גשר על נהריים סוערים

"מבקשת אישור לפתוח את השער. אנחנו עשרה אנשים. נהיה עשרים דקות" מודיעה נירית, מדריכתנו באתר גשר הישנה. למראה שלט "גבול לפניך", אני חושבת שזה הכי קרוב לחו"ל שהייתי בו בשנה האחרונה עקב הקורונה. נירית שלופת מכיס מכנסיה מפתחות, פותחת את המנעול ודוחפת את שער הברזל הגדול. וכבמטה קסם מכניסה אותנו אל ההיסטוריה. אל חזונו של איש אחד, שלושה גשרים, שני נהרות – נהריים , ותחנת כוח אחת שסיפקה חשמל כמעט לכל ארץ ישראל. עכשיו שקט כאן ופסטורלי. אבל פעם התרחשו כאן מאורעות דרמטיים. אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו לביקור בגשר הישנה ולאורך הסכרים שהזינו את תחנת הכוח ההידרואלקטית היחידה בארץ ישראל – תחנת נהריים.

• טבע בנהריים
• סיפורה של גשר הישנה
• תל אור ותחנת הכוח בנהריים
• ביקור באי השלום והסכרים

הטבע בנהריים

אבל רגע לפני שנצא לבקר באתרים ההיסטוריים ולשמוע את סיפורם, כמה מילים על הטבע. בקעת הירדן הירוקה היא הפתעה גמורה! הטבע שסביבנו כמעט פראי. צמחית מים עבותה. נהר זורם בחוזקה. פריחת נרקיסים לאורך הגדה. וציפורים. הו כמה ציפורים! כבר מהדרך אנו מבחינים בלהקת שקנאים החגה מעל בריכות הדגים הסמוכות לתחנה המשטרה של גשר הישנה. ממרפסת התצפית לכיוון מפעל החשמל נהריים ניתן להבחין בדיות הנחות על חוטי החשמל. על ענפי העצים הסמוכים לנהר מתמקמים קורמורנים. שלא כבני האדם, לציפורים אין גבולות. כמו לפי סימן מתעופפות להקות הציפורים, חגות בשמים ומתעופפות להן לדרכן. רגע הן כאן מעלינו, מעל חצר גשר הישנה. רגע אחר הן עושות דרכן אל הרי הגלעד, חוצות את הירדן. אילו ציפורים אשר עפות…

סיפורה של גשר הישנה

ההיסטוריה של גשר מתחילה ב1920 כשמגיע למקום קבוצה של צעירים "הגדודים העבריים"  כדי להקים ישוב. באותה תקופה יש שני גשרים – הרומי והתורכי. לידם שרידי חאן ממלוכי, בקרבתו הם מתישבים. אבניה ישמשו בעתיד לבנית מבנים בקיבוץ גשר. קבוצת הצעירים עוזבת אחרי שלוש שנים. לא קל לחיות רחוק מכל ישוב, ובקיץ לוהט ויבש כאן.  לאחר מספר שנים מגיעה קבוצה נוספת של צעירים, קבוצת "אחדות" והם חיים במקום במשך 12 שנה , ואז עוזבים כדי להקים את מנחמיה. קבוצה שלישית של מתישבים מגיעה ב1939 , חיה כאן , נאחזת פה, ומגינה עליו בגבורה במלחמת העצמאות.

זהו מיקום אסטרטגי. זהו אחד המעברים החשובים והגדולים מהצפון אל תוך ארץ ישראל. מרגע שהתבררה כוונת הבריטים לחלק את ארץ ישראל שלתי מדינות, הוחלט לישב את הגבול. בגלל החשיבות של המקום בונים הבריטים תחנת משטרה סמוך לגשרים. הם גם בונים גשר נוסף מבטון ועליו עובר הכביש שמוביל לירדן ואל תחנת הכוח בנהריים.

בחודשים שקדמו לעזיבת הבריטים ב1948 מתחילות תקריות ירי שהופכות את היציאה לעבוד בשדות למסוכנת. שני חברי גשר נהרגים מיריות ממארבים.חברי גשר מבינים שבעת מלחמה הצבאות הפולשים יגיעו מכאן, מהמעברים שעל הגשרים. הם מתחילים להתארגן להגנה על המקום. הם משיגים נשק, מסתירים אותו בסליקים בקיבוץ. מתחילים לבנות בונקרים. באותה תקופה הבונקים בארץ הן לא יותר מבורות באדמה מכוסים בלוחות מתכת. בגלל חשיבותה האסטרטגית של גשר כאן נבנה בונקר מבטון, אחד הבודדים שבנו אז בארץ.

