סיור בעקבות זומו המפתן יפו ד

"נפגשים על הדשא במרכז המסחרי של יפו ד. המדריכה שלכם דמקו תמתין לכם על הדשא"  מתזכרת אותי הודעת ווטסאפ קלילה לסיור בעקבות זומו המפתן יפו ד. מעולם לא הייתי ביפו ד, ואם לומר את האמת אלמלא הסיור לעולם לא הייתי מגיעה אליה. יפו ד שייכת לאותם מבני שיכונים שאני חולפת על פניהם בנתיב המהיר וממשיכה הלאה. יפו ד שייכת לאותם מקומות, המופיעים בכותרות העיתונים בצמוד למילים פשע, ירי, מצוקה ושכבה סוציו-אקונומית מוחלשת. במהלך חג הסוכות השנה נערך אירוע אמנות גדול בשכונה על ידי זומו . פעילי קבוצת זומו מגדירים עצמם :המוזיאון שבדרך. זהו הוא מוזיאון נייד מבוסס קהילות. מטרתו היא להציג יצירות אמנות בפני קהל בישובי פריפריה במדינת ישראל, ובהתאם לכך גם לתת במה לאמנים מהפריפריה, בנוסף לאמנים הידועים המוצגים בו.  את האירוע פספסתי, וחיכיתי להזדמנות להגיע לשכונה לראות את עבודות האומנות. השכונה והאומנות – מחכה גם לכם.

בדרך למרכז המסחרי מכשיר הניווט לוקח אותנו דרך רחובות השכונה.  יפו ד סמוכה לנתיבי איילון, גובלת בתחנת הרכבת וולפסון ובשדרות ירושלים. שכונה על סיפה של תל אביב. אני מדמיינת לעצמי שכונה של שיכונים ורחובות צרים אבל בנסיעה מגלה רחובות רחבים, בנינים מכל מיני סוגים, גינה ציבורית ואפילו תחילתם של פרויקטי נדל"ן. בשעת צהרים של יום שישי הרחובות שוקקים. הורים עם ילדיהם החוזרים מבית הספר. נשים וגברים עמוסי שקיות קניות לפני השבת. האוכלוסיה מגוונת: יוצאי אתיופיה, יוצאי ברה"מ לדורותיהם וערבים.   

דמקו, בת לקהילה האתיופית, תושבת השכונה זה 15 שנה, מקבלת אותנו בחיוך רחב. היא מספרת לנו ששם הפרויקט "זומו המפתן יפו ד – אמנות שעושה שכונה" מכיל בתוכו את העקרונות שלו. העבודות יעשו בשטח הציבורי, על מפתנם של הבנינים ולא בחלל סגור. ןהעבודות ישקפו את הסיפור של השכונה ושל תושביה.  כבר במרכז המסחרי אנחנו רואים את עבודות האומנות.  על אחד הבנינים מתוחים בדים ועליהם ציורים שנעשו בהשראת דיירי הבנין: קעקוע, סיפור אישי, נושא אהוב. מעל החנות האתיופית עבודת אמנות שנוצרה מצילום החפצים שנאספן בחנויות השונות במרכז המסחרי. 

דמקו מספרת לנו שעד שהחלו האמנים לפעול בשכונה, העדות השונות היו מסוגרות בעצמן, על אחת כמה וכמה אחרי ההתפרעויות בעת שומר החומות. לעיתים קרובות דיירי בנין משותף אפילו לא הכירו זה את זה. גם במרכז המסחרי לכל קהילה החנות שלה, ולא נהגו להכנס לחנויות של האחרים. האומנים שפעלו באיזור המרכז המסחרי יצרו קשר בין בני הקהילות השונות : דיירי הבניין התכנסו למספר מפגשים וסיפרו את סיפוריהם לאמנית. לטובת פרויקט אומנות בפסאג' התבקשו התושבים להביא חפצים החשובים להם . החפצים הוטבעו בעזרת אריחי אקריליק במדרכה. אפשר להסתובב ביניהם ולדמיין מיהו האדם, ומדוע חשוב לו החפץ. אריח חסר מרמז שלמישהו באמת היה קשה להפרד..

לא היה פשוט למצוא באינטרנט חומר על השכונה. מתי היא הוקמה ? מי היו תושביה?  באינטרנט אני קוראת שהשכונה נחשבת לענייה במיוחד, כשחעש מתושביה נתמכים בצורה כלשהי על ידי הרווחה.  כמו כן כתוב שבה יש הריכוז הגדול בתל אביב של בתי שיכונים ארוכים, ובהם מתגוררים בעיקר עולים מברה"מ, שהגיעו לארץ בשנות השמונים והתשעים, ורובם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. בחוברת של זומו, אני מגלה שהסיפור (כמו תמיד) מורכז יותר ומעניין יותר. יפו ד' מורכבת מקהילות ותתי קהילות. בלב השכונה, המכונה "הפרדס" מתגוררים מרבית התושבים הערבים  הותיקים של השכונה. הם תושבים ותיקים שישבו אחרי עצמאות ישראל אדמות חקלאיות ערביות, שהפכו לשכונת שיכונים בשנות ה50 וה60.  עולים מברה"מ הגיעו במספר גלי עליה לשכונה, ואחיהם בני העדה  האתיופית. עם עלית מחירי הנדל"ן משפחות ערביות ממערב יפו עוברות לגור בשכונה. צעירים בני כל העדות והעיסוקים מתמקמים בה בזכות קרבתה לתל אביב . 

איך קיבלו תושבי השכונה את הפרויקט? דמקו מספרת לנו שכל העבודות נעשו בהסכמת תושבי הבניינים, שעל מפתנם הוצבה העבודה. ללא ספק הרעיון של עבודות אמנות בחצר הבנין עוררה אצל רבים חשדנות וחששות. היו בניינים שסרבו לאכסן יצירה  (אבל אח"כ הצטערו על כך). שהתקדמו האומנים בעבודתם, ובמיוחד בימי הפסטיבל, תושבי השכונה אהבו והתלהבו: סופסוף שמים את הזרקור עלינו במובן חיובי. בכל יום תושבי השכונה נהנים מעבודות האומנות. בחלק מהבנינים רואים יוזמות של הדיירים לטיפוח.

בעודנו מטיילים עם דמקו, אני מבינה שבפספוס אירוע האמנות יצא הפסדי בשכרי. אני זוכה לסיור אותנטי המראה לי מה באמת נשאר בשכונה אחרי תום תרועת הפסטיבלים. לא הכל שרד.  יש עבודות אומנות שלא עמדו בפגעי הזמן : כמו עבודה אהובה במיוחד שהוצבה על מגרד ריק בשכונה.  עבודה אחרת, שצוירה בכניסתו של בניין אחד – נמחקה על ידי התושבים. הם ככל הנראה לא אהבו אותה. 

הסיור שלנו הוא הסיור האחרון בסדרת זומו. מה הלאה? אנחנו שואלים את דמקו . למודי סיורי שכונות מבינים את הפוטנציאל : שכונה רחבת ידיים עם אומנות מפוזרת על הקירות, מרכז מסחרי עם חנויות של עדות, מאפיה, חנות תבלינים, ריחות של בישולים בוקעים מהמטבחים. דמקו מקווה שיהי פרויקט המשך שבו תושבי השכונה יצרו אומנות בעצמם בשכונה, ויהיו פרויקטים וסיורים נוספים. ההמלצה שלי, לא להמתין אלא לבוא לסיבוב בשכונה. 

בדרך הביתה אנחנו עוברים בחנות התבלינים במרכז המסחרי לקנות קפה. החנות מרווחת, מוארת, מזמינה ומריחה נפלא. החנות בבעלת משפחה ערבית מתושבי השכונה. בעוד אנו ממתינים לטחינת פולי הקפה נכנס שכן יוצא ברה"מ ורוכש חופן של חומוסים יבשים. בדרכו החוצה, מבקשת בעלת הבית לשאול אותו שאלה. היא מראה לו חופן של פירות יבשים ושאלת אותו מה עשוים עם זה? האיש לרגע מתבלבל. היא מחווה על שלט קטן בעברית ומסבירה : אמרו לי שזה משהו שהרוסים אוהבים. האיש מנסה לקרוא את האותיות ומתקשה להבין במה מדובר. אני מנחשת את שם הפרי  ואומרת ברוסית שיפוצ'ניק. האיש מתחייך כולו: "אהה, זה בריא מאוד! ומסביר שיש לחלוט את הפירות במים רותחים מאוד! ושזה טוב לכליות. "  הרגע הזה מקפל בתוכו כל כך הרבה היסטוריה אנושית – איך מאכלים עוברים מעדה לעדה, איך אנשים קושרים קשרים מעל לצלחות של אוכל, ואיך נקשרים יחסים בשכונה. אני מאמינה שלפרויקט האומנות יד בדבר. 

סיור בעקבות זומו המפתן יפו ד – מידע שימושי

• כתובת המרכז המסחרי רחוב המחרוזת 24. במרכז המסחרי יש מאפיה (בייגלה  – מומלץ! ), שתי חנויות אתיופיות, חנות רוסית וחנות תבלינים – זעפרן. שווה להכנס.
• עבודות האומנות נמצאות לאורך רחוב המחרוזת, רחוב נאדור, במרכז המסחרי.  טיילו בעזרת מפה מפורטת . ליד כל עבודה לוחית עם הסבר על העבודה.
•  את זומו הכרנו לראשונה בנהריה והתרשמנו מאוד. קטלוג מפורט, סיורים מושקעים – והכל בחינם. אהבנו מאוד א השילוב של אמנים מקומיים מהעיר והשכונה עם אמנים בינלאומיים וישראלים נודעים. ממליצה בחום לעקוב אחרי הפרויקטים שלהם.

פרויקטים שכונתיים ברחבי הארץ והעולם

העיר שדרות הנודעת בקהילתיות שלה,גם בה יש פרויקטים רבים לטובת הקהילה. (ובסביבה שלה צומחים עכשיו פרדסים ) – בואו לבקר בשדרות.

בעיר הולדתי נתניה פרויקט גדול של אמני רחוב, ניסה ליפות את מרכז העיר, שהלך ודעך עם פתיחת הקניונים.

בשנת 1976 סבלה טשקנט באוזבקיסטן רעידת אדמה קשה, שהביאה מאות אלפים לאבד את ביתם. מכל רחבי ברה"מ הגיעו לבנות את העיר מחדש. העיר גמלה להם בציורי קיר לכבודם. על אומנות רחוב באוזבקיסטן

ובנימה אישית אני חייבת לומר שממש התרגשתי. הפרויקט הזה שלא התימר להיות "שיקום שכונות" אלא "רק" לאפשר לתושבי השכונה להוציא את סיפוריהם לעולם , נראה שהתניע תהליכים של העצמה בשכונה. בימים אלה כשפופאפים של בנינים לפני הריסה צצים, נצבעים, הופכים לבאז ונהרסים חדשות לבקרים,רק כי יזמיהם בעלי אמצעים ויכולים, הפרויקט של זומו, שמשאיר משהו טוב אחריו – מרגש עד דמעות.