ריגה: קולות מן העבר

ההחלטה לעזוב את ברית המועצות ולעלות לארץ ישראל גמלה בליבם של הורי, כשהשכנות בבנין הדירות שלנו כינו אותי, פעוטה בת שנתיים, בכינוי הגנאי השמור ליהודים "ז'ידובקה". בברית המועצות של שנות ה70 הקומוניזם חיסל את הדת, אבל לא את האנטישמיות. בביקורי בריגה הופתעתי לגלות שהמילים "ז'יד" ו"זידובקה" הן מילים בלטבית לציון יהודים ואינם כינויי גנאי, אך כיוון שהתגלגלו לשפות מזרח אירופאיות אחרות והפכו לשכאלה, כעת זה לא "פוליטיקלי קורקט" להשתמש בהם.

איך שגלגל מסתובב לו.

כל מסע אל מדינה מזרח אירופאית היא מבחינתי מסע אל העבר של משפחתי, ואל הכוחות שהשפיעו על גורלה : קומוניזם ויהדות. מה נותר מהם עתה?

רוסים, לטבים ומה שביניהם 

42% מתושבי ריגה הם ממוצא רוסי, ורוסית היא שפתם הראשונה. בבתי הספר בריגה לימוד השפה הרוסית הוא בגדר חובה, ביחד עם לטבית ואנגלית. לאחרונה היה נסיון להעביר חוק שהופך את השפה הרוסית לשפה רישמית של המדינה לצד הלטבית, אך מהלך זה נכשל.

חלק גדול מהרוסים שנמצאים בריגה, נמצאים כבר כמה מאות שנים והם חלק מהעיר ומהתרבות. הם הגיעו לריגה עם הפיכתה לחלק מהאימפריה הרוסית, והיו ברובם סוחרים, היכו בה שורש והפכו חלק ממנה. בפרלמנט הלטבי ישנה נציגות גבוהה לרוסים והמפלגה המייצגת רבים מהם תופסת כשליש מהנציגים.

יש כמובן מועדים ואירועים הנחגגים על ידי הקהילה הרוסית שיחודיים לה, כגון יום הנצחון על הנאצים, הנחגג ב9 במאי. ביום זה ישנה התכנסות גדולה ליד אנדרטת הנצחון, נאומים נישאים, מוסיקה מושמעת, ורבים שותים ואוכלים. גם את תחילת השנה החדשה הקהילה הרובית חוגגת לפי זמן מוסקבה, המקדים בשעה אחת את זמן ריגה. וכך לפיה שעה שבה נשמעים הזיקוקים כולם יודעים מי חוגג. מרבית האנשים הן הלטבים והן הרובים מבינים שחייהם של שתי הקהילות קשורת זו בזו, אבל בכל צד ישנם כמובן הקיצוניים הדוגלים בלאומניות חזקה. הקיצוניים בקהילה של הרוסים שמחים היו להצטרף לאמא רוסיה, ואילו הקיצוניים בקרב הלטבים רוצים לגרש את כל הזרים.

שאלה שמרבים לשאול היא האם לטביה חוששת מכך שתכבש שוב על ידי רוסיה או מפעולות אגרסיביות דוגמת חצי האי קרים ואוקריינה? לדברי המדריך שלנו לטביה אינה פוחדת, כיוון שהיא חלק מגוש היורו וחלק מנאט"ו ותקיפה של לטביה תפורש על ידי כוחות נאטו כפעולה נגדה.

את המידע הזה למדנו מפי אדוורדס המדריך שלנו בסיור החינמי של העיר העתיקה המתיחס לא מעט ליחסים בין הלטבים לרוסים. הוא מציג ראיית עולם מאוד דיפלומטית ומאוזנת בנושא. קל להבין שיחסה של המדריכה המקסימה שלנו מהסיור ברובע אז’נסקאלנס שונה. היא מספרת כי אביה וסבה הוגלו לסיביר בתקופה הסובייטית, וסבה לא חזר משם. 

