מרחק : 21 ק"מ
(8 ק"מ עליה, 6 ק"מ ירידה למחנה באראפו, 7 ק"מ נוספים ירידה למחנה העליון, גובה 3800מ )
זמן הליכה : 13-14 שעות
( כ7 שעות עליה, 3.5 שעות ירידה למחנה באראפו, עוד 2.5 -3 עד למחנה העליון)
עליה : 1295 מטר לפסגה, ירידה כ2000 מטר עד למחנה העליון
ביגוד : כל מה שיש . חולצה ארוכה עבה, מיקרו פליז, פליז עבה, מעיל פוך, מכנסי גטקס עבים,מכנסי הייק , נעלי טרקים, 2 זוגות גרביים (דקות וגרבי צמר) כובע צמר, כפפות (2 שכבות ), צעיף
מים : נצרכו 2.5 ליטר לעליה ולירידה עד למחנה בארופו, 1 ליטר עד למחנה העליון
מזג אויר : בהיר בלילה ובבוקר מוקדם , מתקדר לקראת הצהריים, גשם שוטף אחר הצהריים, מתבהר לקראת הערב
אני מתעוררת לקול תכונה במחנה, נשמע שאנשים מתארגנים ומתחילים לצאת, נהנית מדקות אחרונות בשק"ש עד שסלים בא להעיר אותנו ומזמין אותנו לתה חם באוהל. אני עוטה על גופי , מעבר לשכבה התחתונה שבה ישנתי, עוד 3 שכבות, גורבת שני זוגות גרביים, מוודה שהכפפות והכובע זמינים. תיק הגב עם מים, חטיפי אנרגיה והמצלמה ארוז כבר מאתמול, אין צורך לארוז את השק"ש והתיק הגדול, עוד נחזור לכאן לנוח. אני יוצאת אל הלילה. בהיר וקר. חושך מסביב , במחנה נעים אנשים עם פנסים, ואור בוקע מבקתתו של שומר המחנה. בשמיים מנצנצים כוכבים, ומלמטה – אורותיה של העיר מושי. באוהל כבר כל החבורה יושבת יחד עם סטנלי המדריך ושני עוזריו, לאור נר בודד שותים תה, אוכלים קצת ביסקויטים. אין זמן לאוכל, וממילא אין רצון ואין תיאבון. הגוף בגבהים האלה כך נראה יכול לעשות רק פעולות מעטות במקביל : או לנשום, או לעכל, או להתחמם.
תדרוך אחרון, לפני העליה, ואוטוטו יוצאים . רגע לפני מבקש המדריך רשות לשלוח לאוהלים שלנו כמה מהנערים, לישון בהם מפחד גניבות. "אין בעיה" , אני מיד אומרת ," אבל אני חייבת לסדר את האוהל.." וכבר קמה כדי לללכת לסדר. החברה נקרעים מצחוק, עד דמעות. ורק איש הרוח, הג'נטלמן האולטימטיבי, לאחר שרגע כמעט , מגן על כבודי " חברים " הוא אומר " מה שהיה על הקילימנג'רו – נשאר על הקילימנג'רו.."
פנסים על ראשינו, מקלות הליכה בידינו, אנחנו מסתדרים בטור – המדריך מתעקש להעמיד אותי ראשונה, וגם לסחוב לי את התיק, ומתחילים לצעוד. לאט לאט, פולה פולה, בקצב שאותו תרגלנו בימים האחרונים. אנחנו עוזבים את מחנה באראפו , שפירושו מחנה הקרח, ופנינו אל השלגים שבפסגה.
. צולם בסלולרי של איש הברזל, על ידי סטנלי המדריך.
