הבוקר אנחנו עוזבים את אוסלו, ונוסעים צפונה לאיזור יילו, עיירה קטנה, הנמצאת בשוליו של פארק לאומי, בה נשהה שלושה לילות. כבר בפאתי אוסלו אנחנו נהנים מנוף נפלא של אגמים קטנים, מארינות עם סירות קטנות, גשרונים, מדשאות ירוקות בשיפולי יערות מחטניים ועליהן בתי חוה.
יילו מרוחקת מאוסלו כ260 ק"מ בלבד, גוגל מסמן לי על המסלול למעלה מ4 שעות . בעוד שבדרך לאוסלו דהרנו על כבישים רחבים וישרים, באיזור ההרים, הכבישים איטיים ומפותלים, מהירות הנסיעה המותרת היא לעיטים קרובות לא עולה על 60 אם תוסיפו לזה מראות נוף משגעים שמתחשק בכל רגע לעצור ולצלם , וילדים שלא מסונכרנים על הפסקות ביולוגיות- אפשר בקיצור לעשות 200 ק"מ ב5 שעות.כלל אצבע טוב להערכת זמנים הוא – "דקה לק"מ"
בדרך ליילו תכננתי לעצור בעיירה ריוקן Rjukan, הנמצאת אף היא בשיפוליו של פארק לאומי : הרדנגרוידה Hardangervvida . זוהי רמה טרשית, הגדולה ביותר באירופה, וביתם של עדרי איילים.יש ברמה אינספור מסלולי הליכה, תצפיות, וכביש נופי אחד שחוצה אותה.
יש גם "מרתון הרדנוינגה" לחובבי הז'אנר .העירה התפרסמה בגלל תחנת הכוח שבה, שבימי מלחמת העולם השניה שמשה את הגרמנים ליצור מים כבדים, יסוד הכרחי בתהליך יצור פצצת אטומית . שלושה מבצעים של המחתרת הנורווגית, חלקם בשיתוף האנגלים, יצאו אל הפועל כדי להפסיק את היצור. המוזיאון מקדיש תערוכה וסרט דוקומנטרי לתיאור הפעולות האלה.
אנחנו מגיעים לריוקן לקראת הצהרים. היום בהיר ויפה, בלשכת המידע לתיירים מציעים לנו מסלול טיול פופולרי, שאורכו כ4 ק"מ, ומבטיחים לנו שהמוזיאון פתוח עד 18 . אחרי נסיעה ארוכה ועצבנית, בהחלט מתאים לשאוף קצת אויר פסגות.
העיירה ריוקן שוכנת בעמק צר מאוד בין פסגות הרים גבוהות. העמק צר כל כך, שבמשך כמה חודשים בשנה חלק אחד של העיר אינו זוכה לאור שמש ישיר- המסלול שאותו אנחנו נעשה מכונה – מסלול השמש SOLSTEIN . תושבי העיירה נוהגים לעלות אל ההרים כדי להנות מהשמש.
לנקודת תחילת המסלול אנחנו עולים ברכבל – כרטיסים בשירות עצמי נמכרים בתחנה העליונה, וקרון קטן ואדום מעלה אותנו כ500 מטר
. משם מתחילים לצעוד – תחילה בתןך יער ירוק של מחטניים בכביש רחב, אחר כך נכנסים אל השביל , שעל מנת להקל על ההליכה הוצבו אבנים כמדרגות .
העליה במדרגות אומנם נוחה אבל בכל זאת עליה . למזלנו ספסלי מנוחה הוצבו במקומות תצפית, לנוח מעט.
איתנו צועדת חבורה של הגיל השלישי, בעוד אנחנו מתנשפים בעליה, הם עולים בנינוחות ומפטפטים ביניהם – שוב תזכורת לכושר הירוד שלנו לעומת אורך החיים הבריא אותו רבים בנורווגיה מנהלים.
ההליכה בטבע היא חלק מהחיים.
המסלול מוביל אותנו מעבר לצמרות העצים אל רמה מכוסה צמחיה אלפינית, ומראה פתוח אל כל הכיוונים. הראות נהדרת. זהו קציה של הרמה הרדוינגה – הרמה הגדולה ביותר בנורווגיה, המתאפיינת בנוף "טרשי". בעיני רוחי נורווגיה היתה יערות, ואגמים – והינה הנוף השטרשי הזה, הירקרק מאיזוב וטחבים, עם ראות לכל הכיוונים של מרחבים אינסופיים ופסגות. מצידי – אפשר להשאר כאן לנצח, אבל הילדים רצים הלאה.
השביל מוביל אותנו אל איזור בו יש משטחים מרוצפים, בתחילה אני חושבת שאלו משטחים לעשות עליהם מדורות לשוהים בשטח בלילה. אבל לוחית קטנה מסבירה את יעודם האמיתי – אלה הם הבסיסים להצבת תותחי נ"מ, ששימשו את הגרמנים להגנה על המפעל בריוקן. התותחים של הגרמנים יכלו לירט מטוסים ממרחק 12 ק"מ, והיו חלק ממערך ההגנה שהפך את המפעל לקשה כל כך לגישה ולפגיעה.
מכאן והלאה, המסלול מתגלגל במורד, ומוביל אותנו בחזרה לתחנת הרכבל. המסלול נוח להליכה, ולקח לנו כשלוש שעות כולל, הפסקות ונישנושים.
כעט אנחנו שמים את פעמינו , למוזיאון . מהחניה גשר תלוי מעל הנהר מוביל להר עליו בנוי המפעל, לאחר המעבר בגשר, צפויה עוד עליה תלולה, אך קצרה דרך היער – בו אני מוצאת פטל וגרגירי יער עד להתפקע . בכניסה למפעל – אכזבה קשה – המוזיאון סגור! החל מהיום עוברים לשעות פתיחה מקוצרות, עקב סיום עונת הקיץ.
הילדים , בעיקר נגה, שטרחה וקראה על המקום ועל המבצעים ערב קודם, מוציאים קיטור . מחרפים ומגדפים בעיקר אותי, על שגררתי אותם במעלה ההר, לטיול של נוף "שאפשר לראות מהאוטו" כדבריהם, במקום ללכת ישירות למוזיאון. "מי יודע מתי נבוא לכאן שוב !", המשפט שלי בד"כ חוזר עכשיו כבומרנג נגדי… אבל אין מה לעשות, המוזיאון סגור, ואנחנו עוד דרך ארוכה לפנינו.
אני בודקת את המסלול שהוצע על ידי גוגל על המפה ונחרדת – הכביש הראשי, הופך לכביש מישני, ואף הוא לכביש קטן, מהסוג המסומן בלבן על המפה, והכל כל כך מתפתל. אבל אין ברירה, לנסוע מסביב יקח כל כך הרבה זמן . וככל שאנחנו מתקדמים, השמים מתעננים , ואנחנו כבר למודי נסיון ולוקחים בחשבון, שהגשם יכול להופיע בבת אחת, רק זה חסר לנו עכשיו – דרך חתחתים מבוצבצת בשיפולו של אגם..
אנחנו מתקדמים לאורך הכבישים המתפתלים לאורך אגמים, בין הרים, בנוף כפרי של שדות וחוות.
כשאנחנו מודאים את הפניה הנכונה – לא היה צורך לנחש, שלט ברור עם היעד יילו, ומספר הכביש – הגברת בבית הקפה כלל לא מוטרדת מכך שאנחנו נןסעים בדרך זו, הדרך הולכת וצרה, סלולה אבל מלאת מהמורות, והשמים ממשיכים. האמת – אני כבר ממש נלחצת. הדרך מובילה אותנו מהעמק גבוה אל ההרים. אני דרוכה – מתי נכנס לדרך העפר ? אבל כאן זו נורווגיה, כבישים קטנים כגדולים מתוחזקים היטב, לא רק שלא בדרך עפר אנחנו נוסעים, אלא בכביש משובח, סלול לאחרונה . והכביש המשובח הזה מוביל אותנו שוב אל נוף יפהפה, ופתוח. בתים פזורים בין אגמים קטנים וברקע הרים.
אנחנו נוסעים בדממה ומתפעלים . בסוף מעבר ההרים הזה – עבודות בכביש – צמ"ה בשטח, ועובדים על הקמת סכר. כביש בוצי, על סף אגם עולה על גדותיו ? – לא בנורווגיה.
מכאן כבר הדרך מתגלגלת ליילו ולבקתה המדהימה שלנו, עם נוף אל ההרים.
הבקתה עשויה מעץ מרווחת, חמימה ונעימה – לאחר דין ודברים הילדים מתמקמים בין החדרים השונים ובמיטת כרצונם, והמטבח המאובזר היטב נכבש על ידי בני הנוער, שמתנדבים להכין את ארוחת הערב.
המלצה מאוד חמה על הבקתה שלנו ביילו. מיקום מצויין ונוח לגישה בכניסה לעיר, קרוב לסופר מרקט, נוף לעיירה ולהרים ממול – שקט ושלווה.
בבקתה שלושה חדרי שינה(, שניים מהם מיטת קומותיים, ואחד מיטה זוגית, ועלית גג בה יש מקום לשניים נוספים.), סלון, שירותים ומקלחת (נפרדים זה מזה ) פינת אוכל, ומטבח מאובזר היטב – כולל מדיח כלים.
בבקתה אין וייפיי – בעיני, זה יתרון – עכשיו אפשר באמת להתנתק מהעולם ולהתחבר לטבע.
עלות הבקתה לשלושה לילות 2475 קרונות, שזה בערך 1500 ש"ח.
העלות לא כוללת סדינים, ולא כוללת ניקיון בפינוי. (אפשר לקבל את שניהם בתשלום נוסף כמובן)
בעלת הבית פוגשת אותנו ליד הסופר, ואנחנו נוסעים אחריה לביקתה. אנחנו מתקבלים בספר פנים יפות ועניניות , מקבלים הסברים כלליים על הבקתה, ועל מקום כלי הניקוי, משלמים ונעזבים לנפשינו לשלושת הימים הבאים.
הפרטים של הבקתה
Address: Kvisla 105
Geilo, 3580
Norway Phone: +4747808300 E-mail: