יום 4 טרק הרי הפאן : מעבר זרמיץ' אל הכפר גזה

עליה 900 מטר , ירידה 1600
מרחק כ19 ק"מ
זמן הליכה 11 שעות
מים : 6 ליטר
לבוש : מכנסיי טרקים דקים , חולצה ארוכה להגנה מפני השמש .

אני מתעוררת השכם בבוקר , אל שקט .  דממה . האויר לא זע . ההשתקפות באגם מושלמת .

השער שבקצה אגם אבואלחי
השער שבקצה אגם אבואלחי

כבר מאתמול, מרגע שעלתה האפשרות לעקוף את מעבר ההרים הקשים שניצב לפנינו היום , אני מתלבטת האם ללכת או לא ללכת . במרחק הליכה של כחצי שעה (בירידה! ) מהאגם שלחופיו אנחנו ישנים עובר כביש ראשי , וישנו כפר ואכסניה , וניתן משם לנסוע במונית עד למקום הלינה  הבא שלנו בכפר גאזה . אחד מחברי הקבוצה כבר בחר להשתמש באפשרות הזאת , ואליו מצטרף אדם נוסף בבוקר – ואני מתלבטת . המדריך מזהיר שהעליה קשה והירידה קשה עוד יותר , אבל בהחלט חושב שהנעלי ההתעמלות שלי (וגם אני ) יעמדו במאמץ . וההחלטה היא לא פשוטה : גם נסיעה במונית והגעה מוקדמת אל הכפר טומנת בחובה הרפתקה , בעיקר שהמפגש עם המקומיים מסקרן אותי ואני מסוגלת לתקשר . מצד שני הטבע הזה כל כך עוצמתי , ויש משהו ממכר באדרנלין של לטייל , לטפס , לעמוד על פסגה של הר ולהתבוננן במרחבים המדהימים האלה . ההחלטה לא פשוטה , כי טיולי העבר לימדו אותי , שפעמים רבות דוקא במקומות הלא צפויים ביותר , אנחנו נתקלים בחוויות המדהימות ביותר , אז אולי דוקא  במונית , בדרך אני אצלם את התמונה הכי מדהימה שלי ? או יתקיים המפגש הכי מדהים שלי ?

אגם אבואלחי
אגם אבואלחי

עם השכמה אני בוחנת את מצבי : נחתי היטב וקמתי נמרצת , נעלי שלמות ויבשות , אף יבלת לא צצה על רגלי , הנשימה לא היתה קשה במיוחד בימים הקודמים . אין ספק – אני כשירה . ומכאן והלאה זו פשוט החלטה : האם ללכת על יום רגוע , או להמשיך ולהתאמץ . וההחלטה על השלכותיה היא רק שלי .
ו"הולכים ! " מכריז המדריך , ושם קץ להתלבטותי . אני לוקחת את התרמיל , מסדרת את המקלות ומתחילה לצעוד . משהו בתוכי לא נותן לי לוותר על עוד יום בהרים , קשה ככל שיהיה .

עליה אל מעבר זרמ'יץ
עליה אל מעבר זרמיץ'

אנחנו יוצאים כשעה מוקדם יותר כדי להנות מהקרירות , ושמים פעמינו לכיוון מעבר ההרים זרמ'יץ . את המעבר ניתן לראות מלמטה , ואנחנו רואים רועה עם עדריו חוצה את המעבר . ההליכה בשעה זו נעימה , גם אם העליה קשה , אנחנו צועדים לצד הנחל , היורד בעוצמה במורד ההר , רעש מימיו מלווה אותנו במרבית העליה . כולנו כבר מתורגלים בטכניקה , ואנחנו צועדים כאחד , אחרי המדריך , שומרים על קצב , עוצרים מדי פעם להפסקות מנוחה ושתיה ובתום כארבע וחצי שעות אנחנו בפסגתו של המעבר , משקיפים על הנו ף. ושם מלמעלה – אכזה קלה , זו הפעם הראשונה שמעברו השני של המעבר לא מחכה לנו אגם . יתרה מזאת , הנוף הנשקף הוא מדברי , גבעות בצבע שחור- חום –אדמדם , מזכירות קצת את הנוף ההררי של אילת .

מבט אל העמק בו יושב הכפר גאזה
מבט אל העמק בו יושב הכפר גאזה

כעת מתחילה הירידה עלינו לרדת כמעט ברצף 1600 מטר ,ומכיוון שהגרוע מכל עוד לפנינו ,אני מוצבת בראש הטור, כדי שיוכל לשמור עלי ולעזור לי ,וכדי שלא יפתח פער בקבוצה. ההצבה הזאת בראש הטור היא מחייבת. בעוד שבאמצע או בסוף , אני יכולה לעצור כרצוני : לצלם , לשתות , להביט בנוף , לנשם, כאן אני קובעת את קצב הקבוצה .לא נעים להיות זה שמעכב את כולם, במיוחד שהיתה האפשרות לותר על המסלול הקשה הזה , אז אני פשוט צועדת , עוקבת אחרי צעדי המדריך , רק מדי פעם מעיפה מבט אל הנוף  מרחוק המדריך מראה לי משולש עצים ירוק , בתוך המדבר – זה יעדנו. לאחר כמה ימים במרחבים כבר העין מתרגלת , וזה ברור שזה רחוק , כל כך רחוק , ובעיקר מאוד במורד.

נופים מדבריים
נופים מדבריים

כשאני כותבת את השורות האלה , קצת יותר משבוע לאחר התרחשות הדברים , ומנסה להראות בעיני רוחי איך נראה הירידה הזאת , אני מגלה שאיני זוכרת דבר : לא את הקשיים , לא את המנוחות , לא היכן אכלתי ארוחת צהריים , ולא מה היה בה . התיעוד במצלמתי אף הוא מצומצם מאוד . קטע שלם של דרך , חצי יום כמעט נמחק כולו מתודעתי . הדבר היחיד שנשאר : הם המפגשים שהיו לנו באותו יום עם המקומיים , והם במידה רבה פיצו על העדר הנוף .

מבט אחרון אל אגם אבולחי
מבט אחרון אל אגם אבולחי

אחד הדברים הבולטים ביותר בטאג'יקיסטאן הוא המגוון המרתק במראיהם של האנשים ובתווי פניהם , המעיד על ההסיטוריה של האיזור הזה : שנכבש שוב ושוב על ידי שבטים ועמים שונים , ותרבויות ודתות השאירו עליו את חותמם . בין תיאורי המפגשים אנסה לשזור מעט את ההסיטוריה של המקום .
המפגש הראשון שלנו התרחש בעליה , רועים ועדרם יורדים לקראתינו , הפרות מנתבות את דרכן לצד הנחל , לעיתים חוצות אותו . הירידה שלהן מתנהלת בשקט, מלבד געיה רמה , פה ושם . זוהי הנקודה האחרונה למילוי מים עד לאחר המעבר , אז אנחנו יושבים לנוח קצת בצל . והמדריך שלנו , מתישב על אבן גדולה יחד עם שני הרועים לשיחה קלה . העובדה שאני מצלמת , מעורר תהיות וצחקוקים . מה יש פה לצלם ?