באפריל 1948 עוזבים הבריטים בהפתעה את המשטרה. חברי גשר רצים לתחנה כדי להשתלט עליה, ומצליחים להגיע אליה לפני הפרשים מהכפר הערבי הסמוך. תושבי גשר עקבו כמה ימים אחרי הפעילות במשטרה וציפו לכך. שי האומריםש קיבלו גם מידע מדיעיני. בזכות תוכניות הבנין שקיבלו מהמהנדסים שהתקינו את החשמל הם יכלו להערך מראש, לשליטה מירבית עם קומץ מגינים. ואז מתחילה מתחילה התתקפה – אנשי הלגיון הירדני, שאומנו על ידי הבריטים פותחים במתקפה – הרעשה כבדה של ארטילריה.

אנשי גשר מבינים שהם נלחמים על הבית . הם מבינים שאם הם לא יעצרו את המתקפה, הדרך אל תוך הארץ תשאר פתוחה. חברי גשר חוששים לגורלם של ילדי הקיבוץ – 50 ילדים, כדשהגדול ביניהם הם בן 6 . בעת ההפגזות הילדים מסתתרים בבונקר קטן, שהוא לא יותר מבור אדמה מכוסה בגג פח גלי. הילדים ושתי מטפלות יושבים דחוסים בבור במשך כל היום. לחברי הקיבוץ ברור שיש לפנות את הילידם, אבל הם מחליטים להתין ללילה. באישון לילה, כשמשתרר שקט בקיבוץ יוצאים הילדים מהבור. את התינוקות נושאים על הידיים, הילדים שהולכים אוחזים ידיים והולכים ברגל דרך השדות . עמוס בן ה6, מספר שבחשכה הוא לא מצא את סנדליו, והלך את כל הדרך בין הקוצים יחף. הילדים הולכים עד שהם פוגשים את הרכבים שנשלחו מאשדות יעקוב, כדי לפנות אותם. למחרת מחליטים חברי הקיבוץ, לפנות לכל ילד הורה, כדי שהילדים לא ישארו יתומים. ההורה המפונה – הוא ההורה שפחות נדרש להגנה וללחימה.

לאחר שלושה ימי הפגזה משתרר שקט. חברי הקיבוץ מבינים שזו רק הפוגה זמנית ומתארגנים להמשך הקרב. מגיעה למקום תגבורת של חיילים, מסיימים את ההתארגנות של הבונקרים. עם הכרזת המדינה מתחילה הפלישה שך הכוח העירקי, שתוכניתו לחזות את הירדן, לחסל את גשר ולהמשיך אל עפולה, נצרת ואל חיפה -הנמל שלה ובתי הזיקוק.

כאשר חברי גשר שומעים שתחנת נהריים נפלה, הם מחליטים לפוצץ את הגשרים. חבלן של גולני ושני חברי גשר נשלחים על מנת להניח מטענים ולפוצץ את הגשרים. פיצוץ הגשרים עוצר את הכוח העירקי ומונע מהם מעבר. שלושת הגשרים נשארים הרוסים במשך שנים ארוכות, עד שבפרויקט משותף של ישראל ירדן ואיטליה – שופץ הגשר הרומי.

העירקים הצליחו בסופו של דבר לחצות את הירדן בנקודה דרומית יותר ואיגפו את חברי הקיבוץ המבוצרים. גשר נהרסה כולה בהפגזות אבל לא נכבשה.

לאחר מלחמת העצמאות עבר הקיבוץ לנקודה גבוהה יותר מצפון מערב לחצר. הילדים שהו בחיפה במשך שנה תמימה. לפני כ30 שנה החליטו חברי הקיבוץ לשמר את החצר הישנה לטובת הדורות הבאים. משעברו אתהגדר וחזרו לחצר הנטושה נראה כאילו הזמן עצר מלכת : קרוסלת הילדים, תחנת האוטובוס, השער לקיבוץ. כיוון שהקיבוץ נהרס, הם שיחזרו מבנים והפכו אותם למוזיאון.

ביקור בגשר הישנה וחווית נהריים – מידע שימושי

• אתר המורשת נהריים בגשר ממוקם בדיוק היכן שהתרחשו האירועים האלה, ומאפשר לראות את המקומות בהן התרחשה ההיסטוריה.
• למי מתאים ? לכל המשפחה. בזכות דגם התחנה – מומלץ מאוד לחובבי טכנולוגיה.
• מתי לבוא ? המקום פתוח כל השנה, אבל מומלץ להגיע בחודשי החורף כאשר הגבעות ירוקות, והציפורים הנודדות נמצאות.
• הביקור באתר כולל סיור בין מבניה של גשר הישנה : חדר האוכל, המאפיה, בית הילדים והבונקר. בחדר האוכל מוקרן סרטון המספר את סיפור גשר והקרב הניטש בה. לא לפספס את המיצג אור-קולי מושקע הכולל דגם פיזי של תחנת הכוח, מספר את סיפור הקמת התחנה. ביקור בשלושת הגשרים ותצפיות על הירדן.
• אמנם ניתן לבקר בחלק מהמבנים באופן עצמאי, אבל המעבר לגשרים הוא בסיור מודרך בלבד -מתקיים הסיור פעמים ביום.

סיפורם של תחנת הכוח נהריים והישוב היהודי תל אור

אם מביטים מגשר הישנה מזרחה אל ירדן, ניתן לראות את שרידי תחנת הכוח שהקים פנחס רוטנברג. תחנת הכוח נחנכה ב1932, אבל הפרויקט החל ב1919 עם עליתו של רוטנברג לארץ ישראל. הוא החל בסקר גיאולוגי ברחבי הארץ במטרה לבדוק אפשרות לבנית תחנות הידרואלקטריות.  התחנה בנהריים היתה אחת מארבע תחנות שתכנן לבנות בעמק הירדן. לנעשה הוא תכנון לבנות 13 תחנות בארץ.

פינחס רוטנברג נולד באוקראינה לאב סוחר ולבת של רב. בילדותו הוא למד בחדר. בגיל 11 נשלח לגימנסיה בעירו ושם גילה כשרון למדעים המדוייקים. הוא סיים את לימודיו במכון הטכנולוגי בסנקט פטרסבורג בהצטיינות ועבד כמהנדס במפעל אוניות וכלי נשק. הוא היה מפכן והיה מעורב בהפגנות ובפעולות. לאחר שהסתבך בפעילות חתרנית והואשם ברצח הוא ברח מרוסיה לאיטליה. שם התודע לנושא החשמל ההידראולי . שם גם נחשף לרעיון הציוני. בצעירותו הוא נישא לאולגה חומנקו , נוצריה אדוקה, ולזוג נולדו 3 ילדים. אולגה לא התלהבה מעסקי החשמל של רוטנברג, היא עברה לארה"ב עם השלות הילדים ונתקה איתו קשר. לא מעט נכתב על דמותו הססגונית והכריזמטית של רוטנברג.

הרעיון של רוטנברג היה לרתום את נהרות הירדן והירמוך את המים לטובת יצירת החשמל. רוטנברג נפגש עם האמיר הירדני עבדאללה ושטח בפניו את הצעתו : מפעל הידרואלקטרי שיספק חשמל הן לירדן והן לישראל ויעסיק עובדים עברבים ויהודים.  עבדאללה שוכנע, נתן זכיון ל70 שנה ואת ברכתו.  תהליך השגת הרשיונות לבניה ממשלת המנדט ואת הכסף הנדרש למימון מפעל החשמל – לא היה עניין של מה בכך. הוא פנה לממשלת בריטניה כנציג של הסוכנות היהודית, כשבאמתחתו מכתב המלצה ומינוי מחיים וייצמן. אמנם בריטניה ראתה את המיזם בעין יפה, אבל עדיין נדרש לשלל קשיים בירוקרטיים, וכמובן לאיסוף הכסף שיממן את הבניה.

בנית המפעל היה הישג הנדסי מרשים שהושתת על עבודה עברית. הבניה החלה ב1927 והשתתפו בה 600 פועלים. את הציוד הכבד והחומרים לבניה העבירו בעזרת רכבת העמק. אבאותה תקופה א"י כמוש אר העולם היו במשבר כלכלי, כך שלעבוד אצל "הזקן מנהריים" נחש פריוילגיה גדולה. מלבד תחנת הכוח ובה שלוש טורבינות, נבנתה מערכת של סכרים, תעלות ואגם מלאכותי.

ליד התחנה הוקם הישוב נהריים תל אור, שתפקידו היה לספק מגורים לעובדי המפעל. זהו הישוב היהודי היחיד שהוקם בעבר הירדן המזרחי.  רוטנברג מזמין את בכירי האדריכלים של א"י לתכנן כאן ישוב – מפעל כפי שהיה נהוג באירופה ובארה"ב ליד מפעלים תעשייתיים גדולים. ישובים כאלה ראינו בליגטנה בלטביה , ובאיינדהובן, הולנד. בתל אור היו ארבע שכונות : שכונת הפועלים , שכונת הפקידים, שכונת המשמרת והשכונה החדשה. לכל בית היתה חלקת אדמה לטובת משק חקלאי קטן : גינת ירק, תרנגולות ועוד. תחילה נבנו הבתים כדי לשרת את העובדים הרווקים, אבל גם בעלי המשפחות העדיפו לגור ליד מקום עבודתם עם משפחתם. כך נבנה במקום בית ספר וגן ילדים. אפילו שיעורי כינור נתנו לילדים. בבית התרבות נערכו התכנסויות שונות, נחגגו חגים במשותף, הועלו הצגות וקונצרטים. תל אור הפכה לישוב שוקק חיים ,שחיי התרבות התוססים שלו נודעו ברחבי הארץ.