ככל שאנחנו מתרחקים מהמחנה אנחנו מתעטפים בחושך. אלומת הפנס שבראשי מאירה בעיגול של אור את רגליו של המדריך, אחרי חברי לכיתה, אחריו היזם, ואחריו איש הרוח ואיש הברזל, במאסף שני עוזרי המדריך. הכוונה להגיע ביחד , כקבוצה לפסגה, אבל אם יתעורר הצורך ילוו עוזרי המדריך את המתקשים בעליה או בירידה. על ההר ניתן כבר לראות נקודות אור נעות , אלה הם המטפסים שיצאו לדרך לפנינו.
השיפוע בתחילה מתון למדי, ואפילו יש קצת ירידה , כ200 מטר מעל מחנה באראפו ישנו מחנה נוסף , ולוקח לנו כשעה אולי יותר להגיע עד אליו. אנחנו חולפים ליד האוהלים הדוממים, וממשיכים הלאה אל ההר. כעת השיפוע הופך תלול יותר, ומדי פעם ישנן אף מדרגות.
בתוך החושך הזה, וקצה ההליכה הקבועה, מהר מאוד מאבדים כל תחושה של זמן , כיוון וגובה. התחושה, כפי שמציין חברי לכיתה, היא שנמצאים בחלל החיצון : הכל שחור מלבד מליון כוכבים מלמעלה, ומליון אורות מנצנצים של העיר מושי , מלמטה – המתמזגים זה בזה.
מבטי מרוכז בעיקר כלפי עיגול האור המכיל בתוכו את צעדיו של המדריך . בחירת הצעדים חשובה, יש לחסוך במאמץ ככל האפשר, להמנע מלהרים את הרגליים מהקרקע ביותר מס"מ ספורי, כי מיד יעלה קצב הלב, ותחל התנשפות. בכל כמה זמן ישעה המדריך סבב בדיקת מצבנו :
" Jambo ? " כלומר מה המצב ?
והתשובה הרצויה תהיה אחת מהבאות " Poa " "Pao, sante" משמע : תודה , תודה רבה או "Hakuna Matata " הידועה.
המדריך מקפיד לפנות לכל אחד ואחד מאיתנו שמית, ומקשיב קשב רב לכל תשובה, לכל התנשפות , לכל שיעול. כל כמה זמן עושים הפסקה קצרה למנוחה, לשתיה , להסדרת הנשימה. הגוף מתקרר מהר מאוד, בעיקר הקצוות – אצבעות הרגליים והידיים, ולוקח זמן עד שהן מתחממות שוב,ולכן משתדלים להיות רוב הזמן בתנועה. תנועה איטית , אבל תנועה.
צולם בסלולרי של איש הברזל על ידי סטנלי המדריך
כל אחד מאיתנו בא בכוונה להגיע אל הפסגה, וכל אחד מאיתנו נחוש, ויעשה כל מאמץ להגיע לפסגה . " אני אטפס לקילימנג'רו אפילו על הברכיים אם צריך! " מכריז היזם, וכל אחד במידה כזאת או אחרת מסכים עם האמירה. אבל ברור לנו , שלא הכל תלוי בנו. מזג האויר הוא הפכפך, כרגע בהיר ואין טיפת רוח, אבל מהר מאוד הכל יכול להשתנות. גם מחלת הגובה, יכולה פתאום לצוץ, ככל שעולים, החמצן נהיה דליל יותר. השיעול הטורדני חוזר, ואני משתעלת מדי פעם. וקר, יווו ,כמה קר. במחנה הטמפרטורה היתה קרובה לאפס, וכל מאה מטר שעולים מאבדים מעלה. אני נושמת אויר קר ויבש, מרגישה איך הוא יורד בקנה הנשימה, ומחלחל לריאות. אני תוהה כמה זמן אפשר ככה להתמודד עם הקור …
אחרי 5 ימי הליכה ביחד, המדריך, כך אני משערת מכיר כבר את היכולות של כל אחד ואחד מאיתנו, ויודע להתאים את הקצב , ואת ההפסקות . גם אני כבר מרגישה ממש בנוח בקבוצה הזאת, התומכת, המפרגנת, לא מהססת לבקש מנוחה כשאני צריכה, או להאט את הקצב, או כשכולם כבר קמים, לבקש עוד רגע מנוחה.
