שקודרה – טעימה ראשונה מאלבניה

שקודרה היא העיר שבה אנחנו מתחילות את טיול החברות שלנו בצפון אלבניה, ובה גם אנחנו מסיימות אותו. שקודרה ממוקמת בין אגם למורדות ההרים, במפגש בין נהרות וסמוך לים. היא ידועה בזכות ההיסטוריה העתיקה שלה, הגיוון התרבותי, וכשער לאלפים האלבניים. היא נוסדה על ידי האילירים, תושבי המקוריים של אלבניה. נכבשה על ידי עמים רבים וכיום יותר ויותר תיירים פוקדים אותה . אמנם די ביום אחד כדי לבקר בכל אתריה המרכזיים, אבל מכיוון שהיא עיר נעימה, הייתי מציעה להשאר בה ליותר מלילה אחד.

על החבורה המשובחת איתה אני מטיילת פעם שניה, עוד אספר בהמשך, אבל בנתיים בואו לטייל איתנו בשקודרה.

• ברחובות של שקודרה – הכרות ראשונה עם העיר
• מוזיאון הצילום הלאומי מרובי
• מפעל המסיכות הוונציאניות
• מצודת רוזפה
• אגם שקודר
• שקודרה – מידע נוסף, המלצות ותובנות

משקודרה אנחנו יוצאים לארבע ימים של טיול בצפון אבלניה, המתחיל בשיט באגם קומאן ובשאלה ריבר

הכרות ראשונה עם שקודרה

קבלת פנים לבבית במלון

פקיד המלון שלנו, מלון סקוטרי, שחור שיער ועינים, נמוך ורזה כלולב, מקבל אותנו בחיוך בסמטה הקטנה המובילה למלוננו. המלון, כך מתברר, אינו אלה קומה אחת בבניין מהתקופה הקומוניסטית. שני זוגות ושלישיה אנחנו מתחלקות לשלושה מתוך ששת חדרי המלון. העיצוב אומנם פחות לטעמי, אבל החדרים מרווחים מאוד, נקיים ללא רבב, וממוזגים. בפינת הקפה הקטנה אני מגלה פינג'אן חשמלי, ללמדינו שכאן לקפה נותנים כבוד.  אני שמחה לגלות שהוייפיי עובד מצויין, ושאת התשלום אפשר לבצע בכרטיס אשראי. המלון שלנו, שאני ממליצה עליו בכל פה, ממוקם מצויין בפאתי מדרחוב העיר.  בעוד חברותי למסע מתארגנות למקלחות, אני ממהרת לצאת אל העיר, כדי לתפוס קרני אור אחרונות .

המדרחוב של שקודרה

קולה אידרומנו (Rruga Kolë Idromeno ) הוא המדרחוב של שקודרה.  בתים דו קומתיים קטנים, בסגנון אוסטרו- הונגרי צבועים בצבעי פסטל, שהפכו לבתי קפה, מסעדות, חנויות מזכרות ועסקים קטנים.  לקראת שעת הערב מתמלא הרחוב במטיילים תיירים ומקומיים. מלצרים מתרוצצים בין השולחנות שהוצבו ברחוב.  מינרטים של מסגד מציצים מקצה הרחוב. מאחורי הבתים מתרומם מגדל פעמונים של כנסיה. שקורה היא שילוב של עיר איטלקית ותורכית עם נגיעות קומוניזם. יש לה וייב של שנות ה80. אופנועים ואופניים לרוב. ילדים משחקים כדורגל לפני בניין העיריה. פארק קטן ובו קרוסלה צבעונית מנגנת מוזיקה עליזה. מהמדרחוב הראשי מתפצלים רחובות קטנים וחמודים, פה ושם אני מגלה בית, המזכיר לי את סגנון הבניה בבולגריה- רעפים, קירות לבנים וחומה. אני נכנסת לאחת הסימטאות ומגלה שכאן הבתים מסתתרים מאחורי חומות וגדרות, אבל גפנים ויסמין נותנים ריחם.