בובו המדריך , עם הרועים
בובו המדריך , עם הרועים

מבט אל המעבר מגלה עדר גדול של עיזים מתרוצץ על מורדות ההר הירוקים . הקיץ כאמור הוא עונת הרעיה . העדר עשוי להכיל עיזים של כמה משפחות , מכפר אחד . אחת התכונות החשובות ביותר בהיסטוריה של מרכז אסיה היא יחסי הגומלין בין הנוודים הרועים לבין הכפריים , יושבי הקבע של העמקים הפוריים דוגמת פרגנה , העוסקים בחקלאות . הנוודים מעצם הגדרתם מעבירים את ימיהם בנדידה ממקום למקום תוך חיפוש מתמיד במקורות מזון לעדריהם . צטבע הדברים הם אינם יכולים לעסוק בחקלאות , והם מתקיימים מעדריהם , ליקוט של עשבים ופירות בר , ותלויים ביושבי הקבע לספק צרכים כגון אורז, וחיטה . יושבי הקבע החקלאים תלויים בנוודים לאספקת מוצרים מהעדרים : צמר, חלב , בשר, גבינות . שתי הקבוצות מנהלים סימביוזה : הם חיים בנפםרד, אבל זקוקים זה לזה כדי להתקיים . לאורך ההיסטוריה היו כמובן חיכוחים בין שתי הקבוצות . גלים של נוודים שעברו דרך הרמות ההרהריות , ודחקו נוודים אחרים , או התישבו בישובי קבע . הנוודות הזאת איפשב במידה רבה התפתחות של דרכי מסחר , לאורכם זרמו סחורות , ותרבויות , ואילו ישוביי הקבע היו בסיסים , ותחנות ביניים שספקו את צרכי הסוחרים .
הטאגיקים כיום רובם ככולם יושבים בכפרי קבע או בערים , רוסיה הצאריסטית , לאחר מכן השלטון הסובייטי , עשו רבות כדי לישב את הנוודים על מנת שיוכלו לשלוט בהם – אבל באורח חיים שזורים לא מעט מאפיינים תרבותיים שלקוחים מהנוודים . והמפגש איתם וההתבוננות בהם מרתקת .
בובו המדריך שלנו יושבת על האבן עם שני הרועים , הם לבושים בגלימות כותנה עבות מחממות , ובידיהם המקל הרב- שימושי . לתמיכה , להליכה , ולהכוונה של פרות סרבניות . מלבד זאת אין להם דבר : מים הם שותים מהנחלים , המחנה ממנו הם יצאו קרוב ואליו יחזרו לקראת צהריים , ואם יזדקקו , תמיד אפשר יהיה לקבל מעט לחם וקפיר , באחד המחנות שיפגשו בדרכם .

רוער ועדרו , בדרך אל מער זרצ'יץ
רוער ועדרו , בדרך אל מער זרצ'יץ

 

לפני כארבעת אלפים שנה החלו לנוע שבטים אינדו אירניים מאיזור רוסיה דרומה והתישבו באיזור מרכז אסיה . שבטים אלה או הגחקו את יושבי המרחב הקדומים להם או שהם נטמעו בתוך שבטיהם . כך או כך הם הפכו להיות הקבוצה השלטת והדומיננטית באיזור למשך כ2500 שנה .
במאה ה6 לפני הספירה עולה על מפת העולם האימפריה הפרסית בה שולטים האחמאנידים , ומרבית מרכז אסיה כלולה בשטח שלטונם . הדת הזורואסטרית , דת דואליסטית הדוגלת בטוב ורע , הופכת לדת השלטת באימפריה ומגיע גם למרכז אסיה , אם כי אינה הופכת דומיננטית . במאה הרביעית לפני הספירה אלכסנדר מוקדון מגיע לאיזור בראש צבאו , וכובש חלקים ממנה . כדי להתערות בקרב ראשי השבטים המקוריים הוא נושא לאישה את רוקסנה, ביתו של ראש שבט טאג'יקי . יחד איתו מביא אלכסנדר את התרבות הגרקו הלניסטית . זמנה של התרבות הגרקו הלניסטית , שהיתה כה דומינטית ומשפיע במערב קצר מאוד במרכז אסיה . במאה השלישית עולה השושלת הסאסנית, במשך מה שמכונה " הרנסנס הפרסי " התרבות ההלניסטית נדחקת , ובדת הזורואסטרית הופכת לדת האימפריה והדת והתרבות מגיעה למרכז אסיה ומשתרשת בה . שרידי הדת והמנהגים עדיין ניכרים בתרבות מרכז אסיהוהדוגמה הבולטת ביותר היא החג "נאברוז ", שנחגג בטאג'יקיסטאן לסמן את השתוות היום והלילה באביב . ספציפית איזור טג'יקיסטאן של היום , וחלקים ממדינות השכנוות היוו חלק מהפרובינציה הסוגדיאנית , שהיתה אחת הפרובינציות של הממלכות הפרסיות , ותפסה חלק חשוב במסחר ובהעברת קשרים תרבותיים ומסחריים ברחבי בממלכה , ולמדינות השכנות . הסוגדיאנים הם אלה שפיתחו רשת של דרכי מסחר וקהילות תומכות – אותה רשת שידועה בכינוי " דרך המשי " . ברור שאף שסוחר אינו עושה את כל הדרך הארכה הזאת – האורך המלא של הדרך החל מיפן ועד לרומא הוא כ6400 ק"מ – והסוגדיאנים היו המתווכים , שהעבירות סחורות מזרח למערב , ממערב למזרח.

מחנה בהרים
מחנה בהרים

לאחר צעדה ממושכת ומיגעת במורד הר נגלה אלינו מחנה קיץ , ממנו עולים קולות צחוק של ילדים . חבורה עליזה וצבעונית של ילדים עסוקה במשחק בנדנדה אותה בנו מעצמם משני בולי עץ , מעבר לכך שניתן להתנדנד בה מעלה מעלה ולשמור על איזון , אפשר גם לשובב אותה והיא הופכת לקרוסלה . משזהים הילדים את התקרבותיהם רץ אחד הילדים במעלה הגבעה לקראתינו , אוחז בשתי כפותיו את ידו של המדריך , "סאלאם עליכום " , מברך אותנו לשלום . במחנה רק נשים וילדים , אבל בכור הבנים , נער כבן 14 או 15 נוטל פיקוד ואחריות . אנחנו כמובן רשאים לעבור דרך המחנה , מוזמנים לשבת ולנוח , אבל – מתבקשים לא לצלם את האנשים . למה ? כי מפחדים שהתמונות יעלו לאינטרנט . ומה אז ? על זה אין לו תשובה . אבל רצונו , כמובן כבודו . נשות המחנה םורשות שטיחים ושמיכות , ומזמינות אותנו לשבת , במהרה הן מוציאות קערות עם יוגורט , שבתוכן חתיכת גבינת עיזים צהובה , אנחנו מוזמנים התכבד , לטעום לנוח כרצונינו . המדריך מזהיר אותנו מראש , שלא לתת להם דבר , ובעיקר לא תרופות , אםילו לא אקמול , כי הם משתמשים בתרופות על דעת עצמם , בלי לגשת לרופא , מה שלעיתים מחמיר את המחלה שלהם . אחת הנשים אכן מתענינת אם יש רופא בקבוצתינו, כי יש לה איזה פצע לא ברור , ואולי יש לנו משחה ?…
שלושה מבנים בהן מתגוררות שלוש משפחות , בנוים ממוטות עץ , המכוסים ביריעות ובשטיחים , מבנה עץ קטן בו נח לו גדי קטן – הם כל מה שיש במחנה . נחל נובע ממש בסמוך , והם אירגנו מסביבו בריכה מאבנים . כאן הם מבלים את חודשי הקיץ , מרחק של כמה שעות צעידה מכפרם , ששוכן למטה .

מראה מהמחנה, בנוף הזה מבלים ילדי המשפחה כל הקיץ
מראה מהמחנה, בנוף הזה מבלים ילדי המשפחה כל הקיץ

קשה לתארך מתי התחילו קשרי המסחר בין המזרח למערב , אבל כבר כ1000 שנה לפני הספירה הופיעו במצריים המומיות הראשונות החנוטות ועטופות במשי . אם כי בחפירות ארכיאולוגיות המתוארכות 2500 שנה לפני כן נמצאה אבן לאפיס –לאזולי , שמוצאה מאפגניסטאן . " דרך המשי " הוא אינו אלא מארג של דרכים, שהלך והתפתח לאורך ההיסטוריה , והביא להתפתחות של ערי מסחר ותרכזי תרבות לאורכה .. ניתן לזהות שני נתיבים עיקריים בדרך שיצאו ממרכז סין : הנתיב הראשון עבר דרך מדבר טאקאלאמאקאן , שפירוש שמו " לא תצא מכאן חי ", עובר דרך עמק ואקאן , שהוא עמק הגבול בין ערי הפאמיר לבין אפגניסטאן , ממשיכה לאורך נהר אידרה ויורדת למטה לאירן . הנתיב השני עבר דרך רכס הרי טיאן שאן , קירגיסטאן של היום , עמק הפארגנה ודרך בוכרה וסמרקנד . העיר פנג'קנט , הקרובה לאיזור בו אנחנו מטיילים היתה תחנה על דרך המשי .
המשי כבש את לב נשות האימפריה הרומאית והפך למוצר מבוקש מעין כמוהו , מחירו היה כה יקר עד שרק עשירים מאוד יכלו להרשות אותו, ורבים הגיעו כמעט עד לסף התרוששות . היו רבים שדברו בגנותו של המשי – בעיקר על כך שהוא כמעט שקוף וחמוקי האישה הלובשת אותו חשופים בפני כל – אבל הטירוף נמשך .
מלבד המשי הסחורות שעברו בדרך הזאת היו מגוונות ממזרח הועברו תבלינים , בשמים , חרסינה , חימר, אבנים טובות , סוסים ועבדים . ממערב הועברו כסף וזהב , זכוכית צבעונית .
בנוסף לסחורות עברו בדרך המשי גם אמונות , השפעות תרבותיות וידע . כך החל לחדור הבודהיזם ולחלחל מתוך סין . בממלכה הסוגדיאנית שגשגו קהילות בודהיסטיות , זורואסטריות , אפילו יהודיות ונוצריות . במארג הרב תרבותי והנייד של התקופה היה מקום לכולם . הדרך הזאת שגשה עד למאה ה15 , תחת כיבושים ושלטון שונה , עד שגילה וסקו דה גאמה את הנתיב הימי .

