הכפרים של סנטוריני

כבר ממעוף המטוס ניתן להבחין בהם. בתוך אדמתו הצחיחה של האי מקבצים של בתים לבנים וסביבם כרמים ירוקים. הכפרים של סנטוריני. הבתים הם מרובעים, מעוגלי קירות וגג, צבועים בלבן. חלונות הבתים קטנים למרות הנוף היפהפה הנשקף מהן. הארכיטקטורה הציורית הזו נוצרה על ידי התושבים על מנת להגן על עצמם מפני שמש הקיץ הקופחת והרוחות העזות של החורף. בזכות הקרקע הגעשית הרכה נחצבו גם בתים בתוך הגבעות עצמן. הכפרים של סנטוריני – לכל אחד יחודיות משלו. ביחד הם יוצרים מבט מעניין על החיים באי – אז והיום.  ממליצה מאוד לשלב ביקור במספר כפרים בחופשה שלכם בסנטוריני

• מונוליתוס – הכפר שבזכותו התאהבתי בסנטוריני
• הכפר פירגוס – הגבוה באי
• מנזר פרופיטי אליאס
• מגלוחורי – כפר בתי המערה
• אמבוריו – הכפר עם שרידי המצודה הונציאנית
• אמודי – לאכול דגים על קו המים
• אויה – הכפר הכי נחשק באי
• וליחדה – אימפריה של עגבניות

מונוליתוס – עצי אשל ומעגן סירות

בסנטוריני התאהבתי אל מול שולחנות עם מפות מעוטרות בירוק, העומדים בצילם של עצי אשל ומשקיפים אל אדוות הים הכחול, המלחים את החול השחור.  בסמוך עוגנות סירות דייגים קטנות, כורעות תחת עומס רשתות דייגים. אב ובנו הדגים אל מול המזח , ופח מחזור של רשתות דיג מתבלות העידו, שבסנטוריני חיים גם אנשים רגילים, שאינם תיירים.  

מאוחר יותר למדתי ששמו של הכפר הקטן הזה מונוליתוס.  שפירושו אבן אחת. על שם סלע ענק הבולט מהמישור , ובצילו חוסה -דבוקה כנסיה לבנה, עם גג כחול ועגול ומגדל פעמונים מצועצע.  הכפר מונוליתוס קטן וצמוד לשדה התעופה, ולכן רבים הפוסחים עליו. אבל אנחנו התחלנו ממנו את המסע שלנו בין הכפרים של סנטוריני. 

הכפר פירגוס 

הכפר פירגוס Pyrgos, ממוקם על גבעה סמוכה למלון שלנו. הבתים הקטנים מטפסים על מדרונותיו, כאילו היו עומדים זה על כתפי זה. מבין הבתים מציצות כיפות כנסיות ומזדקרים מגדלי פעמונים. בזריחה ובשקיעה בתי הכפר הלבנים נצבעים בגוון ורדרד. כמה יפה הוא הכפר הזה!

פירגוס הוא הכפר הגבוה ביותר מבין הכפרים בסנטוריני. ממנו ניתן לראות את המישורים הנפרשים לצפון ולדרום, את הים ואת האיים הסמוכים. לא בכדי הונציאנים בנו על הגבעה הזו מצודה. מצודת פירגוס היא החדשה מבין 5 מצודות, שבנו הונציאנים במטרה להגן על עצמם מבין הפירטים. היא נבנתה באמצע המאה ה16.  בשטח המצודה הצטופפו להם 70 משפחות בבתים בין סימטאות צרות. בראש הגבעה עמד מגדל תצפית ולידו מחסנים. לעת סכנה הסתגרו תושבי הכפר בטירה וסגרו את השער היחיד שהוביל עליה. אם ניסה האויב לפרוץ – זכה לקיתונות של מים ושמן רותח.  בשטח הטירה נבנו גם מעברים תת-קרקעיים שמטרתם היתה לאפשר לברוח מהמצודה במקרה שיפרצו החומות. הטירה נשתמרה היטב. מגדל התצפית נהרס ובמקומו נבנתה כנסיה. מלבד כנסיה זו יש עוד שתי כנסיות קטנות בשטח הטירה.

אחר צהריים קסום בילינו בין סימטאות הכפר. בתי קפה קטנים עם נוף משגע. חנויות מזכרות ועבודות אומנות מקסימות. כל פניה או פיתול טומנת בחובה פינת חמד. סימטאות קטנות, שמובילות אל דלתות סגורות ומסוגרות. את הפירטים החליפו התיירים. 

מצודת פירגוס היא אחד המקומות הטובים לצפיה בשקיעה. לקראת שקיעה עולים ומתקבצים תיירים אל חומתיה של הטירה. השמש הנוטה לשקוע מאירה באור זהוב את המרחבים הנפרסים לפנינו כמרבד. כרמים, בתים לבנים ואדמה. מגדלים וכיפות של כנסיות. הבריזה הקלה מביאה איתה קולות של ערב מהבתים הסובבים אותנו. הקהל מתמקם על החומות והמדרגות, מכוון מצלמותיו.

נערות בכובעים ושמלות מתנופפות מדגמנות למצלמות. כשגלגל השמש נוגע בקו הרקיע של האי השכן משתרר שקט בקהל. כולם עוקבים בדריכות איך האי נוגס בשמש חתיכה אחר חתיכה. הקהל נשאר עומד קפוא ומביט אל המקום בו פס אחרון של שמש נראה לפני שניות ספורות. נעירת החמור שנשמעת לפתע מפיגה את הקסם ומעוררת את הקהל מקיפאונו. זמן לחפש מקום לארוחת ערב. 

• מתי? כדאי להגיע חכפר לקראת אחר הצהריים
• היכן חונים ? איפה שתמצאו לאורך הרחוב הראשי. כוונו את הוויז ל "Santorini of the Past Traditional Village"
• היכן אוכלים ? אכלנו ב Agaze בכניסה לכפר. מסעדה עם קוקטילים נחמדים, שירות נדיב ואדיב, ואוכל נחמד. לא לותר על מרק המלפפונים של המקום.

ביקור במנזר הכי גבוה באי

במרחק נסיעה קצר מהכפר פירגוס ממוקם מנזר הנביא אליהו (פרופיטי איליאס Profiti Ilias). זוהי באמת הנקודה הגבוה ביותר באי. גובהו 567 מטרים. בסמוך למנזר בסיס צבאי, מרובה אנטנות. על הגבעה החשופה לעיתים קרובות רוחות חזקות מנשבות. 

המנזר עצמו מסתתר מאחורי חומת אבנים גדולה. אנחנו נכנסים מהשער הצידי אל תוך גן נאה ומטופח. מוסיקה גריגוריאנית שקטה מתנגנת וריח קל של קטורת. למנזר עצמו אי אפשר להכנס. הגן סובב כנסיה קטנה בנויה מלבנים.

על קירות הכנסיה גילינו עיטורים חמודים.  

המנזר נבנה ב1791 על ידי שני אחים בני הכפר פירגוס על חורבותיהן של שתי כנסיות. את המימון לבנית המנזר, השיגו האחים מקהילת יוצאי האי שחיו באיסטנבול. בשנים ההם סנטוריני והיתה תחת שלטון האימפריה העות'מנית. המנזר היה מרכז תרבותי חינוכי חשוב באי שדאג לשמר את התרבות והשפה היוונית. תחת חסותו היה בית ספר שבו לימדו את השפה היוונית. בנוסף הנזירים עסקו בפעילות צדקה ופעילות חברתית. הם ניהלו בית מצורעים באי. בבעלות המנזר היתה ספינה, שבעזרתה הנזירים ניהלו מסחר משגשג בחופי הים האיגאי והים התיכון.  בעת מרד היונים בתורכים היה למנזר חלק חשוב בתמיכה במתקוממים.

המנזר ניזוק קשה ברעידת האדמה ב1956, אך שוקם שוב. בשנות השמונים המזנר היה נטוש והצבא התקין בשטחו אנטנות. לאחר מאבק משפטי ארוך האנטנות הוסרו. מלחמה ושלום נוסח סנטוריני. הנזירים כיום מפרנסים את עצמם מחקלאות, ציור איקונות ומכירתם, גידל יין ועוד.