היחסים עם רוסיה הם כמובן מורכבים. לטביה היתה תחת שלטון רוסי פעמיים : פעם אחת תחת רוסיה הצאריסטית, והפעם השניה כחלק מברית המועצות. במשך תקופה קצרה בין שתי מלחמות העולם היתה לטביה מדינה עצמאית. הלטבים מתייחסים לתקופה שבה היו חלק מברית המועצות כתקופת הכיבוש.

בשנות השלטון הסוביטי הפכה לטביה למרכז תעשייתי חשוב. תוך  התבססות על תשתית קיימת של מסילות רכבת ונמל גדול הוקמו בלטביה מפעלים תעשייתים: מכונות, אלקטרוניקה, תרופות, מזון, שמן, ביגוד, ועוד. האוכלוסיה המקומית היתה קטנה מכדי לאייש את כל מקומות העבודה החדשים, ולכן נשלחו עובדים מרוסיה ללטביה. כך הקהילה הרוסית הלכה וגדלה.

במרכזה של ריגה בולטים מספר אתרים הקשורים למשטר הסובייטי על לטביה:

אנדרטת החירות הנמצאת במרכז העיר נבנתה לזכרם של החיילים שנלחמו את מלחמת העצמאות של לטביה בתום מלחמת העולם הראשונה. היא מסמנת בעיני הלטבים  כאז כך עכשיו את החירות ואת העצמאות. שלושת הכוכבים שמחזיקה הנערה מציינים את שלושת מחוזותיה של לטביה. טקס הסרת הלוט נערך ב1935. משהפכה לטביה להיות חלק מברית המועצות, רצו השלטונות הסוביטים לפרק את האנדרטה, אך לפי הסיפורים הדבר נמנע בזכות פסלת רוסיה נחשבת שראתה באנדרטה ערך אומנותי. השלטונות הסתפקו בנסיונות שינוי המשמעות של האנדרטה. כעת היא סימלה את החופש הסוביטי ושלושת הכוכבים את שלושת הארצות הבלטיות שהיו תחת שלטונה של רוסיה (לטביה, ליטא ואסטוניה). הלטבים זכרו את משמעותה המקורית של האנדרטה, וב1987 בתקופה שהשלטון הסובייטי החל להתפרק עמדו כ500 איש בעצרת שהביאה לחידוש התנועה הלאומית של לטביה.

המבנה השני שבולט הוא "אקדמית המדעים" המתנוסס לגובה של 108 מטר. הא נבנה בשנות החמישים והוא מהווה דוגמה לארכיטקטורה הסטליניסית של אותה תקופה. הוא תוכנן על ידי שלושה ארכיטקטים לטביים, והכספים לבנייתו גוייסו כ"תרומה מרצון" משכרם של העובדים הכפריים, ומהקולחוזים.  הבנין גם כיום משמש כאקדמיה למדעים. תצפית על העיר מהקומה ה17 פתוחה לקהל.

שני אתרים שסימנתי לעצמי לבקר ולא הספקנו הם מוזיאון הכיבוש ומרתפי הקג"ב. 

מוזיאון המלחמה עוסק במלחמות שפקדו את לטביה ובפוליטיקה באיזור במאה ה20.

ביקור במוזיאון הגטו

בניגוד לקרקוב ולוורשה בריגה הנוכחות היהודית של העבר אינה מורגשת כמעט. אומנם בריגה ישנה קהילה יהודית פעילה של כמה אלפים, בבית הכנסת נערכות תפילות גם ביום חו"ל, וישנו "מוזיאון הגטו היהודי" המנוהל על ידי הקהילה היהודית, אך נושא היהודים וגורלם נראה כי כמעט אינו מופיע באג’נדה התיירותית של העיר. המדריך איתו סיירנו בעיר העתיקה ציין רק שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה יהודי ריגה היוו 10% מאוכלוסית העיר, ו98% מהם ניספו. על מפת העיר הוא מראה לי את המזויאון היהודי, ועוד אתר בצפונה של העיר מעבר לנהר, בו ישנו אתר הקשור באדם שהציל יהודים רבים. בויקיפדיה אני מגלה שמתוך 70 אלף יהודי לטביה לפני פרוץ מלימת העולם השניה, 150 יהודים נצלו בזכות הסתרה בבתי לטבים נוצריים.

אחר הצהריים שרצינו להקדיש למוזיאון הגטו היהודי גשום וקר. המוזיאון היהודי ממוקם קרוב לנהר הדאוגובה שממנה מנשבות רוחות קרות. התערוכה המרכזית של המוזיאון מוקדשת להנצחת חייהם של היהודים בגטאות השונים בכלל ובגיטו ריגה בפרט. תערוכה זו נמצאת בחצר המוזיאון, ופרושה על קירות הנצחה גדולים. מפאת הגשם והקור אנחנו מוותרים על התערוכה ומקדישים את תשומת הלב לתערוכות במבנים הסגורים.

הגטו היהודי של ריגה הצטופף ברובע של בתי עץ המרוחק כ15 דקות הליכה מהמוזיאון. בית עץ אחד שלם הובע למתחם המוזיאון. בקומה התחתונה מסודרים מודלים של בתי הכנסת שפעלו בלטביה לפני מלחמת העולם השני. חלקם צריפים פשוטים, חלקם מבנים מפוארים ומעוטרים. על הקירות תלויות אותיות האלף בית– מקושטות, צבעוניות, מלאות חיים – אלה הן עבודות של ילדי הקהילה במסגרת חוג אומנות המתקיים במוזיאון.

בבית קטן זה ששטחו הוא 30 מ"ר בזמן המלחמה חיו 30 אנשים. בקומה השניה משוחזרים שני חדרים, ומכילים חפצים של לפני המלחמה. מראה צעצועי הילדים הפזורים בפינה מכמיר לב. מה עלה בגורלם של הילדים ששיחקו בצעצועים האלה?

מוזיאונים היסטוריים בכלל ומוזיאונים המוקדשים לשואה בפרט באים לספר סיפור, נאראטיב הסטורי, הטומן בחובו גם מוסר השכל, ומסר לבאות. את הנאראטיב שעל פיו גדלתי וחונכתי בארץ אפשר לסכם בפשטנות במסר הבא : “מדינת ישראל קמה כבית לאומי ליהודים. על מנת שלא תקרה שואה נוספת היהודים צריכים לגור בישראל ולהגן עליה.” לסיפור שואת היהודים במלחמת העולם השניה יש כמובן גוונים רבים ואת המסר אפשר לקחת לכיוונים רבים. מאוד מסקרן אותי כיצד מטופל הנושא במוזיאונים השונים המוקדשים לנושא בעולם, ואני משתדלת לבקר בהם.

מוזיאון גטו ריגה נמצא במתחם של מבנים תעשייתיים ומחסנים הבנויים מלבנים אדומות. המתחם כולו בתהליך שיקום ושימור במטרה להפוך אותו לאיזור של גלריות, סטודיו לאומנות. בפאתי המתחם נמצא המוזיאון. במבנה התעשתי שבו נמצא המוזיאון ישנם שלושה חללי תצוגה לתערוכות מתחלפות . חלל תצוגה אחד מוקדש למיצג הנצחת יהודי סלובקיה ונקרא "3000 גורלות". המיצג בנוי מעשרות פנסי נייר התלויים בחלל המחסן הענק ונקר, וממלאים את המקום בחמימות העור. כל פנס כזה מוקדש לאדם הנספה בשואה וכולל את תמונתו של האדם, ותצלומי מסמכים הקשורים לחייו. זה כל מה שנשאר.

חלל אחר מוקדש לחברי קבוצת "הורד הלבן",שהייתה התאגדות של חמישה סטודנטים, כולם בתחילת שנות העשרים לחייהם, באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן. בין יוני 1942 ופברואר 1943 הכינה הקבוצה והפיצה שישה עלונים שונים בהם קראו לסיום שלטון הרודנות הנאצי באמצעות התנגדות פעילה של העם הגרמני. אל הסטודנטים הצטרף מרצה אשר ניסח את שני העלונים האחרונים. כל ששת חברי הקבוצה נעצרו, נשפטו, והוצאו להורג . עלון שביעי נמצא בהכנה בעת מעצרה של החבורה.

