מרחק : 6 ק"מ
זמן הליכה :5 שעות
עליה :300 מטר קיר ברנקו, ירידה ושוב עליה למחנה קרנגה, 4100 מטר
ביגוד : חולצה ארוכה דקה, מיקרו פליז, מכנסי גטקס דקים,מכנסי הייק דקים עם אופציה להפוך לקצר, נעלי טרקים, כובע צמר
מים : נצרכו 3 ליטר
מזג אויר : בבוקר קר ובהיר, במהלך היום מתקדר
גם היום אנחנו מתעוררים לבוקר בהיר וקר. שוב על האוהל קרח, וגם על הצמחים . הפסגה ניראית קרובה מתמיד – אבל זה כמוסן תעתועי עין. מפרידים בינינו עוד קילומטרים של הליכה, כ 2000 מטר , וקיר ברנקו האימתני.
אלא שהבוקר, הוא כבר נראה פחות מפחיד. שביל נוח יחסית מוביל אל הקיר, וכבר ניתן לעקוב בעינינו אחרי ראשוני המטפסים.
השביל הנינוח מוביל אותנו שוב על אדמה קפואה ופריכה, בין צמחים קפואים. פני מעיין קטן שאנחנו עוברים בדרכנו קפאו, והמים זורמים מתחת, ועל הגדות שלו נטיפי קרח בוהקים בשמש. עוד מעט יתחמם המקום, הכל יופשר והשבילים יהפכו לבוציים. השביל המישורי מוביל אותנו שוב בסמוך לקקטוסים הגבוהים, ובין צמחיה אלפינית. פכפוך מים מהנחל הסמוך נשמע מרחוק, זהו מקור המים שאנחנו נשתה במהלך היום.
צולם על ידי איש הברזל במצלמתו של חברי לכיתה
לכל אורך השביל אנחנו צועדים בקצב האיטי הקבוע שלנו, לאט לאט. לוקח זמן את שהגוף מתחמם, ועד אז נושמים בכבדות. כשאנחנו מגיעים לקיר, צריכים להחליף מהלך – המקלות מאוחסנים, ואנחנו עוברים לטיפוס של ממש , בעזרת הידיים. כעת יש להרים את הרגליים גבוה, לעיתים יש למשוך את הגוף בעזרת הידיים, ולעיתים יש לצעוד בין שני אבנים ותהום ביניהם. אף על פי שכל כמה צעדים, יש לעצור ולהסדיר נשימה, ובין לבין אני נושמת נשימות מהירות וקולניות, ממש כמו קטר – אני נהנית מאוד מהטיפוס ומהאתגר שלו. למעשה , אם הקיר הזה היה ממוקם כ3000 מטר נמוך יותר, הוא היה יכול להיות בהחלט אטרקציה לטיולי משפחות…
הטיפוס איטי ולוקח זמן, בכל צעד יש לחשוב על מיקום כפות הידיים וכפות הרגליים, לאזור כוח לפני משיכה כלפי מעלה, ולעצור למנוחה אחרי כמה פעולות. מכיוון שאין מסלול עוקף קיר , גם הסבלים על משאם הכבד מטפסים במעלה הקיר – כך שמדי פעם אנחנו מטפסים הצידה ומפנים לסבלים דרך. קבוצות נוספות מטיילות, בקצה שלהם, וצריך לפעמים לחכות או לאפשר לעבור. הבוקר שהחל בהיר ושמשי, הולך ומתקדר. מדי פעם אנחנו מעיפים מבט מודאג אל העננים : גשם עם סלעים שיש לטפס עליהם על הידיים והברכיים אינו שילוב אטרקטיבי במיוחד.לשמחתנו העננים הם בחזקת "נשיאים ורוח וגשם אין" . הטיפוס האיטי והחוויתי נמשך שעתיים, ובסופם מגיעים אל רמה רחבה ונוף מרהיב נשקף , כשלעצמו עוצר נשימה.
מתחתינו המדרונות הירוקים של ההר, ואנחנו ממש מעל לעננים. אנחנו עוצרים קצת למנוחה , לנשנוש , ןלשעשועי צילום. המדריך מציע לצלם אותי, באויר מעל כל הנוף הזה. רעיון יפה – רק שהביצוע מסובך יותר – זה לא כל כך פשוט לקפוץ פה לגובה , כשאין אויר לנשום.
החלק הקשה פיזית של היום מאחורינו, ולפנינו כעת ירידה לעמק השכן – עמק קאראנגה. פירוש המילה קאראנגה היא בוטנים. המק הזה מוביל אל איזור למרגלות הקילימנג'רו בו מגדלים בוטנים. עם הירידה אנחנו מאבדים גובה, מקל על הנשימה , אבל הירכיים עובדות קשה , הירידה תלולה ואפילו מאוד. העליה שנצטרך לעלות בצידו השני של העמק ניראית תלולה מאוד, ואני לא יכולה שלא לתהות – איך אף אחד לא הנדס כאן איזה גשר…
לאט לאט, צעד אחרי צעד, פולה פולה אנחנו מתקדמים. זהו יומו הרביעי של הטרק ואני נכנסתי לשיגרה נינוחה:. הראש כבר לא נלחם בגוף כנגד הקצב האיטי, הנשימה משתפרת, כבר יודעת איך לבחור את צעדי כך שידרש מינימום של מאמץ, השרירים התרגלו להליכה היומיומית , הנופים מרתקים,ומשתנים בכל יום. כל צעד שאני עושה, מרחיק אותי מחיי היומיום . אני לא יכולה שלא לחשוב , על כמה מעט צריך בשביל להיות מאושר. וודוקא כאן , על ההר הזה , כשהגוף נאבק על כל נשימה, אני כל כך שלווה. כאן , כשבכל רגע מזג האויר יכול להתהפך, ןלהפוך שביל נעים, לאגם בוצי, והשמש החמימה יכולה להפוך לרוח מצליפה, או לחילופין צעד אחד לא מחושב שם מעל פי התהום – דאגות היומיום והטרדות השונות הולכות ומתרחקות ממני : בעיות בעבודה, מריבות קטנוניות של הילדים, אילוציים שונים ומשונים וחובות והתחייבויות. ההר הזה , הוא ללא ספק גן עדן של הנפש.
אנחנו מגיעים למחנה בצהריים, אחרי יום קצר יחסית , ומרגישים טוב. בעודנו אוכלים , גשם מתחיל לרדת , ואנחנו שמחים על התזמון המוצלח. יום שבת היום. אנחנו יושבים באוהל נינוחים, ומשוחחים . קר בחוץ וגשום אבל באוהל אוירה חמימה ונינוחה. עונג שבת של ממש : אריק איינשיין מתנגן מהנייד של איש הברזל, חברי לכיתה מעלה סטטוס לפייסבוק – צק אין למחנה קאראנגה, שותים תה, מנשנשים ופלים. איזו מן שלווה ולא עושים שום דבר … איש הרוח שולף חפיסת קלפים, ומציע לבני דודיו לשחק ב משחק ששיחקו עוד בילדותם : " זיבלאך " , גירסה ותיקה יותר של טאקי. וכך בהניף קלף, החבורה הופכת לחבורת ילדים עליזה : סבבי קלפים, התאגדויות , מזימות , צחוקים – איש איש והטריקים שלו מילדותו . ואני ? צופה מהצד , מעדכנת את יומני ונהנית מהשלווה…
אוהל חדר האוכל שלנו, משמש כאוהל השינה של הסבלים הצעירים, בדרך כלל בעת הארוחה אנחנו נעזבים לנפשינו, אבל היום מפאת הרוח והגשם, נדחקים כולם לחלק הפנוי מהשוחן והכסאות , וכך בעודנו משחקים שש זוגות עיניים עוקבות אחרינו בענין ובדממה. לאחר כמה סבבי משחק , אחד הנערים , ראמה, מבקש בנימוס ועדינות להצטרף למשחק – הוא עקב בריכוז אחרינו, ומתוך התבוננות למד את כללי המשחק. סבב נוסף של משחק נפתח, ואנחנו מגלים שאכן ראמה שולט בכללים ואף יותר מזה – המשחק מסתיים בנצחונו. מזל של מתחילים ? אולי. בהמשך אנחנו מגלים, שהמשחק הזה מתפשט במחנה כמו אש בקוצים. ראמה לימד את חבריו וגם סבלים אחרים, ובימים הבאים הסבלים מבלים את זמנם הפנוי במשחק קלפים. וראמה ? הוא ללא ספק הוכתר למלך הקלפים , בכל פעם שאנחנו מתעניינים במצב – נראה שראמה מנצח…
את אחר הצהריים אנחנו מבלים במנוחה ובשינה. מי שבחר לעשות את המסלול בשישה ימים , ימשיך מכאן מרחק של כשלוש – ארבע שעות הליכה למחנה בארופו , משם בלילה יעלה את אל הפסגה. אבל אנחנו בעצת המדריך בחרנו לעשות את זה פולה פולה, לקחת עוד יום להסתגלות, ולנוח. וגם היום למרות שהיה יום יחסית קל, והרגשנו טוב, לקראת ערב אני עייפה ונרדמת בקלות.
גם היום לקראת ערב, השמיים מתבהרים, ואנחנו שוב זוכים במבט אל הפסגה המושלגת.
