני האצולה באוסטריה ובהמשך גם בקרב בני מעמד הביניים. כשנסתימה בנייתו של ההוספיס כתב  מזכיר המשלחת הדיפלומטית האוסטרית בירושלים: "זה לא יהיה רק ההוספיס הנאה ביותר, כי אם הבניין המוצק ביותר בכל רחבי המזרח, כראוי לעוצמת המדינה הקתולית שיזמה אותו".

כבר באולם הקבלה אני מרגישה שאני נמצאת ב"אוירופה" : בפינת ההסבה כורסאות ותמונות שמן, על דלפק הקבלה מעץ כבד, זר פרחים, שלט קטן מצביע לכיוון הקפלה. לאורך קירות המסדרון תלויות תמונות של אצילי המשפחה.  על שולחן הכיבוד לבאי הכנס עורכת נזירה לבושה בלבן סנדביצ'ונים קטנים ופרוסות עוגה. "קפה או תה?", היא שואלת אותי בגרמנית.  האולם הגדול בו  נערך הכנס מעוטר בציורי קיר נאים, ריצפת העץ חורקת מעט עם כל נכנס, ומאחור ארונות עמוסים בספרים. וילונות ארוכים חצי שקופים מסתירים מאחוריהם את בתי הגגות המקומרים של הרובע המוסלמי.

השושלת של בית הבסבורג התחילה אי אז בסוף המאה העשירית ברוזן ראדבורט, שבחר את שם המשפחה על שם הטירה בה התגורר. פירוש השם הוא "טירת הנצים" והנץ הוא חלק מסימלה של המשפחה. מדרום מזרח גרמניה הרחיבה המשפחה את השפעתה ונכסיה לקצוות המזרחיים של האימפריה הרומית הקדושה. תוך שניים-שלושה דורות ההבסבורגים הצליחו לתפוס הכתר הקיסרי, שישאר בידיהם במשך כמה מאות שנים. כמובן הצליחו להפוך לאחד מבתי המלוכה הגדולים והחשובים של אירופה. בית המלוכה החזיק תארים ותפקידים לרוב: קיסרי גרמניה  שהוכתרו בתור קיסרים רומיים קדושים, קיסרי אוסטריה, מלכי הונגריה, מלכי קרואטיה, מלכי ספרד ופורטוגל, מלכי בוהמיה, הנסיכים של טראנסילבניה, ואפילו לזמן קצר דוכסי פארמה ומודנה, מלך אנגליה ואירלנד, קיסר מקסיקו והדוכס הגדול של טוסקנה.  תקופתו של קארל החמישי, ידועה כשיא ההתפשטות של בית הבסבורג, כולל נחלות באפריקה ובאמריקה, על האימפריה שלו נאמר "האימפריה בה השמש אינה שוקעת לעולם". בסוף שלטונו התפצלה המשפחה לבית הבסבורג האוסטרי ובית הבסבורג הספרדי. חשבתי שעל בית הבסבורג בא הקץ בעת מלחמת העולם הראשונה, שפרצה עקב הרצחו של  יורש העצר. אך מתברר שבית הבסבורג קיים גם היום. העומד בראשו, קארל, מתהדר בתואר ארכידוכס. הוא ואחיו הדוכס גיאורג נמצאים ממש כאן באולם שבו אני יושבת ונותנים חסותם לכנס. הם אמנם נראים כאחד האדם, אבל בהחלט יש לפנות אליהם עם קידומת "הוד רוממותך".

אל הבימה הקטנה שהועמדה באולם היפהפה עולים בזה אחר זה מלומדים להציג את מחקריהם. כל אחד מהם מאיר במצגת שלו זוית אחרת של החיים במאות המאה ה16 וה17 סביב לאגן הים התיכון. המחקרים והסיפורים מציגים עולם שונה ממה שדימיינתי. לעיתים תכופות מדברים על המאורעות באיזור הים התיכון והבלקן בתקופה זו כהתנגשות בין צביליזציות: הנוצרית והמוסלמית – האימפריה העותומנית עם האימפריה האוסטרו-הונגרית . בימינו הגבולות בין שתי מדינות יריבות סגורים ומסוגרים, אבל בתקופה ההיא איזורי הגבול היו כוח היתוך והחלפת תרבויות, הקרבות והכיבושים היו הזדמנות לניידות גיאוגרפית וחברתית. כך למשל מספר אחד החוקרים על המצור של מבצר קליס שהיה הגבול בין העותומנים, הונציאנים ובית הבסבורג. למרות המצור על המבצר וקרבות חוזרים ונשנים סביבו, התקיימו לאורך הגבול יחסי מסחר, מעברים בין הגבולות ואפילו נישואין בין נתיני שלושת המדינות המתנגשות. חוקרת אחת מספרת על השפעות תרבותיות בתחום הספרות, העיצוב והביגוד שעברו בין שתי הממלכות המתנגשות. ערים רב תרבותיות כגון איסטנבול, ירושליים וסארייבו היו נקודות ההשקה מהם הועברו רהיטים, בדים, כתבי יד. כך עברו גם רעיונות בין שתי התרבויות. החוקרים מספרים לא מעט סיפורים משעשעים ומפתיעים. מנהג נפוץ היה לשלוח מתנות של בע"ח וצמחים אקזוטיים בין חצרות המלכות.  כך למשל חוקר אחד התעמק במסעו של פיל שהוענק במתנה למקסימיליאן ה2  על ידי  השלוחה הספרדית של המשפחה, ועשה את דרכו לוינה. מטרתו של הפיל היתה לשקם את תדמיתו הציבורית של המלך, שנחל כשלון  ולא סייע למגינים בקרבות כנגד סולימן המפואר.  מחקר משעשע נוסף  מתמקד  במתחזים לבני אצולה וביחס של בתי האצילים למתחזים שכאלה, במיוחד אלה שהגיעו מהמזרח התיכון.  "אני חייב לציין ששום דבר לא השתנה" יעיר בסוף ההרצאה המרתקת הארכידוכס. " גם היום אחי ואני עסוקים להדוף כל מיני מתחזים, שמבטיחים לנו שהם קרובים רחוקים של בית הבסבורג".

הסיפורים האישיים של החוקרים השונים מרתקים לא פחות. דורותיאה חוקרת ותיקה שעוסקת בסוגיות משפטיות שעלו סביב למקומות הקדושים לנוצרים בירושים בימי השלטון העות'ומני. כבר שנים שהיא מגיעה להוספיס האוסטרי כדי להשתמש בחומר הארכיון למחקריה. את המחקר שלה היא החלה בשנות ה60 של המאה הקודמת, כשההוספיס האוסטרי והעיר העתיקה היו בשטח ירדן. כך בעודה עוסקת במחקר בין כתלי ההוספיס, פרצה מלחמת  ששת הימים. "ומה עשית ? " אני שואלת  דורותיאה, מדמיינת לעצמי מבצעי פינוי וחילוץ נועזים. "את אותו הדבר שעשיתי לפני פרוץ המלחמה" מסבירה לי דורותיאה בשלוה, " קמתי בבוקר והלכתי לי אל חדר הארכיון להמשיך במחקר."

גולת הכותרת של הכנס הוא סיור באתריה של ירושלים ההבסבורגית הנמצאים ברובם ברובע הנוצרי בירושלים. בנקודת המפגש מתיצבים ראשונים הדוכסים לבית הבסבורג עם הדור הצעיר שלהם : שלושה נערים מתבגרים  (רגע, גם אליהם צריך לפנות בתואר הוד רוממותך? ), אחריהם מצטרפים כל המלומדים. אנחנו יוצאים מתוך שערי ההוספיס ונבלעים בהמון התיירים הסוחף אותנו לאורך הויה דולורוזה.  הרחוב מלא סוחרים, סקרנים וצליינים. קבוצות קבוצות צועדות בדרך היסורים בעקבות ישו.  הקבוצות מתתפללות ועוצרות בתחנות השונות המוזוכרות בסיפור. בראש התהלוכה יש מי שנושא צלב עץ כבד. התהלוכות מלווות לעיתים בצלם שנשכר כדי להנציח את המסע, אך בדרך כלל נישאות ידיים האוחזות במכשירי הטלפון הנייד – צלמים או שדרנים לעת מצוא של האירוע המרגש. אמונה בחזית הטכנולוגיה.

אל הסימטאות האלה, אל הכנסיה ואל ההוספיס אני חוזרת במסגרת סדנת צילום של פיני שניר. בסדנאות הצילום שפיני מעביר באיזור הרובע הנוצרי בירושלים הוא משלב את האהבה שלו לצילום ביחד עם סקרנות טבעית ועניין בבני אדם. בסימטאות, שחששתי ללכת, פיני מהלך כבן בית: מברך לשלום את המוכרים, מציג לנו זוויות מעניינות לצילום, ומגלה לנו תענוגות קולינריים שרק מקומיים מכירים. נעים לטייל עם פיני בתבונה וברגישות הוא מוביל את הסיור, מציע רעיונות לצילום אך אינו דוחק, עונה לשאלות בשמחה, אך משאיר נקודות למחשבה. בחברתו של פיני, החשש שלי נראה מטופש, ואני שמחה למקצה הצילומים המשופר. מרבית הצילומים שמופיעים בפוסט הזה צולמו במסגרת סדנת הצילום ובהדרכתו של פיני.  אז בואו ניכנס לכנסית הקבר, עם פיני ועם ידידי המלומדים.

בלב הרובע הנוצרי בירושלים ממקומת כנסית הקבר הקדוש, שעל פי האמונה הנוצרית היא מקום צליבתו, מותו ותחייתו של ישו. כבר מהמאה ה4 לספירה עולים לרגל מאמינים כדי להתפלל בה. זוהי אחת הכנסיות החשובות ביותר והקדושות לכל הנוצרים בעולם. הברית החדשה אינה מספקת מיקום ברור לצליבה. זיהוי מקום הצליבה והקבורה מיוחס להלנה, אם הקיסר הרומי קונסטנטינוס, אשר ביקרה בירושלים שלוש מאות שנים אחרי מות ישו. מורה דרך מקומי הוביל אותה למקום הקבורה שהיה מוסכם על המאמינים אז. הלנה קידשה את המקום ובנה הקיסר הורה להקים כנסייה לציון אתר הקבר הקדוש. במשך 1700 השנים הבאות עברה הכנסיה תהפוכות רבות, היא הוגדלה ושופצה בתקופות תחת שלטון הביזנטים והצלבנים, נהרסה והוזנחה תחת שלטון מוסלמי. היא היתה סלע מחלוקת בין הזרמים השונים של הנצרות עד לקביעתו של הסטטוס -קוו , כלומר חלוקה של אחריות על מתחמי כנסיה וקפלות שונות בין הזרמים השונים הארץ, תוך קביעת כללים ברורים על זכויות לתפילה ומיסה. מרגע שהוחלט על הססטוס קוו, לא משנים דבר , אפילו לא סולם קטן שהשאיר שרת, אחרי תיקון. הסולם הזה עומד כך, בקור ובחום, כבר למעלה מ150 שנה.

כנסית הקבר היום היא עולם שלם של קפלות, קימרונים, מסדרונות, מדרגות, עליות ומורדות. בכניסה לכנסיה נמצאת אבן המשיחה עליה לפי האמונה נערכה ההכנה לקבורה של ישו. מעל האבן הונח לוח שיש גדול , כדי לשמור עליה. המאמינים הרבים משתטחים עליה, מניחים עליה חפצים, מעבירים עליה את כפות ידיהם, מנשקים אותה ומצטלבים. בקפלות השונות נערכות תפילות.  האחת הקפלות התחתונות מצוי מזבח ולוחית הקדשה לבית הבסבורג. תור ארוך של מאמינים משתרך לאורך אולם הכנסיה, המאמינים עומדים בסבלנות כדי להגיע למקום הקדוש ביותר, שם נמצא קברו (הריק) של ישו. מי שאינו רוצה להמתין, יכול להציץ דרך חלון הצצה פנימה אל חלל הקבר.

אני רוצה להודות לפיני, שהזמין אותנו לסיור המרתק ברובע הנוצרי בירושלים. בלעדיו ובלעדי התמונות שצילמתי בהדרכתו הסיפור הזה לא היה יוצא אל האור.

הרובע הנוצרי בירושלים – מידע נוסף

פיני שניר מעביר בתבונה ורגישות  סדנאות צילום באיזור הרובע הנוצרי בירושלים. הסדנאות מתאימות לכולם ואינם דורשות ידע קודם בצילום. ליצירת קשר  עם פיני 054-5246886 pinisnir@gmail.com או להזמין סדנא ישירות באתר www.photosnir.com

כבר בתחילת דצמבר מקושט הרובע הנוצרי בירושלים – כדאי לבוא לסיור לכבוד חג המולד בירושלים.

ההוספיס האוסטרי פתוח לביקורים שלה קהל הרחב. במקום מתקיימות תערוכות. בבית הקפה במקום מוגש שטרודל מצויין. כמו כן אפשר להתארח בחדרים שבו.

בחלק אחר של ירושלים ישנו מבנה מאחורי גדר עם סיפור מרתק לא פחות. חברתי רבקה קופלר כתבה על בית הנסן.