•  מתי? המנזר פתוח בכל יום משעה 9 ועד השקיעה. 
• עוד משהו : סמוך למנזר מתחיל מסלול הליכה לכיוון ת'ירה העתיקה וממנה אל הכפר פריסה. הצחלנו ללכת מעט לאורך השביל- הנוף באמת עוצר נשימה, אבל השביל שביל עיזים צר והרוח עזה. השביל הזה עורר בי רצון לטייל ברגל באי

הכפר מגלוחורי

כפר ציורי הממוקם בלב כרמים ומוקף יקבים, הוא הפופלרי מבין כפרי הדרום. אנחנו מחנים את המיני-אוטו שלנו בכניסה אחת של הכפר ועושים את דרכינו דרך הרחוב הראשי, ומתפתלים ממנה אל סימטאות צדדיות. כנסיות ומגדלי פעמונים מעטרים את הכפר הזה. מגדל פעמונים פוטגני הממוקם מעל הרחוב מושך אליו קהל מצטלמים – ובצדק. חנויות מזכרות, גלריות קטנות, מסעדות קטנות ובתי קפה ממוקמים לאורך הרחוב הראשי. הם מקסימים ומושכים תיירים.

ברחובות הצדיים ניתן להציץ בבתים ישנים ומתפוררים. לעיתים הם אינם אלא חומה ודלת המובילה אל מעמקי האדמה: בתי מערות ( cave houses ). בתי המערות נחפרו במאה ה17. תחילה שמשו למגורים שלהמשפחה, ובהמשך כמחזני מזון ויין בזכות הטמפרטורה הנוחה שבהם (כ20 מעלות בממוצע). בבתי המערות שי מערכות חדרים המחוברים ביניהם. האור והאיוורו נכנסו דרך דלת הכנסיה, ופתח אחד בתקרה. החל משנות ה60 מרבית בתי המערות שופתו לצרכים תיירותיים. כשמטיילים ברחוב הראשי כפר תוכלו לראות שלט המזמין לביקור בבית מערה שנמש כפי שהיה . הביקור הוא בחינo, שווה להציץ.   

• מתי? כדאי להגיע אל הכפר מוקדם בבוקר, לפני שהוא עמוס בתיירים. 
• איפה חונים? בכניסה לכפר ליד מאפיה The Family יש מגרש חניה
• איפה אוכלים ? אהבנו את הארטיקים הקטנים מעשה בית במאפיה.

הכפר אמבוריו

אמבוריו Emporio הוא הכפר הגדול ביותר באי ושוכן למרגלותיו של ההר פרופיטי אליאס. משמעות שמו ביוונית היא מסחר, לציון תפקידו בעבר כמרכז מסחר באי. בכיכר המרכזית של הכפר גובלת בבית ספר רחב ידיים ובכנסיה גדולה שכולה לבנה. שביל מוצל מוביל אל תוך האיזור העתיק של הכפר, ואל הקסטלי – הטירה הונציאנית. כאן  מגדל התצפית דווקא שרד והוא מכונה המגדל של נימבוריו. מגדל גבוה ומרובע החולש על כל הסביבה ושימש גם למחסה. המצב שלו אינו מאפשר להכנס אליו, אבל הוא בהחלט מבנה מרשים. 

שיטוט בין הסיטאות מוביל אותנו לרחובות צרים, מעברים כמעט נסתרים, אל חצר כנסיה ואל מתחת למגדל הפעמון שלה. לסימטאות האופי שלהן: צפופות יותר וכמעט מעוגלות. המדרגות המובילות לבתים צרות יותר. השעה כמעט צהריים והבתים סגורים. רק חתולים מנמנמים בצל. ובכל זאת לכפר קסם. 

• איפה חונים? בכיר המרכזית הסמוכה לבית הספר ולכנסיה הגדולה חניה בשפע
• היכן אוכלים? בית הקפה Barber's old shop . אל תוודתרו על מנת העגבניות המיובשות ועל הקפה הקר.
• עוד משהו: הכפרים אמבוריו ומגלוחורי קרובים זה לזה וכדאי לבקר בהם ביום אחד. ישנו מסלול הליכה בין שני הכפרים והוא חלק מרשת מסלולי ההליכה בסנטוריני. 