וכך , בלי זמן ומרחב, אנחנו נעים ביחד, בקצב אחיד, כמו איזה זחל , המתפתל במעלה ההר, כשרק פנסינו מאירים את הדרך. צעד צעד, לאט לאט, פולה פולה. אחרי 5 ימים פה על ההר הזה, כולנו כבר למדנו את הטריק לשיכנוע העצמי . איננו צריכים להגיע אל הרכס הגבוה שמתנוסס ממעל , או אל הפסגה , או אל תחתית העמק בשביל התלול – אלא רק עד למקום שבו נמצא זה שלפניך – כצעד ממך, רק עד למנוחה הבאה. אנחנו הולכים רוב הזמן בשקט, מרוכזים בנשימה, מרוכזים בצעדים של מי שלפנינו . צעד, נשימה, צעד , שאיפה. מהרהרים בשקט, איש איש לעצמו, או שלא חושבים בכלל.
אני חושבת פתאום , שהסיטואציה הזאת של להתנתק מכל הסובב ולחשוב רק על הצעד הבא, ועל הנשימה הבאה אינה זרה לי. את ארבעת ילדי ילדתי בלי משככי כאבים, ולזכותי מצטברים למעלה מ36 שעות של צירים, בהם יכולתי לתרגל נשיפה-שאיפה ואת המיקוד המנטלי בציר או הצעד הבא. כך כאן , כמו בחדר הלידה, צעד צעד, שאיפה נשיפה. וכך אחרי עליה על סלע, כמו אחרי ציר , עוצרים רגע, נושפים רגע להסדרת נשימה , ממשיכים, עד לסלע .ציר הבא.
"שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע, יש לנוע לנוע, ולחשוב שהייתי יכול …." אנחנו מפזמים את שיר המסע, כשיש לנו מספיק אויר לנשימה.
אחרי כל שעה וחצי, המדריך מזכיר לנו לאכול משהו, כדי שתהיה אנרגיה להמשיך. ולשתות. ראשונים קופאים המים בצינור של נאדי המים. עוברים לשתיה מהבקבוקים, שמפעם לפעם נהיה קשה יותר ויותר לפתוח את הפקק שלהם. היכן שהו בגובה שבין 5200 ל5400 לפי קריאתו של איש הברזל ( המדריך אינו מגלה לנו את הגובה) , אנחנו עוצרים למנוחה קצת יותר ארוכה. אני מתבוננת באורות המנצנצים של מושי, בכוכבים,ומנסה לחרוט את המראה. אין מצב לצלם – קר מדי, האצבעות קופאות, ולמי בכלל יש כוח, להתחיל לכוון מצלמה לצילום של חשיפה ארוכה… כשההפסקה מתארכת מעבר לרגיל, אנחנו מחפשים במבטנו את המדריך . ניצונוץ כתום, וריח קצת מוזר מסמנים לנו, שהמדריך בהפסקת סיגריה אחרונה, מעבר לזה , כך אנחנו מתבדחים, הסיגריה כבר לא תדלק …
עם השנים גיליתי, שבכל אתגר או מבחן , יהיה פיזי או במקום העבודה, הרגע המתוק ביותר הוא לא רגע ההצלחה , אלא הרגע שבו אני מבינה שאני עומדת להצליח, כי מכאן והלאה אני זורמת , נהנית מכל דקה, ומהידיעה שההצלחה בכף ידי. והרגע הזה מגיע גם כאן, בטיפוס על ההר, כשיזם המסע מסב את תשומת לבי לכך שפס דקיק ובהיר הופיע בשמיים, תחילתה של הזריחה. וברגע זה אני מבינה, שאל הפסגה הזאת אני אגיע, יקח כמה זמן שיקח. ועם ההבנה הזאת, השרירים נירפים, הנשימה נעשית לפתע קלה יותר, וההליכה פחות קשה…
"It's always darkest before the dawn"
ועתה עם כל רגע שעובר, היום עולה ומאיר, ותוואי ההר נעשה בהיר יותר. ראשוני העולים לפסגה כבר מתחילים לרדת, ואנחנו פוגשים אותם בדרכם מטה. הם מעודדים אותנו להמשיך. לאחר כעשרים דקות הליכה אנחנו מגיעים לנקודה המכונה "נקודת סטלה". ברכותי, מודיע המדריך, הגעתם לנקודת סטלה, הנמצאת בגובה 5800 מטר. מכאן נותרו לעלות רק עוד 95 מטר עד לנקודה הגבוהה ביותר המכונה – אוהורו' שפירושה : חופש. אנחנו עוצרים להפסקה קלה. כעת זה כבר ברור לכל שאנחנו נגיע. חיוכים על פני כולם, גם על פני המדריכים. איש הברזל מוציא תרמוס עם תה חם ומתוק, "לתדלק " לפני המשך הפסגה. ממשיכים להתקדם, ואני מפעם לפעם מפנה את עיני לאחור להביט על הזריחה, המרהיבה. השמיים מעוננים קלות , נצבעים בגווני הורוד, והשמש תכף תעלה מאחורי הפסגה המשוננת מאוונזי. המראה כל כך מרהיב.
ולפתע , אני כבר לא רוצה להמשיך אל הפסגה .
האוחזים במצלמה, יודעים לומר שבצילום הכי חשוב הוא ה"רגע המכריע". אותו רגע , שבו מסתדרים כל מרכיבי התמונה , הקומפוציה יחד עם התאורה, לאותה תמונה שרצית לצלם. לתמונה שתביע את מה שאתה חושב או מרגיש. ושם על הפסגה, כמה מטרים מעל נקודת סטלה , ראיתי בעיני רוחי, איך תוך כמה דקות תגיע השמש , בדיוק לנקודה הנכונה. יש לי בדיוק הזמן הנדרש לכוון את הפרמטרים במצלמה, ולצלם צילום נסיון לבדיקה, ולחכות לתמונה המושלמת שלי.
"אני נשארת כאן", אני מודיעה למדריך, " תמשיכו, אחכה לך כאן עד שתחזרו".המדריך קצת נבהל, אוחז בידי, " בואי" הוא אומר, " הגעת עד לפה, את יכולה להמשיך, מכאן והלאה זה לא קשה". אני מלאת אנרגיה, לא עייפה בכלל , אין בעיה להמשיך, אבל התמונה לא תחכה לי שאחזור. אני מנסה להסביר את עצמי : " אני מרגישה נפלא , אני פשוט רוצה לשבת פה, ולראות את הזריחה, איך השמש עולה וצובעת את הקרחונים. לא אכפת לי שלא אגיע..זה כל כך יפה". המדריך לא מוותר. "בואי", הוא מתעקש," גם בפסגה יהיו קרחונים, ושם יהיה יפה יותר ", והוא מושך אותי איתו בעדינות.
כפראפרזה על דבריו של נתן יונתן לאישתו, אני חושבת " שם אולי יהיה יפה יותר, אבל לא יפה כזה", אבל תחושת הבטן שלי אומרת לי לוותר. לוותר על התמונה, ולהמשיך ללכת אל הפסגה. אני מתרצה וממשיכה ללכת , מתקדמת קצת , ומסיבה את הראש, בדיוק בזמן כדי לראות את הפריים המושלם, שלא צילמתי…
המדריך שולף דגל ישראל מתיקו, קושר אותו לאחד ממקלות ההליכה שלי, וכך כולנו ממשיכים להתקדם. עוד עשרים דקות ואנחנו על הפסגה. הדרך לא קשה עכשיו, הולכת לאט, מחזיקה את המצלמה שולפת את ידי מהכפפה ומתחילה לצלם. תחילה בידיים קצת רועדות : הקרחונים שמסביב , את הנוף.
6:45 זמן טנזניה אנחנו מגיעים אל הפסגה.
שלט מרופט מברך אותנו, על הצלחתינו. ולפני השלט תור של מצטלמים. עוד שני קליקים, ונגמרת הסוללה. אני שולפת מתוך המעיל, סוללה נוספת, מחליפה ומנסה להמשיך לצלם. המראות כל כך מלאי הוד, שאף תמונה לא תעשה להם חסד. עוד כמה תמונות נוף למזכרת , ומגיע תורנו להצטלם . המדריך אוסף את כל המצלמות, ומצלם בזה אחר זה . ואכן יש משהו מאוד מלהיב ומרגש לעמוד שם יחד, כל הקבוצה תחת דגל ישראל המונף, ולהצטלם על רקע השלט.
מזג אויר מושלם, גווני ורוד בשמים, ועל הקרחונים. הר מרו מצד אחד, פסגת מוונזי מצד שני. " תסתכלו טוב טוב סביבכם, לא בטוח שנזכה לראות את המחזה הזה שוב! " , המראה אכן מרהיב, עוצר נשימה. אני משוטטת קצת מסביב, מצלמת מעוד כמה זויות, סופגת את המראות עד כמה שניתן. על הפסגה ניתן לבלות רק זמן קצר, ויש למהר ולרדת. סטנלי המדריך הותיק ואליה הצעיר יורדים ראשונים ומזרזים את היזם , ואיש הרוח, שלא מרגישים טוב, אליהם מצטרף איש הרוח. המדריך לזרו, נשאר להוביל אותנו, את חברי לכיתה ואותי, למטה.
" It aint over till it's over "
המשימה שלנו עכשיו היא לרדת את כל אותם 1295 מטר, עד למחנה באראפו בשלום. אנחנו מתחילים ללכת בחזרה. השיפוע מתון ,וההליכה הופכת קלה מרגע לרגע. מולנו צועדים אלה שבדרכם עדין אל הפסגה, צועדים לאט לאט. אני מזדעזעת לראות שיש כאלה שבקושי נושאים את עצמם, נשענים על מקלות ההליכה כאילו היו קביים.
מיד לאחר נקודת סטלה הירידה הופכת להיות תלולה במיוחד. אנחנו הולכים במסלול קצר יותר מהעליה אבל אלה הם עדיין 6 ק"מ במורד, וזה תלול וגם קצת מפחיד. אני תמיד מעדיפה עליה. לזרו המדריך רואה שאנחנו מהססים ומסמן לנו ללכת בדיוק בעקבותיו. במקומות קשים ותלולים במיוחד, הוא ממש מצביע על אותן נקודות בהן עלינו להניח את רגלינו כדי לא להחליק. וכך לאט לאט , ובסבלנות אין קץ אנחנו מתקדמים.
בספר " אוורסט 2006 " מסופר שבעל חברת הטיולים, מורה ללקוחותיו להשאיר 25% מכוחותיהם , תושייתם, יכולתם המנטלית ומסוגלותם לירידה. הברכיים ושרירי הירכיים משדרים לי עייפות. אני מבינה, שאני פשוט צריכה לשבת, לנוח, לשתות ולאכול, לפני שאוכל להמשיך. במשך הלילה לא אכלתי הרבה מעבר לחטיף אחד של אנרגיה וכמה עוגיות. אנחנו מתיישבים שלושתינו על אבן גדולה , אוכלים קצת, שותים קצת, אוגרים כוח. חבורת השוודים חולפת על פנינו בעליזות ובדהרה כלפי מטה. המדרון כאן חולי, והם נועצים רגליהם עמוק ומקפצים, חלקם בוחרים להתגלש את כל הדרך על ישבנם. לא להאמין שבעליה הם התנשפו כקטר. אנשים אחרים יורדים לאט , בזהירות ובעייפות, עושים הפסקות כמונו. אחרים עייפים מכדי לרדת בכוחות עצמם, ונשענים על המדריך. בזוועה אני מסתכלת על כמה אנשים שיורדים, מחוקים מעייפות , בקושי שולטים על צעדיהם, לאחת היורדות נגמר הכוח, מתקפלות הברכיים והיא נופלת. מאוחר יותר , עוברים אותנו במרוצה שני מדריכים הגוררים ביניהם, מישהו שנראה על סף איבוד הכרה, מדי פעם הוא נשמט להם, כמו בובת סמרטוטים.
חברי לכיתה ואני מתקדמים לאט אבל בטוח, עושים הפסקות , שומרים על כוחותינו, מנשנשים מדי פעם. באחת הפעמים כשלזרו מציע בעדינות לתמוך בנו, כדי שאולי נתקדם מהר יותר, מבהיר לו חברי לכיתה בנחישות , שאנחנו יצאנו מהמחנה על שתי רגלינו, וככה גם נחזור אליו.
בשעה 10:35 זמן טנזניה, הגענו לבקתת השומר במחנה באראפו לכל מחיאות הכפיים של המדריכים, כמה מהסבלים ושאר הנוכחים במקום. חברינו לקבוצה, שהתאוששו לגמרי קיבלו אותנו בחיוכים ובחיבוקים. סלים מופיע משום מקום, מחייך בבישנות, מברך אותנו על הצלחתנו , נושא על מגש מיץ וכוסות. אחרי חמש דקות מנוחה ושתי כוסות מיץ מנגו, הרגשתי מספיק חזקה כדי להמשיך אל הגבעונת עליה מוקם האוהל שלי, ולהתמוטט אל תוכו, עייפה מכדי לחגוג את הצלחתי.
לאחר ארוחת צהריים, ומנוחת צהריים, היינו מספיק כשרים כדי להמשיך ולרדת . השמיים בינתיים התקדרו. לאור מצבינו ולאור מזג האויר , החליט המדריך שנצעד רק עד למחנה העליון, מרחק כ 7 ק"מ, וירידה של 700 מטר. וכך בשעת הצהריים המוקדמות, יצאנו לדרך. לאחר כחצי שעה של הליכה תפס אותנו הגשם, אבל למי איכפת? העיקר שבטיפוס היה מזג אויר נפלא. התעטפנו בחליפות הסערה שלנו, והגברנו קצב. מתישהו הגשם פסק, והתבהרו השמיים, וכשהיגענו למחנה הטובל בירוק, כבר הציצה שוב השמש. בכניסה לאוהל שוב חכתה לנו קערה עם מים חמים לרחצה…
ללא ספק , עשינו את זה!
בלילה אני נרדמת לקול שיחות שקטות מהאוהלים השכנים, כשלנגד עיני שתי תמונות שלא צילמתי, אבל נחקקו היטב בזכרוני. תמונת השמש העולה מבין פסגתו המשוננת של מאוונזי, ותמונת עיניה של בתי הבכורה, מונחת על בטני ומביטה בי, הישר לתוך עיני, רגעם ספורים לאחר שבאה אל העולם..
יוו איזה טיול שווה!! חח במקום להתחיל ביום הראשון קראתי את זה קודם (לא בכוונה כך יצא )
למה מתחילים את הטיפוס בשעות הלילה?
זה באמת יום השיא של הטיול. אני מניחה שבגלל התאריכים הוא זה שמופיע ראשון בקטגוריה של קילימנג'רו. מתחילים לטפס בשעות הלילה כדי להגיע לפסגה עם הזריחה. המראה עוצר נשימה. מדריכים טובים (כמו סטנלי שלנו) לומדים את הקבוצה כדי להעריך את הקצה שלהם ולפי זה הם מתכננים את זמן תחילת העליה.