מרחק : 11 ק"מ
זמן הליכה :6 שעות
עליה :700 מטר ל"מגדל הלבה" גובה 4600 , ולאחר מכן ירידה של660 מטר למחנה ברנקו 3940
ביגוד : חולצה ארוכה דקה, מיקרו פליז, מכנסי גטקס דקים,מכנסי הייק דקים עם אופציה להפוך לקצר, נעלי טרקים, כובע צמר , מעיל פוך בשיא הגובה
מים : נצרכו 3.5 ליטר
מזג אויר : בבוקר קר ובהיר, במהלך היום מתקדר, מתערפל ומתקרר. כמה מעלות בודדות מעל לאפס ( אם בכלל)
אני מתעוררת קצת אחרי הזריחה. על האוהל שלי הצטבר כפור, שניתז לכל עבר ברסיסים כשאני יוצאת ממנו. השמיים בהירים. השמש, שמסתתרת מאחורי הפסגה, עולה ומאירה בקרניים ראשונות את המדרונות ואת הרכסים. יום חדש.
אני מרגישה טוב הבוקר, כל כך טוב שיש לי כוח לנסות ולצלם את הזריחה מכל זוית אפשרית . הר מרו , נשקף אלי מעל העננים, משולש שווה שוקיים מושלם.
פיסגת הקילימנג'רו מטילה את צילה המאיים על הרכס ממול, אבל כמה קרניים אמיצות מצליחות להאיר מדרון עטור שיחים. השילוב הזה של האור והחושך, של המאיים והאופטימי , מתאר בדיוק את ההרגשה איתה אני קמה …
אני שוקעת כל כולי אל תוך הנוף, והיום החדש שמתחיל, נושמת את האויר הקר והנקי של הבוקר. הטמפרטורה בלילה , כך נראה ירדה מתחת לאפס, והקפיא את הלחות באדמה , שהבוקר פריכה וחורקת תחת נעלי.
לאחר ארוחת הבוקר, אנחנו פונים לשגרת הבוקר, שכבר התרגלנו אליה. דחיסת חפצינו לתיקים, שנאספים על ידי הסבלים. מילוי מים למשך היום, ו"קוקטייל" הכדורים היומי : מלרון- כנגד מלריה , אורמוקס כנגד מחלת גבהים, וכדורי טיהור למים, כנגד כל מיני רעות חולות…
מוכנים ומאורגנים , אנחנו יוצאים לדרך, לאט לאט, ופנינו לעלות לגובה של 4600 , כהכנה לבאות. השביל היום מתון הרבה יותר, השביל מתון יןתר, ואנחנו נכנסים לקצב הפולה -פולה. בתחילה מלווים אותנו צמחיה אלפינית, וקקטוסים, אבל ככל שעולים גבוה יותר נכנסים לאיזור של מדבר אלפיני – אבנים ועפר, ותו לא. הפסגה המושלגת מעלינו, המרחבים הירוקים מתחתינו.
במהלך הבוקר, מתחילים להופיע עננים קטנים בשמיים שהולכים ומתקדרים במהירות. השמש נעלמת ואיתה החמימות. נראה שזה מאפיין את הקילימנג'רו בעונה זו : לילות ובקרים בהירים, וצהריי יום מעוננים. מצידינו הכל הולך, רק שלא ירד גשם.
הנשימה , הפעולה הבסיסית ביותר והראשונה שעושה האדם עם צאתו לאויר העולם, פעולה לא רצונית, כמעט אינה מודעת, נלקחת בעינינו כמובנת מעליה ואילו כאן , בגובה שהוא כמעט פי שניים מהנקודה הגבוהה ביותר בישראל, הופכת להיות מאבק קיומי, עם כל צעד שאנחנו עושים. גם הפעולות הבסיסיות ביותר , כמו לאכול, לישון, להכנס ולצאת מהאוהל, לארוז את התיק, הופכות לצרכניות נשימה כבדות. "ברוך השם, אני נושם", כאן בגובה הזה, הוא הרבה יותר מסתם מטבע לשון.
המדריךבוחן אותנו בעיניו המנוסות, בודק את שלומינו, מקשיב לנשימתינו, מקשיב לשיעול, מזכיר לנו להרבות בשתית מים למניעת כאבי הראש, מכריז על הפסקות נשנושים והתאוששות, בולש על כל סימן שיעיד שמחלת הגבהים ברמה שמסכנת את חיינו תוקפת אותנו. המעקב הזה ילך, ויעשה צמוד יותר ויותר עם הזמן, ובעיקר עם הגובה.
every breath you take, every move you make, I'll be watching you
הנקודה הגבוהה ביותר שאליה אנחנו מגיעים בגובה 4600 מ, מכונה "מגדל הלבה ". הקילימנג'רו הוא הר געש רדום. לדברי התושבים באיזור הוא התפרץ לפני כ170 שנה, אבל אין רישומים מדוייקים להתפרצות. מדי פעם נפלטים אדי גופרית מההר, המעידים על פעילות וולקנית. מגדל הלבה הוא ככל הנראה תוצאה של התפרצות לפני כ150 אלף שנה. העננים נשענים על מגדל הלבה, ספק מסתירים ספק מגלים, ועדת עורבים מסתובבת סביבינו. קר מאוד, ואנחנו מתעטפים היטב במעילים, כובעים וכפפות.
כאן התוכנית היא לנוח קצת ולאכול צהריים, וכאן גם המדריך זוכה בכינוי "הגדול" . בניגוד למרבית המטיילים, שיושבים על האדמה, ואוכלים ארוחת סנדביצ'ים, ומזדרזים לרדת מההר, לנו מחכה ארוחה חמה , בתור אוהל עם שולחן וכיסאות. איסמעיל הטבח שלנו, עם חלק מהצוות עלו לכאן לפנינו, הקימו אוהל, הכינו ארוחהמלאה : מרק חם, תה חם, וצ'יפס (!) חם מתקבלים בברכה. ( וגם כאן, סטנלי הגדול, לא מסיר את עינו הבוחנת). מיד בתום הארוחה יפורקו האוהלים, והטבח ושאר הצוות, ירדו למחנה, להקים אותו לקראת ארוחת הערב.
בדיוק כשאנחנו מסיימים לאכול, מופיעה קבוצת הילדים המטיילת במסלול שלנו. פגשנו בהם לא מעט במשך היומיים הקודמים, ולא הפסקנו להתפעל איך הם , מלאי מרץ כעזי הרים, מתרוצצים במקום לנוח בהפסקות. אבל עכשיו הם נראים עייפים וקפואים. גם להם, כך נראה הגובה לא עושה הנחות. הם מתישבים על האבנים הקרות, ומוציאי את ארוחתם הקרה. כואב הלב. איש הברזל חושב לבקש מהמדריך לתת להם לשבת קצת באוהל להתחמם, אבל בנתיים האוהל שלנו כבר כמעט לגמרי מפורק. היעילות והזריזות של הצוות פשוט מדהימה. תוך דקות בודדות כל המאהל מפורק והציוד מועמס.
מתברר שלא רק הצבא צועד על קיבתו, אלא גם הטרקיסטים. דוקא לדברים הלוגיסטיים האלה , יש לא מעט משמעות בהצלחה או בכישלון : מה אתה אוכל, וכמה , הלבוש שלך, הנעליים, שק השינה שלך יקבע אם תקפא מקור בלילה או לא. בהחלט שווה להשקיע .
מכאן אנחנו מתחילים את היריה למחנה ברנקו, בו נבלה את הלילה. אנחנו יורדים כעת כ600 מטר, וההליכה היא בקצב כפול מהעליה. זה לא יאומן איך עם כל צעד , הנשימה נעשית קלה יותר, וממש מרגישים שמתחזקים. הירידה לעיתים תלולה, ומתחילים להרגיש את שרירי הרגליים – אני מברכת את עצמי על כל מדרגה שירדתי בזמן ההכנות.
ועם הירידה בגובה, גם הנוף משתנה , ושוב חוזרים הקקטוסים, רק שהפעם הם גדולים במיוחד, ויחודיים לאיזור זה. שוב האדמה מתחילה להתכסות בצמחים. אנחנו עוברים במסלול יפה, לא רחוק מנחל בו זורמים מי הפשרת שלגים. העליות והירידות האלה , אותם אנחנו "תופרים" במשך הימים האחרונים מטרתם אחת – להכין אותנו לטיפוס ביום הפסגה, ולעזור לנו להתרגל לגובה. לשימחתנו – ואיש לא מעיז לומר זאת בקול רם – לא יורד גשם. את המסלול שלנו התחלנו בצידו המערבי של ההר, והטיפוס לפסגה נעשנ בצדו המזרחי. המשך היומיים הקרובים אנחנו מקיפים את ההר מצידו הדרומי.
אנחנו מגיעים למחנה בשעות אחר הצהריים המוקדמות, האוהלים כבר מוקמים, ואנחנו מוזמנים לנשנש פופקורן ותה עד שתוכן ארוחת הערב. היום אני לא מרגישה עייפה במיוחד, ויש לי כוח לעשות את כל אותם דברים שלא יכולתי ביומיים הקודמים : לקרוא, לכתוב ביומן, לצלם… ברוך השם, אני נושם..
האוהלים שלנו מוקמים בנקודה הגבוהה ביותר במחנה, מאחורינו ממש מתחיל השביל שיוביל אותנו לקטע הדרך המכונה "קיר ברנקו", קטע תלול מאוד, שיש לטפס עליו בעזרת הידיים. עם הערפילים האלה מעלינו, הקיר נראה בלתי עביר., אבל אני כבר הפנמתי את המסר – פולה פולה, לאט לאט, צעד צעד , מדרגה מדרגה, לקיר הזה נדאג מחר…