תחנת הכוח נחנכה בשנת 1932 בנוכחות הנציב העליון. הספק התחנה היה כ-18מגה וואט, בזמנו מרבית תצרוכת החשמל שבארץ. רוטנברג עמד בהבטחתו לעבדאללה והעסיק במקום גם עובדים ירדנים. אספקת חשמל היתה בעיתית יותר, מכיוון שהמקום היה רחוק מכל ישוב באמירות, ותשתית חשמל ראויה לא היתה.   היא פעלה במשך 16 שנה עד פרוץ מלחמת העצמאות. רוטנברג נפטר בשנת 1942, בביתו בחיפה.

עם עלית המתיחות באיזור לקראת הכרזת העצמאות, החלו תושבי תל אור להתפנות. נשארו במקום רק 30 עובדים, שתפקידם היה להמשיך ולספק לישוב חשמל. משהחלה הפלישה תקפו קודם הכוחות את נהריים, לקחו בשבי את העובדים וביניהם שתי נשים. את התחנה הרסו. שני עבודים הצליחו לברוח ולהגיע לגשר. מששמעו תושבי גשר על נפילתה של התחנה, שלו חבלנים לפוצץ את הגשר.

נהריים – אי השלום

אני מניחה למבט שלי לרוץ קדימה על פני הגשר, לעבור מעל שלט "גבול לפניך" ולטפס על הגבעה הירוקה, ולהגיע עד לעמדת השמירה שמעליה מתנוסס גדל ירדן. אני מבחינה בקבוצת חיילים היושבים על מדרגות העמדה, מתחרדנים בשמש וצופים את המהומה הכללית בצד הישראלי. חייל לחיילת ,ישראלים המשגיחים על הגשר מפני מצטלמי-סלפי-גבול-לפניך נועזים מדי, זוכים לכמות בלתח נידלית של תשומת לב וחיבה. בצד הירדני – שקט. שביל הסכרים נפתח לקהל לאחר הקורונה והפך למוקד עליה לרגל.

המראות פשוט משגעים! עמק הירדן ירוק כפי שמעולם לא ראיתיו. כל חלקה פנויה פורחת. גבעות הגלבוע נראות כעוטות קטיפה ירוקה, ואילו גבעות הגלעד נוצצות כאילו עטו שריון כסף. הסכרים על הירדן והירמוך לא מאכזבים – מפלי מים בשצף קצף.

במסגרת הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן חולק איזור נהריים בין שתי המדינות. תחנת הכוח נשארה בשטח ירדן – ומעולם לא שוקמה. ען חתימת הסכם השלום בין שתי המדינות ב1994 הוכרז האיזור כאיזור תיירותי משותף וכונה "אי השלום". תיירים וישראלים יכלו לעבור למובלעת שבין שתי המדינות. האיזור שוקם ונפתח מסלול לסיור בין הסכרים והתעלות. במסגרת ההסדר יכלו גם חקלאים ישראלים לעבד אדמות בשטח. היתה כוונה לפתח פארק ביוספרי. ההסכם נחתם ל25 שנים, וניתנה לכל אחת מהמדינות אפשרות להאריכו ל25 שנים נוספות או לבטלו.

ב1997 נרצחו שבע בנות ישראליות במהלך טיול שנתי לאי השלום. המפגע חייל ירדני שהוכרז כמעורער בנפשו. לזכרן של הבנות הוקמה במקום גבעת הפרחים – גבעה ועליה שמות הבנות מעוטרות בפרחים. מהגבעה ישנה תצפית יפה על מסלול הסכרים. לאחר פקיעת 25 השנים הראשונות, סרב המלך עבדאללה לחדש את ההסכם, ואיזור אי השלום ותחנת הכוח חזר לירדן. הסכרים נותרו בשטח ישראל.

ביקור בשביל הסכרים – נהריים אי השלום

• אתר נהריים אי השלום ממוקם סמוך לקיבות אשדות יעקוב, והגישה אליו היא משביל עפר מסודר בכניסה לקיבוץ.
• הסיור בשביל הסכרים הוא עצמאי ומאפשר הצצה אל הסכרים על נהרות הירדן והירמוך ואז זרימת המים החזקה. הכניסה בתשלום סימלי של 10 ש"ח.
• שביל הסכרים וגבעת הפרחים פתוח לביקור בכל יום. תחנת הכוח שבנה רוטנברג נמצאת בירדן, ולמיטב ידיעתי היא אינה נגישה לקהל ישראלי, מאז סרב לחדש עבדאללה את הסכם החכירה.
• אל תפספסו את עמדת הפילבוקס השנה, עליה חקוק הכתר הירדני.