שדה פרחים סגולי בדרך לכפר גאזה

לקראת סוף הירידה , מתחילים לראות את סימני הכפר : תעלות השקיה , שדות מעובדים . במהרה אנחנו מגיעים אל גדר אבן , מאחרויה סדורים עצי לבנה דקים זקופים , כאילו מסוככים על מטע משמשים . מדריכנו היראלי זוכר את הבית הזה היטב , ואת בעלת הבית . לפני כשנתיים הוא טייל כאן וזכה להכנסת אורחים לבבית : המשפחה אירחה אותו ואת חבריו , האכילה אותו , והוא לן שם לילה . בתה של בעלת הבית , אכן זוכרת אותו . כאשר אנחנו מגיעים המשפחה יוצאת לקראתינו , ומכבדים אותנו במשמשים מתוקים . המדריך מבקש לרכוש קצת , כדי שנוכל להנות מהם גם בהמשך הדרך. בעוד שני בניה רצים עם דלי למטע לקטוף משמשים , אני משוחחת מעט עם בעת הבית – הרוסית בפיה טובה. מדהים קמה קל ליצור קשר כשמדברים על הנושאים הבנליים ביותר : משפחה , ילדים . היא בת 42 ולה 6 ילדים . בעלה ושני בניה הגדולים עובדים ברוסיה . היא נשארה בכפר עם ארבעת ילדיה . בנה הקטן , פעוט חייכן פעלתן ובהיר עיניים , עבור מיד ליד של אחיו הגדולים בעוד היא משוחחת איתי . כשמתחיל לילל , הוא לוקחת אותו אל חיקה , ומספרת בבישנות שהוא בן הזקונים , שהפתיע את כל המשפחה . האח הקרוב אליו בגיל הוא כבן עשר , כבר חשבו שלא יהיו יתר ילדים . בבישנות מה היא מספרת , שבכל מקום שואלים אותה איך זה בנה בהיר כל כך ואילו שאר ילדיה כולם כהים . אני מתבוננת בעיניה הירוקות , ששמש של אחר צהריים מרצדת בהן -" העיניים הם ללא ספק העיניים שלך "אני אומרת .

אמא ובן - בפאתי הכפר גאזה
אמא ובן – בפאתי הכפר גאזה

במאה החמישית לספירה החלו להגיע שבטים תורכיים שמוצאם מהרי אלטאי בסיביר שנעו מערבה. החל מאמצע המאה השישית לספירה, חלקים מהשבטים האירניים החלו להגר לכיוון הודו , השבטים התורכיים החלו לתפוס את מקומם . עם עלית האיסלאם במאה השביעית לספירה , החל הכיבוש הערבי של האיזור ויסולה של האימפריה הסאסאנית . הערבים הביאו אותם את האיסלאם לאיזור . במשך המאות השביעית והשמוינית נאבקו הסינים – שושלת הטאנג – והערבים על השליטה באיזור, אבל האיסלאם הפך להיות דומיננטי ושולט . האיזור הפך לפרובינציה ערבית בשם " מאוואראנאר" , שפירושו "האיזור שמעבר לנהר " , שהתקיימה במשך כ400 שנה (עד 1250 ) . בפרובינציה זו עלתה שושולת הסאמאינדית – שמייסדה היה איסמעיל סאמאני – והביאה לשגשוג ופריחה תרבותית : כאן הושתו יסודות האלגברה , רפואה , ואפילו הוכרז כ500 שנה לפני גאליליאו כי "אף על פי כן נוע תנוע " הארץ מסביב לשמש . בתקופה זו התבצעה גם האינטגרציה של באיסלאם עם התרבות הפרסית , דבר שהביא להתפשטותו ברחבי מרכז אסיה .