רוחות רפאים מהקומוניזם

בפארק הקטן הסמוך למסגד אנדרטה גדולה ועגומה, לקורבנות הקומוניזם. כארבעים שנה שלט באלבניה אנוור הוג'ה הרודן הקומוניסט. הוא השליט על אלבניה שלטון נוקשה, מחמיר וקיצוני עד כדי כך, שהביא לבידודה בעולם. לקראת סוף שלטונו, הוא ניתק את קשריו אפילו עם רוסיה וסין, שלא היו מספיק קומוניסטיות לטעמו. הוא אומנם מת מיתה טבעית, אבל די היה בחשד קטן כדי לשלוח רבים אל מותם. בקצה המדרחוב עומד בכיעורו המבוטן והמרובע מלון רוזפה. כיום הוא אחד המלונות הטובים בעיר, אבל פעם הוא היה המלון של המפלגה הקומוניסטית. לכאן הביאו את אורחי המפלגה מאלבניה ומחול (לפחות כל עוד היו קשרים), וכאן גם ציטטו לכל מה שנאמר בזכות מערכות האזנה הפרושות בכל החדרים.

ברחובות הסמוכים לו בנויים בניינים קומוניסטיים משמימים. נראה שלאחרונה עברו שיפוץ, ועל כמה מהם צויירו עבודות אומנות יפהפיות. בשוקדרה, כמו בטשקנט, סופיה, בודפשט וערים פוסט-קומוניסטיות נוספות, דווקא בניני הקופסה האפורים, הפכו לכן ציור יצירתי..

באחת הסימטאות אני מופתעת לגלות בניין ארט דקו יפהפה, ועליו שלטניאון: מטה המפלגה הסוציאליטית של אלבניה. בסמוך לו, בניין הספריה המזמין את העוברים ושבים להכנס ולהרחיב אופקים, ולידו ציור קיר אופטימי. אלבניה כולה בסמטה אחת.

שקודרה מתעוררת

מוקדם בבוקר אני יוצאת לראות את העיר מתעוררת.  הפעם אני פונה לכיוון השני, הרחק מהמדרחוב. לראות את החיים האמיתיים. הקפה הוא מוטיב מוביל ביר. בתי הקפה נפתחים מוקדם, כבר לפני השעה 7, והם רבים מספור.  בהליכה לאורך הרחוב אני סופרת שלושה או ארבעה בתי קפה. בכיכר אליה הוא מוביל יש עוד ארבעה ומאפיה גדולה, שגם בה ניתן לקנות קפה. בפתחו של כל בית קפה מוצבים שולחנות קטנים, ובהם יושבים לקוחות , בעיקר גברים, על אספרסו, כוס מים וסיגריה. יש בתי קפה שמציעים גם כריכים ומאפים, באחרים ניתן להשלים קניות – מעט ירקות וביצים שהגיעו ישר מהמשק.

מלבד בתי קפה ברחוב שלנו יש גם המון מלונות קטנים. זו בדיוק השעה שבה אוטובוסים אוספים תיירים בדרכם לטיוליהם. פה ושם בקרנות הרחוס עומדים אנשים ומוכרים ביצים, ירקות וחלב טרי בבקבוקי פלסטיק. צועניות פורשות בגדי יד שניה. אנשים נוסעים על אופניהם . שוטרים תופסים עבריין תנועה.

על כנסיות ומסגדים

בשעה 7 בדיוק מתחילים פעמוני הכנסיה הקתולית לנגן מנגינת פעמונים ארוכה. מהמסגד הסמוך קרא למאמיניו לתפילה קצת קודם. כם תום צלצולי הכנסיה בקתולית, מתחילים פעמוני הכנסיה האורתודוכסית. אני תוהה אם ככה נשמע קולה של אחרית הימים ? האם כאן בשקודרה גר זאב עם כבש? כל מי שאנחנו פוגשים בהמשך מתעקש שבאלבניה הדת היא עניין פרטי של אמונה. במשך 50 שנות קומונזים הדת היתה אסורה באופן רישמי, אבל רבים האמינו בסתר. עם נפילת הקומוניזם חזרו האנשים אל בתי התפילה, הדת, חוזרים ומסבירים לנו כולם, לא נכנסת לפוליטיקה. אלבניה בכלל ושקודרה בפרט מתגאה ברב תרבותיות שבה.

כאן בתמונה פסל לזכרה של אמא תרזה , נזירה אלבנית, על רקע המנרט של אחד ממסגדי העיר.

השיטוט ברחובות העיר מרתק, מזג האוויר נעים, וההצצות שלי לעסקים הקטנים מתקבלות בחיוכים. שקודרה ללא ספק מסבירה פניה לתייר. זמן לצאת לסיור באתרים התיירותיים

מוזיאון הצילום הלאומי מרובי

המוזיאון מבוסס על הארכיון ההיסטורי של משפחת מרובי – שלושה דורות של צלמים (פייטרו, קלטו וגגה מרובי), שפעלו בשקודרה מסוף המאה ה-19 ועד המאה ה-20. בארכיון יש יותר מ-500,000 נגטיבים ותצלומים של דיוקנאות, צילומי רחוב, תיעוד חיי היומיום, אירועים היסטוריים, נופים, מסמכים ואלבומים נדירים.

פייטרו מרובי הגיע לאלבניה ב1856 כפליט פוליטי, והביא איתו את טכנולוגיות הצילום המתקדמות ביותר באותה תקופה. הצילום הומצא כעשרים שנה קודם לכן, ואז צילמו על לוחות זכוכית. הוא הקים את סטודיו הצילום הראשון באלבניה, והחל לתעד את חיי היומיום באלבניה, לצד אירועים היסטוריים. לפיירו לא היו ילדים, אבל את ידיעת הצילום ואהבתו למקצוע הוא העביר לקל (Kel (, בנו של הגנן שלו. בהמשך אימץ אותו. קל המשיך בתיעוד החברה האלבנית והיה פעילת בתנועת הלאומיות.  הוא הרבה לצלם מנהיגים אלבניים, אינטלקטואלים ואומנים בני תקופתו.  גגה( Gege)  , בנו למד צילום בפריז אצל האחים לומייר, והביא טכנולוגיות חדשות ובניהם צילום באור תת-אדום. את אוסף הצילומים הגדול של משפחתו הוא תרם למדינה ב1970.

המוזיאון מציג תערוכות קבע ותערוכות מתחלפות של תצלומים מהארכיון, לצד עבודות של צלמים עכשוויים מאלבניה ומהעולם. התצוגה משלבת אמצעים דיגיטליים מתקדמים, עמדות חיפוש, סרטים דוקומנטריים ומוצגים אינטראקטיביים.
מוזיאון מרובי הוא אחד הארכיונים הצילומיים החשובים בבלקן, והוא מהווה מקור מחקר מרכזי להיסטוריה של אלבניה, לתיעוד החברה, התרבות והפולקלור המקומי. בתמונות יש הצצה נדירה לחיי היומיום, לאופנה, לאירועים פוליטיים ולשינויים החברתיים שעברה אלבניה לאורך יותר ממאה שנה.

מוזיאון הצילום מרובי – מידע שימושי

• המוזיאון נמצא ממש על המדרחוב בבית אבן משופץ והכניסה בחינם – שווה לפחות להכנס להציץ.
• תערוכות מתחלפות בקומה תחתונה. בקומה העליונה תערכות קבע המוקדשת לשלושת דורות מרובי.
• אתר המוזיאון כולל תערוכות מקוונות ותמונות .

מפעל המסכות 

"ברוכים הבאים לונציה", אומר המדריך שלנו. הוא פותח את דלתות אולם התצוגה ואנחנו נכנסים לפנטזיה ונציאנית. באולם התצוגה של מפעל המסכות הוונציאניות אפשר למצוא כל מסכה שתעלה בדמיונכם ויותר. יש כאן מסכות מסורתיות של דמויות מוכרות בקרנבל לצד מסכות מודרניות.  

אמן אלבני ייסד את מפעל המסכות הוונציאניות בשקודרה לפני כ 30 שנה. הוא למד את המלאכה באיטליה והפך לאחד מיצרני המסכות ההגדולים בעולם. חלק ניכר מהמסכות נשלח לקרנבל בוונציה. המפעל מספק מסכות גם לסרטים ולתיאטראות.  המפעל בעל 1700 דגמים יחודיים מהם מייצר בעבודת יד כ-20000 מסכות בשנה.  כל מסכה נוצרת בטכניקות מסורתיות, ועוברת בין מספר בעלי מקצוע כשכל אחד מהם אחראי על שלב אחר ביצור. כל מסכה ייחודית, גם כאשר מדובר באותו דגם, בזכות עבודת היד. המחירים הם בין כ-25 אירו למסכות פשוטות ועד אלפי אירו למסכות גדולות. מרבית עובדי המפעל הם אומנים. 

החלק המעניין ביותר הוא כמובן הביקור בסדנה. אולם רחב ידיים, עם חלונות ונציאנים גדולים הפונים לגינה נאה ופורחת. צבעי הפריחה מתכתבים עם צבעוניות חומרי היצירה של האומנים: צבעים, בדים, אבני חן, זכוכיות צבעוניות.  

המסכה מיוצרת מנייר, בטכניקה המכונה פפיה-מאשה.לכל מסכה יש תבנית ייחודית. תהליך יצור המסכה מתחיל בהכנת דגם מחימר, שממנו יוצקים תבנית מגבס. ניר רך מושרה במים ומונח בשכבות בתוך התבנית, כאשר בין כל שכבה מורחים דבק. משתמשים רק בחומרים טבעיים כדי לאפשר לעור לנשום, שכן המסכות מיועדות ללבישה. לאחר שהמסכה מתיבשת, מוציאים אותה מהתבנית וחותכים בה את חורי העיניים. עכשיו מתחיל התתהליך היצירתי – קישוט המסכה, שאף הוא נמשך מספר ימים, כיוון שיש לתת לצבעים בין שכבה לשכבה להתיבש. בשלב זה כל אמן מביא לביטוי את יחודיותו ויצירתיותו.  

במסגרת הביקור אנחנו שומעים הסבר על תהליך היצור, ומוזמנים לראות את האומנים בעבודתם ואף לשאול שאלות. 

מפעל המסכות הוונציאניות – מידע שימושי

• כתובת המפעל ומספר הטלפוןRruga Inxh. Gjovalin Gjadri · +355 68 406 7481
• הביקור בסדנה וההדרכה כרוכים בעלות של 3 יורו לאדם
• אסור לצלם בסדנה, אבל באולם התצוגה אפשר.
• המפעל פתוח כל ימי השבוע, אבל כדאי ליצור קשר מראש ולתאם ביקור

מצודת רוזפה

אם יש לכם זמן לבקר באתר אחד בלבד בשקודרה – זה המקום ! לא בגלל מה שרואים במצודה אלא ובעקר בגלל מה שרואים ממנה. 360 מעלות של נוף עוצר נשימה. הנה לפניכם קטע ממנו

אגדה אלבנית עתיקה מספרת ששלושה אחים בנו את מצודת רוזפה. בכל יום הם החלו לפנות את יסודות המצודה, ובכל לילה היסודות נהרסו. האחים הבינו שכדי לסלק את הקללה, עליהם להקריב את הדבר היקר להם מכל. הם נדרו, שהראשונה מבין נשותיהן שיראו, תקבר ביסודות הטירה המצודה. שני האחים הגדולים הזהירו מבעוד מועד את נשותיהן, ואילו האח הצעיר לא אמר דבר. למחר הגיעה רוזפה אשתו.  כשמעה על הנדר, היא נאותה להקבר אך בשלושה תנאים. ואחד משדיה ישאר גלוי – כדי שתוכל להניק את תינוקה. יד אחת  גלויה כדי שתוכל לחבק וללטף אותו. ורגל אחת גלויה- כדי שתוכל לנענע את העריסה. האגדה הזו שמהדהדת את  סיפור סיזיפוס עם בת יפתח, מכילה בתוכה את המהות של התרבות האלבנית : הקרבה, עמידה בנדר, ומחויבות למשפחה.

אגדה לחוד והיסטוריה לחוד. 

מצודת רוזפה ממוקמת על גבעה סלעית בגובה 130 מטר מעל פני הים,  בנקודת מפגש הנהרות בונה, דרין וקיר. לא מפתיע שנקודה אסטרטגית כזאת תהיה מיושבת כבר מתקופות קדומות. הביצורים הראשונוים נבנו במאות ה-4–3 לפנה"ס על ידי האיליריים, תושביה הקדומים של אלבניה. הרומאים כבשו את הטירה בשנת 167 לפנה"ס, חיזקו אותה והתאימו אותה לצרכיהם הצבאיים. הביזנטים חיזקו את הביצורים עוד יותר להגנה מפני פלישות. בימי הביניים עברה הטירה לשליטת הוונציאנים, ורוב הביצורים הנראים כיום הם מתקופה זו. הוונציאנים חיזקו את הטירה כדי לעמוד בפני התקפות העות'מאנים. אך ב-1479, לאחר מצור שנמשך כמעט שנה, הם כבשו את המצודה והשתמשו בה כמבצר צבאי ומרכז מנהלי. הטירה המשיכה למלא תפקידים צבאיים גם במלחמות הבלקן ובמלחמת העולם השנייה.  

טירת רוזפה כוללת שלושה מתחמים מוקפים חומה, עם רמות הגנה שונות. החומות, שנבנו בעיקר מאבן גיר מקומית, נפרשות לאורך 880 מטרים ומקיפות שטח של 90 דונם. המבנה משלב יסודות איליריים, חיזוקים רומיים וביזנטיים, ותוספות משמעותיות מתקופת הוונציאנים והעות'מאנים.בתוך הטירה נמצאים שרידים של מסגד עות'מאני,שהיה קודם לכן כנסייה , בורות מים מהמאה ה-15, מחסן אבק שריפה ושרידים של מבנים מימי הביניים.

מצודת רוזפה – מידע שימושי

• הכניסה לטירה בתשלום – מידע על שעות פתיחה ומחירים
• הכל חשוף 
• יש מוזיאון
• יש חניה סמוך לטירה

עוד משהו :

את התמונה בשחור לבן צילמתי במוזיאון הצילום של מרובי, ובה אפשר לראות תצלום של המצודה והנוף מהדרך המובילה אליה. גם כיום המצודה מורמת מעל העמק והעיר. את התמונה הצבעונית צילמתי מתוך המצודה מזוית קצת אחרת. המסגד מכונה מסגד העופרת ואפשר לבקר גם בוץ כמוש ניתן לראות , הרבה לא השתנה…

אגם שקודר והכפר שירוקה

ממרומי מצודת רוזפה אני משקיפה אל אגם שקודר. גבעות ירוקות טובלות רגליהם במי הטורקיז שלו. עצי זית צiמחים על הגבעה המפרידה אותו מהנר הבונה, שאליו זורמים מי האגם. bהר המורצ'ה הזורם מהרי מונטנגרו, הוא מקור המים העיקרי באגם. בתום בטיול במצודה, אנחנו נוסעות לבקר באגם, בטיילת של העיירה שירוקה. אם ממשיכים לאורך הטיילת צפונה, קילומטרים בודדים ומגיעים אל הגבול עם מונטנגרו.

הכפר שירוקה פרוט למרגלותיו של ההר. בתים צבעוניים. כנסיה ומסגד. גפנים מטפסות על המרפסת. לאורך הטיילת הנעימהמסעדות דגים לרוב. הגשם שהחל לרדת, מגרש את סירות הדייגים. צפורים מתרוממות אל צמחיית המים.

לצערי, אנחנו מקדישים זמן קצר מדי לביקור במקום, אבל בהחלט כדאי לשלב אותו בביקור בשקודרה.

• מסלול נחמד לטיול אופניים לחופי האגם.
• על פרויקט פיתוח האגם וסביבתו כשמורה ביוספרית חוצת גבולות

שקודרה – מידע נוסף , המלצות ותובנות

שקודרה, היא שקודר, היא סקודרה, היא סקוטרי – הרבה שמות יש לעיר הזאת.

היא מרוחקת כ90 ק"מ מטירנה הבירה, אבל הנסיעה לוקחת כמעט שעתיים. הכבישים צרים ויש תנועה מרובה בחלקים של הדרך. לשקודרה הגענו בהסעה שהוזמנה דרך בוקינג, וחזור בטיול יום עם מדריך נהג. כשנובעים בקבוצה זה מאוד משתלם. ישנו אוטובוס היוצא משדה התעופה אל שקודרה מספר פעמים ביום . גם מטירנה יש אוטובוסים לשקודר .

שוב, המלצה חמה על המלון שלנו – מלון סקוטרי. במלון אין ארוחת בוקר, אבל שי שפע של בתי קפה ומאפיות בסיביתו. החדרים נקיים ומרווחים, הצוות אדיב ונעים, ואפשרו לנו להשאיר את המזוודות בזמן שיצאנו לטיול בצפון אלבניה (עליו אספר בהמשך )

בשקודרה פועלת תחבורה ציבורית שמאפשרת הגעה למקומות המרוחקים – המצודה והכפר שירוקה.

שקודרה היא בערך המקום האחרון בצמפון בו אפשר לשלם בכרטיס אשראי. המלצה חמה להשתמש באפשרות הזו.

מידע נוסף על שקודרה באתר האנטרנט של העיר.

פוסט חוויות מרתק על שקודרה