החלל האחרון מוקדש לשואת הארמנים, המכונה בשפתם “הפשע הגדול”, שהתחוללה באיזורים בשליטת האימפריה העות’מנית בזמן מלחמת העולם הראשונה. זהו נושא מורכב מכדי לדון בו ברשומה זו אבל בקצרה אציין שמדובר ברצח עם מכוון ושיטתי שביצעו העות'מנים במהלך מלחמת העולם הראשונה באוכלוסייה הארמנית שבשטחה.

רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספו. קבוצות אתניות נוצריות אחרות, כמו האשורים והיוונים, נטבחו אף הן באותה תקופה בשטחי האימפריה העות'מאנית, ונראה כי זה היה ממדיניות ואידאולוגיה מכוונת ומתוכננת של העות'מאנים לטהר את אסיה הקטנה מנוצרים. התצוגה בחלל מספרת בתמצות את סיפורם של הארמנים, ואת השתלשלות הענינים שהביאה לרצח העם. מעבר למראות ולסיפורים המחרידים על מעשי הטבח, מחרידים אותי לא פחות העובדה שנערכה ועידה אליה הוזמנו נציגים מאומות באירופה כדי לדון ב"שאלה הארמנית" למצוא לה פתרון . "השאלה הארמנית”, "הבעיה הארמנית”, "פתרון" מצלצל לכם מוכר ? עדויות מטרידות על הנעשה בארמנים זרמו לאירופה , אך לא נעשה דבר. ציטוט מטלטל של מנאומו של היטלר זועק מהקיר הסמוך : “ מי היום בכלל זוכר את הארמנים? …”

עמדתה הרישמית של מדינת ישראל היא כי לא מדובר בשואה. יש בארץ המחזיקים בדיעה כי השמדת העם היהודי היא שונה לחלוטין מאופי המאורעות שפקדו את הארמנים. הקהילה היהודית בריגה אמרה את דברה. שואת היהודים קשורה קשר אמיץ בשואת הארמנים. העולם התעלם משואת הארמנים ושכח אותה. כך נפתח פתח לשואת היהודים.

לפני נסיעתי לריגה ידעתי מעט מאוד על גורלם של יהודי לטביה במאה הקודמת בכלל ובשואה בפרט, וקיוויתי ללמוד על כך בביקור. אך לצערי מהביקור הקצר שלנו בריגה לא הצלחתי להרחיב את ידעותי בצורה מספקת בנושא. בביקורי הבא אקדיש זמן רב יותר לנושא.

אתרים נוספים הקשורים ליהדות ולשואה:

איריס מספרת על ביקור מרגש בבית הכנסת של ריגה המשרת את הקהילה היהודית שם. בשרשור שלה ב"למטייל" ניתן למצוא קישור לשני מקומות מחוץ לריגה בהם נרצחו יהודים, וכיום משמשים כאתרי זכרון.

המדריך שטיילנו איתו בעיר העתיקה המליץ על הסיור החינמי היוצא מפתח כנסית פטר הקדוש בשעה 12 , המוביל בין השאר לגטו היהודי.

יאניס ליפקה , חסיד אומות העולם, הציל יהודים בריגה. לכבודו הוקם מוזיאון ואתר הנצחה באי קיפסלה בריגה. באתר מוזיאון הגטו מסופר סיפורו בקומיקס, לחצו על  "Three lives for three bottles of vodka". 

האתר המקוון של המוזיאון יפהפה, הדף הפותח מספר את סיפורם של 5 יהודים,וקורותיהם במלחמת העולם השניה. בנוסף יש מידע על שעות פתיחה , תערוכות וכתובת. המוזיאון סגור בשבת. הכניסה בחינם, אבל אפשר להשאיר תרומות.