 

אחד החמרים בצוות , לבוש גלימה מסורתית
אחד החמרים בצוות , לבוש גלימה מסורתית

במשך שלוש מאות השנים הבאות יערכו אינספור מאבקי שליטה , קרבות והתכתשויות בין הסינים לבין קואליציות של שבטים תורכיים , תחת שליטים תורכיים או סלג'וקים . בתקופה זו נעשתה דחיקה הדרגתית של השבטים האירניים (טאגי'יקים ) מה עמקים הפוריים אל האיזורים ההררים או אל איזור אפגניסטאן ואירן . לאט לאט הדומיננטיות עברה לשבטים דוברי תורכית : קירגיזים ותורכמנים.
הכיבוש הבא של האיזור היה בידי המונגולים , והם הביאו איתם שבטים תורכיים רבים שעקרו ממושבם : הקזחים האוזבקים . אומנם המונגולים , החריבו רבים ממרכזי הלימוד המוסלמים , השליטו חוקיים שבסיסם סיני , אבל עם מותו של צ'ינגיסחאן , התפקרות האימפריה לארבע ממלכות ,ועליתם של מהיגים מבין השבטים הטורקיים האיסלאם חזר . במאות ה15 וה16 הכוח השלט באיזור היו בעיקר האוזבקים .
הכוח הבא שהגיע אל הבמה ההררית של המרחב היו הרוסים , בהשתלטות הדרגתית שהחלה במאה ה16 . יש לציין שהשבטים התורכיים נהגו לפשוט על כפרים הרוסים הגובלים באיזור , ולחטוף עבדים , שאחר כך נמכרו בשווקים .ההשתלתות הרוסית היתה הדרגתית אאבל במשך כ400 שנה   במלחמות , בריתות , בגידות  , והתמודדות מול מעצמות אירופאיות אחרות  : צרפת  ובעיקר בריטניה , במה שמכונה " המשחק הגדול ".  לאחר המהפכה הקומוניסטית , כששמו הסובייטים לעצמם לתרבת את האיזור, עודדו רוסים להגיע ולהישב באיזור .

מכאן כבר הדרך נעשית קלה יותר , ובמהרה אנחנו עולים לדרך עפר ראשית  , המובילה אל הכפר גאזה . הלילה אנחנו ישנים  ב" Homestay " אצל משפחה שמקצה חדרים לאורחים  : על השטיח בחדר פורשים מזרונים . המקלחת בסיסית ביותר , המים החמים לא מובטחים , והשירותים הם שירותי בול פגיעה .

בחצר הבית המולה שלמה  : בנות המשפחה עסוקות בהכנות לאירוח כל הבאים , ועמלות על הכנת ארוחת הערב, ופרישתה  – זהו ערב שבת . מלבדנו במקום ישנם אורחים נוספים , וגם הצוות המקומי שלנו כבר נמצא פה ומתרווח בחצר .

ולי מחכה הפתעה .

סינו , מקבל את פני בחיוך רחב , ומספר לי שיש לו משהו בשבילי. הוא לא נותן לי זמן רב להתהות במה מדובר , כשמופיע אחד החמרים ובידו שקית . השקית מוכרת . זו השקית עם הנעליים שלי ! .אלמלא הדבר היה לא נאה , הייתי מחבקת אותו  לאות תודה.  אני מסתפקת בלהודות  לו בכל שפה אפשרית  : ברוסית , בטאג'יקית  , תוך שימת היד השמאלית על הלב .  נראה שרשת קשרים בין משפחה וחברים עליה במשך שנים הושתתו המסחר ב"דרך המשי "  עדין פועלת ויעילה . הנעליים , מספר לי סינו , נמצאו בג'יפ , הועברו לג'יפ אחר ונסעו איתו לפנג'קנט עיר מגוריו של סינו , הם הופקדו בידי   חברים של סינו לבקשתו , במהלך השבוע הנעליים הועברו לנהג שהביא אספקה לטיול שלנו  הערב, וכך מצאו את דרכם אלי .

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *