צייר לי מבצר – קבוצת אמני אפולוניה

על מצוק הכורכר עומדים זה לצד זה כלי מלחמה. הם מכוונים אל חומותיה של המצודה. מצידה האחד חפיר עמוק – מצידה השני הים. "תראו! כאן שמים את האבן, ואז  …" מסביר האב לילדיו המתבוננים חליפות בו ובקטפולטה מעץ. לידו מנופפת אם בידיה ומסבירה לילדיה את פעולתו של איל הניגוח. והילדים עומדים, מקשיבים, מתבוננים ודמיונם בוודאי ניצת. גן לאומי אפולוניה מעורר השראה ומצית גם את דמיונם של קבוצת אמני אפולוניה. פעם בחודש הם מגיעים לאתר כדי לעסוק באומנות שלהם בחסות יופיו של המקום.  האיש, פסל חוטי מתכת, חבר בקבוצה זו. הצטרפתי אליו כדי להכיר את חבריו האמנים, להציץ בעבודתם ולשמוע את סיפוריהם.

אפולוניה, היא ארשוף, ארסור – שמותיה מרמזים על כך שפעם אחרי פעם הגיעו למצוק הכורכר הזה אנשים להתישב בו. המיקום שלו, מעל מפרץ טבעי, הוא אטרקטיבי במיוחד. גל אחרי גל עלו עליו התוקפים לכובשו, להחריבו ולהשתלט עליו. אחרון התוקפים היה הסולטן התורכי בייברס, שצר על העיר הצלבנית ארסור. במשך ארבעים יום החזיקו המגינים מעמד, עד שנכנעו. בייברס לקח את תושביה בשבי, החריב את העיר ושם קץ להתישבות של 1800 שנה. הראשונים להתישב היו הפיניקים, שהגיעו לכאן בסוף המאה השלישית לפני הספירה ונתנו למקום את שמו : ארשוף, על שם אל המלחמה רשף. הם חיו מהים – שלו חלזונות שמהם הכינו את צבע הארגמן, והשתמשו במפרץ הטבעי הקטן כדי להקים מעגנה לצאת ממנה לסחר בים התיכון. בתקופה ההלניסטית כונתה העיר אפולוניה ע"ש אפולו, ונכבשה על ידי החשמונאים. הרומאים השקיעו בעיר ופיתחו אותה, ובתקופה הביזנטית היא הגיעה לשיא פריחתה. הכובשים המוסלמים היו אלה שהקימו סביבה את החומה הגדולה והפכו אותה לעיר מבוצרת. הם כינו אותה ארסוף. למרות הביצורים הצליחו לכבוש אותה הצלבנים בסיוע צי אוניות מגנואה. המלך בלדווין מסר את איזור החוף למשפחה צלבנית, וארסור היתה בירת האיזור. 

בצל עצי האשל ליד שולחנות פיקניק המשקיפים אל שרידי המבצר אני פוגשת את שלוש חברות אמניות. ניכר עליהן שהחברותא המשותפת נעימה להן. הן מציירות את עתיקות המבצר כל אחת מנקודת המבט שלה. יהודית אורנשטיין מציירת כאן בצבעי מים אבל בד"כ – בצבעי שמן. " קשה להסחב לכאן עם עם צבעים ועם בדים" היא מסבירה.  במקצועה היא אדריכלית ובציור כתחביב היא עוסקת כבר שנים רבות.  גם אסתר גרומר מציירת כאן בצבעי מים. אף היא השאירה את האקריליק והשמן בבית. היא מספרת שהיא באה לכאן בעיקר בשביל האווירה וההשראה. " אספר לך סיפור" היא אומרת בתשובה לשאלתי מתי החלה לצייר. "תמיד אהבתי לצייר, אך בבית הספר העממי המורה לציור, צייר מפורסם, אמר לי: את, את לא יודעת לצייר!" במשך שלושים שנה אסתר נמנעה מלימודי הציור עד שפגשה במורה מדהימה, שעודדה אותה. היא התחילה לצייר בפחם. כבר 40 שנה היא מציירת, "אבל עדיין מרגישה חסרת בטחון " היא מתודה. לאה שלזינגר, החברה השלישית, לא מוותר על ציור בשמן גם כאן.  היא מכינה את טבלאות הצבעים מראש, ולוקחת איתה בדים קטנים.  בבית היא מציירת גם באקוורל ובאקריליק. "הציור אצלי בדם" היא אומרת, "תמיד ציירתי!"  

בשנים רגילות אני מדירה את רגלי מאפולוניה בקיץ. האתר חשוף ברובו לשמש והצמחיה ברובה כבר יבשה. אבל השנה , בעקבות ימי סגר הקורונה, אני שמחה על ההזדמנות לצאת ולטייל קרוב. גם עבור קבוצת אמני אפולוניה זוהי הפעילות הראשונה לאחר הסגר. חלקם מוגדרים בקבוצת סיכון, והם הגיעו בחשש מה. אבל ההזדמנות לשבת ולצייר בנוף ובאוויר הפתוח, לפגוש אנשים ולשוחח איתם ממלאת אותם שמחה. אני מופתעת לגלות שלא חם כל כך, במיוחד אם נמצאים בצל. אני שמחה שלא הכל יבש – פרחים סגולים לבנים קטנים מכסים את האדמה. ואפילו הקוצים שהצהיבו ועומדים לפזר זרעיהם ברוח נאים מאוד על רקע המים והשמים הכחולים. הביקור בגן מזמן לי חוויה מענגת במיוחד – מפגש קרוב עם בז. אני מבחינה בו מרחוק, מרפרף מעל סבך השיחים, תופס תרמיקה מעל המים, ונוחת למנוחה על האבנים העתיקות. אני מתבוננת במעשיו זמן רב, עוקבת אחריו בעדשת מצלמתי, מתקרבת לאט. האם גם אבות אבותיו עפו כאן מעל צבאות הצלבנים ? האם אבותיו נתפסו לציד ולשעשוע על ידי הממלוכים? או אולי נמסרו במתנה לאיזה אציל אירופאי, כפי שראינו בביקור בטירה באוסטריה?

מצוק כורכר, גלי הים, צמחיה ים תיכונית, שרידי מצודה – אלה הם מרכיבי התפאורה, שבה עובדת קבוצת אמני אפולוניה. יוסי וקסלר ובלה רוזנבאום יזמו את הקמת הקבוצה הקבוצה לפני חמש שנים. יוסי החל לצייר בנעוריו, הוא אמן אקספרסיבי. את המצוק שעליו בנוי המבצר מצייר הפעם יוסי בפחם ובדיו.  הרעיון להקמת קבוצת אמנים שמציירים בגן הלאומי עלה במוחו כשביקר במקום. "אחת הבעיות של אמנים שמגיעים למקום יפה ורוצים לעשות אותו היא מה יעשו המלווים " הוא משתף מנסיונו," בגנים לאומיים יש פעילויות, ומוקדי עניין לכולם" את הרעיון הוא שאב מאסכולת ברביזון הצרפתית (כפר אומנים ליד ארמון פונטבלו). עם הרעיון הוא פנה להנהלת הגן הלאומי ולאגודת אמני הרצליה.  "המטרה היא ליצר מרכז כובד, פעילות עם תהודה שתקרין על האמנים"

רגע לפני שהאיש מתישב מתחת לעץ האשל ופונה לציורו, הוא לוקח אותי לסיבוב בגן הלאומי. אמנם ביקרנו בגן לא פעם אחת עם הילדים, אבל החפירות בשטח הגן ממשיכות, ומתגלות תגליות חדשות. והחפירות המענינות ביותר מספרות לאו דווקא על הקרבות, אלא על החיים.  כך למשל אפשר להתבונן על שרידיה של וילה רומית, שחיו בה במאות ה1 והשניה. היא תוכננה ונבנתה לפי מסורת האדריכלות הרומית, וכוללת חצר מרכזית פתוחה מוקפת עמודים, מוקפת בחדרים מקורים. הוילה ממוקמת על הקו הראשון של הים ותושביה היו בוודאי אמידים מאוד. הם נהנו ממשבי הרוח המרעננת בקיץ , ומנופו של הים- בדיוק כמו התושבים של ימינו, המתגוררים ברחובות עם הנוף לים של הישובים הסמוכים. הוילה חרבה כנראה טרם אכלוסה ברעידת אדמה.

ממצאי החפירות מספרים שהעיר היתה רב תרבותית כיאה לעיר נמל. בתקופות הרומית והביזנטית חיו בה קהילה שומרונית וככל הנראה קהילה יהודית. פספסים וכיתוביות שונות מעיידם על כך. התשתית העירונית כללה בריכות לאגירת מים, מערכת מים משוכללת, גתות ובתי בד לעיבוד תוצרת חקלאית, וכן תעשיית זכוכית מפותחת. בתקופת פריחתה של העיר, בתקופה הביזנטית, העיר לא היתה מבוצרת.  המבצר נבנה בתקופה הצלבנית .

בלב שרידי המבצר אני פוגשת את אניטה ארבע. על כן ציור עם רגליים דקיקות היא היא העמידה את בד הציור הקטן שלה. על הבד  – מצוק הכורכר ולרגליו הגלים. את בניני נתניה, עיר מגוריה שרואים באופק, היא עוד תחליט אם לצייר. "יניסיתי לצייר על בדים גדולים, אבל כאן זה כמו מפרש" היא מציינת. אניטה הציגה בתערוכות בארץ ובעולם, וניהלה מרכז אומנות בנתניה. "מתי התחלת לצייר?" – אני שואלת "מהיום שנולדתי אני מציירת, כשיש כשרון זה מהות החיים. כל השאר זה ליד" היא עונה ,"יש אנשים שבוחרים את האמנות כדרך, אחרים כשביל"

בשולחנות הפיקניק התכונה רבה. מפות נפרשות, כוסות וצלחות נערכות, קופסאות האוכל נפתחות ואצבעות קטנות וגדולות שולפות מתוכן מאכלים. מששבעו הילדים, סקרנותם מתעוררת והם באים להתבונן בציירים. ככה זה תמיד- תחילה באים הילדים, שואלים שאלות מתענינים ואחריהם באים גם ההורים. בדי הציור הגדולים של בלה רוזנבאום מושכים מיד תשומת לב. בלה מציירת בשמן. ילידת רומניה," התחלתי לצייר בערך כשנולדתי", היא מספרת. בכיתה כשכולם כתבו במחברות, היא ציירה קריקטורות עם הבעה ותנועה. כבר ברומניה התחילה ללמוד ציור במקביל ללימודי התיכון. ברומניה למדה וציירה בסגנון סוביטי ומדוייק. "בארץ – התחלתי להתפרע", היא צוחקת. בלה אוהבת לצייר בגדול, היא מביאה איתה ארגזים של צבעים, ובוחרת את פלטת הגוונים כשמגיעה לצייר. כשאמא וילד ניגשים לברר אם יש כאן הפעלה לילדים, היא נזכרת באחת הפעמים שילדים נלהבים במיוחד הקיפו אותה, פשטו על צביעה ומכחוליה וביחד ציירו ציור גדול ומשותף. 

• 

• 

בקבוצת אמני אפולוניה חברים לא רק ציירים, אלא גם צלמים. מרביתם מתרוצצים בשבילי הגן, אבל יעקב חרב און העמיד את מצלמתו על חצובה בצל, ומשם הוא מצלם. את המצלמה הראשונה שלו, מצלמת פילם, קיבל מאביו בגיל 13. יעקוב מיישם בצילום את הגישה שלו לחיים – להתבונן ולצלם את הפרטים הקטנים והקרובים. "אנשים כל הזמן רצים קדימה" הוא אומר, "אני מעודד אנשים לעצור ולהביט". לכן, לא משעמם אותו לחזור שוב ושוב לאפולוניה. כאן הוא מצלם קומפוזיציות, שילובים של צבעים, פרטים שיוצאים מהקשרם. את צילומיו הוא לא מתכנן. אלא תוך כדי הליכה בגן רואה פרטים שתופסים את העין. 

קשת שלמה ויפה, ממנה נשקפים גלי הים מקדמת את פני הבאים למבצר. הקשת הזאת בוודאי צולמה אלפי פעמים על ידי המבקרים. "תצלמי כאן תמונה, אבל תהיי יצירתית " מטיל עלי האיש משימה אומנותית. אני מתבוננת בקשת. אני מתבוננת בים. מתבוננת בגלים. וחושבת – אם היה לי כאן ציור הייתי מציירת בקשת סירת מפרש, או אולי את הבז, או אולי שמש אדומה של שקיעה. אבל בידי מצלמה, ואני צריכה לחכות לרגע המכריע.

גן לאומי קבוצת אמני אפולוניה – מידע שימושי

• חברי קבוצת אמני אפולוניה מציירים בגן במשך כל השנה, שבת אחת בכל חודש. בקיץ הפעילות שלהם עוברת לימי שלישי אחר הצהריים ואז גם מתקיימות הפעלות לילדים. התאריכים מפורסמים באתר גן לאומי אפולוניה.
• גן לאומי אפולוניה פותח את שעריו באוגוסט בימים א-ה עד לשעה עשר בלילה. כדאי להגיע כחצי שעה לפני השקיעה, ולהישאר גם לחושך – אז המבצר מואר. בכל יום אחר הצהריים ישנן פעילויות וסיורים.
• בשטח הגן ישנם מספר מסלולי הליכה ומסלול אחד שהוא מונגש ומוביל אל המבצר. הגן חשוף ברובו לשמש.
• ברחבי הגן ישנן פינות צל ושולחנות פיקניק – כדאי במיוחד לעשות פיקניק בשקיעה.
• אתם באים עם ילדים בשבת של אמנים? הביאו אתכם דפים וצבעים ועודדו את הילדים שלכם לצייר.
• הילדים חובבי נסיכות ואבירים ? למה שלא תביאו אתכם תחפושות ותאפשרו לילדים להפליג על כנפי הדמיון בין קירות המבצר. זו הזדמנות גם לצלם אותם !
  

על מבצרים ואמנות

ברחבי ישראל נותרו שרידי מבצרים רבים מהתקופה הצלבנית ורבים מהם הם גנים לאומיים. מבצר המונפורט ציורי במיוחד. אליו אפשר להשקיף מפארק גורן, או לטייל בקירבתו מים אל ים.

אם אתם חובבי אומנות והגעתם לאיזור הרצליה אני מציעה לבקר במוזיאון או בגלריות שלה. במוזיאון לאומנות עכשווית הרצליה ישנם סיורים מודרכים למבוגרים ולילדים. במשכן האומנים הרצליה מוצגות תערכוות קטנות עם נגיעה לאקטואליה – לקריאת ראיון עם מנהל הגלריה. גלריה נוספת היא בבית הספר לאומנות בסיס- בה מתקיימות תערוכות של בוגרים ושל אמנים ישראלים בכל ימות השנה.