אמודי

מפרץ אמונדי הקטן ממוקם בקצה של האי.  הכפר אמונדי הוא אינו אלא מעגנה קטנה ובה סירות דייגים ומעליהם מעט בתים צבעוניים. פעם אולי גרו כאן דייגים, אבל כיום הם ביתם של עסקי תיירות : שיט, צלילה. על קו המים , צפופות צפופות , מסעדות.  בתפריט – דגים ושלל יצורי ים.  כשאנחנו מגיעים לשם בשעת הצהריים מתעורר תאבוני. אבל שורת השולחנות הקרובות למים כבר מלאה בסועדים. כאן יש נוף ובריזה.  בשורה השניה – ריק. אבל לא מתחשק. כאן האויר עומד. 

טיילת קטנה , שמתחילה ממש בסוף הכביש , מתפתלת דרך המסעדות וממשיכה הלאה, אל המצוקים השחורים. שם מתגלה מפרץ קטנטן עוד יותר, בחלקו מים צלולים ורדודים .  על הסלעים הסמוכים שרועים לשיזוף תיירים,  צפופים כאילו היו כלבי הים של העיר הגדולה.  בסמוך עוגנת סירת הקיט שהביאה אותם   "שחיה במפרץ סודי" בודאי הבטיחו הפרסומות. 

ולמרות התיירותיות של הכפר, נעים לשהות בו. אפשר לשבת לנוח על אחד הסלעים. אפשר לטבול או לשכשך רגליים במים הקרירים. בעלי המסעדות והעסקים מסבירי פנים. 

• מתי ?  שעתו היפה של הכפר היא בשקיעה.  כדי להנות מארוחת ערב בקו הראשון למים, חובה להזמין מראש. 
• היכן לחנות ? צידי הכביש המוביל אל הכפר מוצרים לחניה. אפשרות אחרת היא לחנות בכפר אויה שמעל, ולרדת  במדרגות המתפתלות. 
• עוד משהו: מהכפר יוצאות הפלגות לאי שממול, ולמעגנות במרכז האי ובקציהו השני. 
  

אם נלה במסלול התלול העולה מכפר אמודי, נגיע אל איה. (שמו נכתב oia אבל מבוטא איה) זהו ללא ספק הכפר הפופולרי ביותר באי, בזכות הנופים הציוריים שלו , והשקיעה – כך אומרים- היפה ביותר באי.

אויה – הכפר הנחשק ביותר באי

\כשהגיעו הונציאנים לאי בתחילת המאה ה13, כבר היה כפר קטן במקום. הם הנו מצודה גדולה בקצהו -מצודת ניקולס הקדוש. שהחלק המבוצר שלה הוא כיום החלק העתיק ביותר של הכפר, והפופולרי ביותר לצפיה בשקיעה. 

• 

במאה ה19 ותחילת המאה ה20, היה זה כפר ימאים משגשג בזכות המסחר בים התיכון, בעיקר בין רוסיה ואלכסנדריה. אז התגוררו בו 2500 תושבים ובנמל שלו עגנו 130 סירות. יין משובח, מענבים שגדלו באיזור, יוצר ושווק דרך הנמל לאירופה.

עלית ספינות הקיטור ושינוי במסלולי השיט הביאו לירידה במסחר. שפל כלכלי,שתי מלחמות עולם ודיג יתר, תרמו כל אחד בתורו לעזיבת תושבי הכפר. לאחר רעידת האדמה ב1956, שהחריבה את רוב הכפר נותרו בו רק 350 אנשים. לקראת סוף שנות ה70 החל פיתוח התיירותי, שהפך את הכפר לאחד הכפרים המבוקשים ביותר, בזכות המראות הציוריים שלו. 

• 

ואכן הכפר הומה תיירים במיוחד לקראת השקיעה, עד כי כמעט אי אפשר לעבור ברחוב המרכזי מרוב דוחק. ובכל זאת כדאי להגיע ולבקר בכפר. להציץ לגלריות ולחנויות המזכרות, ולהנות מבתי הכפר המטופחים , שרובם כבר מזמן צימרים ומלונות.

• מתי להגיע? בבוקר אן סמוך לשקיעה
• חניה? מגרש חניה גדול בעלות של 10 יורו נמצא במרכז הכפר ושלטים מכוונים לשם.
• עוד משהו: כשנכנסים אלי חנות הספרים אטלנטיס מרגישים שנכנסנו למערת אוצרות. מגוון של ספרים במספר שפות, חלקם חדשים וחלקם יד שניה, מסודרים על מדפים ואליהם מוצמדים פתחים עם המלצה אישית מבעל החנות.  החלקים של הקריות שאינםם מכוסים מדפים, מלאים ציורים וציטוטים מספרים מפורסמים.  שווה להכנס ולהציץ. בקומה העליונה אליה ניגשים דרך מדרגות חיצוניות יש מרפסת עם בריזה, ספרים ונוף לים.
• על מוזיאון הספנות כדאי לוותר

• 

וליחדה – אימפריה של עגבניות

ידעתם שסנטוריני היתה אימפריה של יצור רסק עגבניות ? את העגבניות החלו לגדל באי החל מהמאה ה19. הן מצופות בקליפה עבה ומתוקות במיוחד. שיטת הגידול שלהן מפתיעה. הן מגודלות ללא השקיה. את המים הן מקבלות מהטל המצטבר באבן הפומית ובאדמה הוולקנית והאוורירית  של האי. העגבניות האלה מושלמות לרסק עגבניות.

הכפר וליחדה Vlychada ממוקם בלב איזור גידול העגבניות ולכן נבחר על ידי גיאורגיס נומיקנוס להקמת מפעל יצור לרסק עגבניות ב 1945. בעונת העגבניות בין יוני לאוגוסט יצר המפעל רסק מ3500 סלים של 50 ק"ג , שהובאו למפעל על ידי חמורים.

תהליך היצור כלל שטיפתם של העגבניות במי ים, ריסוק העגבניות, מעיכתם למשחה, פסטור ואריזה בפחיות בגדלים שונים. במחלקת האריזה עבדו העובדים המיומנים ביותר, כיוון שמהירות ותשומת לב היו חשובים.  בתום היצור קיבלו האיכרים את הזרעים של העגבניות שלהם, כדי שיוכלו לזרוע את יבושל השנה הבאה.

המיכון במפעל התבסס על חשמל ביצור עצמי, שהתבסס על פחם שהובא מאיים סמוכים ואחר כך על דיזל. מכונות הדיזל הניעו את פס היצור ואת מכונות היצור בעזרת מערכת של חגורות, תמסורות וצירים.  אגב, איזור זה של סנטוריני חובר לחשמל רק ב1995, הרבה אחר שהמפעל כבר נסגר. 

רסק העגבניות זכה להצלחה גדולה ברחבי יוון. בשיא היצור היו באי תשעה מפעלים של רסק עגבניות.  פריחת התיירות באי הביאה לדעיכת גידול העגבניות באי, ולסגירת המפעל. רסק עגבניות נומיקונוס עדין פופולרי, רק מיוצר במקום אחר ביון.

ביקור במוזיאון העגבניות – מידע שימושי

• המפעל כיום משמש כמוזיאון וכמרכז שימור התרבות של האי. המקום מתקיימים אירועים תרבותיים ובחנות המוזיאון ניתן לרכוש מוצרים של אומנים מקומיים. 
• הביקור במפעל נערך בעזרת מכשיר אודיו, כשבכל תחנה מספרים את הסיפור. 
• מענינים במיוחד הם הסרטונים שבהם זקני האי מספרים על החיים באי ועל העבודה במפעל.   כששומעים את הסיפורים האלה , מבינים מדוע העדיפו תושבי האי לעסוק בתיירות ולא להמשיך לגדל עגבניות. 
• בסוף הסיור אפשר לטעום בבר העגבניות את רסק העגבניות, ולנשנש אותו עם שתיה וחטיםפים. טעמנו את הרסק והוא באמת מצויין. 
• אפשר לחתום פחית ולהדביק עליה תווית. אם קניתם מתנה – אפשר לארוז אותה בפנים. זה ממש מדליק!
• למידע נוסף ושעות פעילות של מוזיאון העגבניות
  

אחרי הביקור במפעל ירדנו למל הקטן. פעם העבירו מכאן פחיות של עגבניות בסיורת קטנות. כיום יוצאים ממנו הפלגות תיירותיות . ליד הנמל מסעדת דגים קטנה עם קהל מקומי. התישבנו בצל, צופים על המים , אוכלים דגים טריים מטוגנים, קלמרי , לחם לבן שמטביעים ברוטב של סלט יווני.