הרודודנדרון הוא הסיבה האמיתי לטרק הזה. החברים שאני מטיילת איתם, כבר עשו את המסלול הזה לפני מספר שנים, אבל בסתו. הם חזרו במיוחד בשביל לחזור בפריחת הרודודנדרון על רקע השלגים. המסלול של היום מזמן לנו פגישה ראשונה איתו. אנחנו ממשיכים לנוע מעלה, ומתבוננים בחיי הכפריים שאנחנו פוגשים בדרך. לא פשוטים הם החיים שלהם. האם יש להם זמן להתפעל מהנוף?
זמן 5 שעות של הליכה איטית
נקודת התחלה: סיקה ( Sikha ) – גובה 1940.
נקודת סיום: גורפאני ( Ghorepani) – גובה 2750 .
מים : 2 ליטר
לבוש : חולצה עם שרוול קצר , לעצירות נדרש פליז כי קר.
גם היום הוא רובו במגמת עליה. הליכה נוחה ונינוחה, משובצת בכפרים רבים על החיים המרתקים שבהם. והיום פוגשים את הרודודנדרון!
העליה שעלינו אתמול מיד לאחר ארוחת הבוקר שכנעה אותי הבוקר להקפיד על ארוחה קלה. אני מסתפקת באומלט עם צ'אפאטי בחמאה וריבה. את קפה הבוקר החלפתי בתה שחור. כגמול על זהירות הבוקר שלי המסלול מתחיל בירידה.
הכפר הזה מרוצף באבן ובתים רבים בו בנויים מאבן עם גגות צפחה. ציורי אבל כשמתקרבים מגלים שהכפר מאוד עני. בעלי החיים לעיתים ישנים עם המשפחה. ריחות חריפים של עיזים עולים מהחצרות. למרות הנוף הנהדר חלונות ודלתות הבית פונים אל תוך הכפר, ובפנים אפל. בכל בית יש דוכן מכירה קטן: מים, חטיפים צבעוניים, קולה, נייר טואלט. אני חולפת ליד בית אחד שדלתותיו פתוחות, אבל בהצצה פנימה רואים שהמשפחה עוד נמה. מקצה המיטה האחת מציצות די הרבה כפות רגליים.
רוב הכפר כבר מתעורר.
ילדים יושבים במפתן הבית ואוכלים ארוחת בוקר, נשים מכבסות ושוטפות כלים.
אנחנו יוצאים מהכפר אל תוך יער קטן. כלומר היער קטן מבחינת שטח, לא מבחינת גודל העצים. תוך זמן קצר פוגשים את עץ הרודודנדרון הראשון. אני מתלהבת. הבוטנאי קצת מאוכזב. העץ כמעט ערום מפרחיו. על המדרגות נפרש מרבד אדום – ורוד של פרחים שנשרו. "אוי, באנו מאוחר מדי" הוא ממלמל. "יהיה עוד", מבטיח מינג המדריך." יהיה עוד. ויפים יותר."
בכפר אחר עוברים ליד בית הספר, הנמצא מול המכולת הכפרית ,סביבה מתקהלות נשות הכפר. על שער הכניסה הורוד חקוקים באבן שמות התלמידים. כעת עורכים בו שיפוצים. הילדים נמצאים היום בחופשה. הכפרים באיזור הזה הם כפרים די קטנים ולכן יש בכיתות כ15 ילדים. הורים רבים מעדיפים לשלוח את ילדיהם לפוקרה או לקטמנדו לבית ספר פרטי שהלימודים בו באנגלית. האנגלית היא המפתח להתקדמות בחיים. בנפאל 10 שנות לימודי הן חובה.
מרפאת השיניים האיזורית נמצאת בכפר סמוך. בית מסוייד לבן, ומגבות תלויות ליבוש. אני מנסה לדמיין לעצמי איך זה לעלות את כל המדרגות האלה עם כאב שיניים. ומה קורה אם חולים כשהכל כאן מושלג? גרף תוחלת החיים בנפאל עולה כלפי מעלה. תוחלת החיים קרובה ל70, האם זה נובע מכך שיותר ויותר אנשים עוברים לערים שם שירותי הרפואה זמינים יותר? לכך אין לי תשובה ומינג לא ידע להגיד.
הרוח נושאת אלינו קולות של פוג'ה (טקס תפילה הינדי או בודהיסטי). בכפר אחר התכונה רבה. כנראה שיש חגיגה בכפר. תחת ברז אחד שוטפת אישה חלקי תרנגולות. מסביבה מתרוצצים ילדים ותרנגולות חסרות מודעות לגורלן. על הדשא יושבת נערה שקועה כולה במכשיר הנייד, אדישה למתרחש סביבה. החיים כמו התיירים זורמים וחולפים.
מצידו השני של השביל התקהלות. ממש עכשיו נשחטה כאן עז וכעת עוסקים בנקיון המקום ובחלוקת חלקי הבשר. גם לעור ימצא שימוש.
בכפר אחר אנחנו מתבוננים איך איכר חורש את שדהו בטרסה. דקות ארוכות אנחנו עומדים וצופים בתהליך. כל המשפחה משתתפת בחריש ובזריעה. ראשון הולך האב נוהג בצמד הבאפלו שלו הרתומים למחרשת עץ. הוא מפיק מקולו קולות גרוניים קיצביים: אק, או , שש… אישתו הולכת צעד קטן מאחוריו ומפזרת זרעים בתלמים שהוא חורש. הילד הקטן מתרוצץ ביניהם ספק עוזר ספק מפריע.
מינג מספר לי שהחלקות שייכות למשפחה. הבנים יורשים את הוריהם. כשיש מספר בנים החלקה מתחלקת ביניהם. זה כמובן מקטין את השטח שיש לכל אחד, אבל אפשר לקנות חלקות נוספות. בנות שאינן נשואות יכולות אף הן לרשת, אבל זה נדיר מאוד. בכפרים מתחתנים כולם ובגיל צעיר מאוד. בנות 17-18 הן כבר נשואות.
זה מרתק לעמוד כך ולצפות בשיטת עבודה המתנהלת מימים ימימה, כמעט משחר ההיסטוריה של האנושות החקלאית. שיטת העבודה הזאת מותאמת לשטח, לטרסות. השוורים הם חלק מהמשק, כשיסיימו לזרוע הם ישוכנו במכלאה הקטנה, הסמוכה לבית המשפחה . הזבל שלהם ידשן את האדמה. הם יאכלו את השלף בתום הקציר ויבראו את האדמה. סימביוזה מושלמת בין אדם לבהמות המשק. ועם זאת העבודה כל כך קשה. היא כל כך איטית. הפרנסה כל כך רעועה ולא מובטחת. מה יהיה אם אבי המשפחה יחלה? מה יהיה אם אחד השוורים ימות.?
מינג צדק. ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו רואים יותר ויותר עצי רודודנדון. הפריחה מרהיבה ומשגעת. היער שאנחנו עוברים בו נראה כמו יער מכושף, הטחביות יוצרות מרקם יפהפה על האבנים ועל העצים.
אנחנו פוגשים איש הנושא על כתפיו סלים גדולים. הוא מאזן אותן על כתפיו בעזרת מוט. הוא הולך לאט בקצב קבוע. אני עוקבת אחריו במבטי רואה איך הוא בוחר להניח את רגליו כך שהצעדים יהיו מדודים, שהרמת הרגל תהיה במינימום מאמץ. במקומות הקשים הוא נתמך במקל שלו. הסוד הוא הקצב. איטי, קבוע ואינו משתנה, כזה שתוכל להתמיד בו לאורך זמן. אני מזיעה- אך הוא למרות לבושו אף טיפה אינה זולגת על פניו.
בבית התה האחרון לפני העליה הגדולה אנחנו עוצרים להפסקת תה.
על שלט גדול כתוב בבהירות מה בית ההארחה מציע : חדרים, אוכל , מים חמים מחוממים על גאז. אנחנו מתלוצצים על כך, שזו בהחלט שורה מקדמת מכירות בעודנו חושבים על המקלחת שלא נעשתה אתמול, כי לא היו מים חמים. על שלט קטן כתוב שיש וייפיי. "יש וייפיי ? " שואל הרופא את בעלת הבית . " יש", אומרת הזקנה, "אבל היום יש בעיה". מתברר שכמעט בכל מקום ובכל יום זאת התשובה.
מקום הלינה שלנו בגורפני בנוי מעץ וגגו מפח. המדריך הבטיח לנו חדר עם נוף, ואנחנו אכן מקבלים. ברקע הרים,תחתיהם גגות הפח של הכפר. ומסביב עצי הרודודנדון . אפילו הוילונות הורודים משתלבים. מינג מסביר לי שגורפני משמעותו מי וסוסים. פעם משיהו גידל כאן עדרך סוסים . מצחיק שממש מתחת לחלוני יש עדר פרדות. המקום משדר שיגרה נעימה של חיים באחד הנופים היפים בעולם.
היום היה יום סגריר, נעים להליכה אבל פסגות האנפורנה נעלמות. תחילה מגיעים הערפילים ומכסים את השמים. אחר הרוח מסיעה את הערפילים והנוף נעלם.
אחר מתחיל הגשם.
כעת בחוץ מתחילים להשתולל גם רעמים וברקים. ושלג קל מתחיל לרדת מנקד בלבן את הפרחים ואת העצים. את לא הייתי רוצה להיות שם בחוץ. מתברר שגם בפנים יכול להיות מסוכן. החשמל מכובה מכיוון שהגג מפח. כשתעבור הסופה, מבטיחים, ידליקו שוב. אין חשמל , אז אין וייפי. אין חשמל , אז יש חושך. קר עכשיו בחדרים. חבורת המטיילים מתקבצת כולה סביב לתנור האש הגדול. הסדינים שיובשו בחוץ נתלים ליבוש. מדורת השבט. לקראת חשכה מפסיק הגשם. רק פס קטן של אור עוד חודר מבעד לעננים.
ומה בעניין האוכל? ו גם היום אכלנו מצויין. ארוחת הצהריים – צ'פאטי עם גבינה ומרק ירקות.
ארוחת ערב – דאל בהאט. בדיוק נשארת לי חתיכה אחת טעימה במיוחד של פאי תפוחים.
מחר זה היום הגדול, שהרופא והכימאי עשו את כל הדרך הזאת במיוחד בשבילו. מי יתן שהעננים יתפזרו במהלך הלילה.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שני של הטרק.
לקריאת היום הראשון של הטרק אנפורנה בייסקמפ – מטאטופאני לסיקה
לריאת היום הבא – יום שלישי של הטרק – "זריחה בורוד ובלבן"
לקריאת פוסט על תכנון המסלול, המלצות ותובנות לטיול בשמורת האנפורנה.
תיאור מעניין של המקום ותושביו. אוהבת את המבט המעט מרוחק שלך, מודדת, בודקת, לומדת ולא שופטת.
תודה רבה רחלי. לא לשפוט זה האתגר הכי גדול. ההתעמתות הזאת עם העולם השלישי היא לא פשוטה. בהחלט מתרגלת את שרירי האמפטיה.
כשהפשוט פוגש את הנשגב. נהניתי מאוד לקרוא. הרגשתי איך אני הולכת יחד איתך ממקום למקום
תודה רבה אורית, בטיו הזה אכן הרגשתי את שתי המילים האלה.
נהדר ינינה. לא האמנתי שאחשוב שוב על טרק בנפאל אחרי שכבר הייתי שם ועכשיו אני כן…
אז, בעיניים של תרמילאית אחרי הצבא, לא השכלתי לשמור פרטים כמו שמות הכפרים בדרך. אומנם ניהלתי יומן אבל לא כל כך מסודר. אולי בפעם הבאה… 🙂
תודה רבה גלית. מי חושב על דברים כמו שמות ומקומות כשצעירים? העיקר לכבוש את הפסגות, את השבילים, לגמוע את היופי. יללה תארזי את החברה שלך ותטיילו כולכם ביחד.
וואי ינינה!!! פוסט מרתק ותמונות מדהימות!!
האוכל נראה שווה!!! ואותי מעניין בעיקר מה התושבים מרגישים לנוכח כל המבקרים שבוהים בהם ובאורח החיים שלהם..
חוצמיזה זה נראה מסלול ממש מעניין!!
מרותקת למסע שלך. הכתיבה והצילומים גורמים לי להרגיש כאילו אני אתך. תודה
תודה רבה ניני. אני שמחה שהצטרפת.
אני איתך גם ביום השני למסע. אוהבת את המבט שלך, שבוחן בסקרנות, שואל, רוצה לדעת.
בדבהים הללו, בהרים המרוחקים מתגוררים המקומיים בתוך נוף מהמרהיבים שיש, אבל עם תנאי חיים מהקשים שיש.
בגיאורגיה ראיתי רודודנדרון לבן שרוע על המדרונות, לא כזה שגדל על עצים. מניחה שזהו אחד מהזנים הרבים של צמח זה. מעניין מה משך את שני חברי הקבוצה לחזור שוב על הטרק, הבטחת את התשובה ביום הבא ואני מדלגת הלאה…
תודה רבה אילנה. גם בקמצטקה ראיתי רודודנדרון שרוע. הפריחה שלו על העצים נהדרת. האמת היא שנפאל כל כך יפה שנראה לי שלא צריך הרבה בשביל לרצות ולחזור.