מפגשים אקראיים עם היסטוריה יהודית בלונדון

בעיני טיול מוצלח הוא טיול שבעקבותיו סקרנותי מתעוררת ללמוד ולהעמיק על מקומות או רעיונות שפגשתי במהלכו. הטיול הקצר שלנו ללונדון הניב מספר נושאים כאלה. שלא במתכוון הנקודה היהודית עלתה במקומות שונים ובהקשרים שונים.- ללמדנו עד כמה ההיסטוריה האנושית מורכבת, וכולנו רקמה אנושית אחת. את הפוסט הזה אני מקדישה לשלושה מפגשים כאלה.

גליל כורש

"ואל תשכחו לצלם לי את הגליל של כורש " מבקשת הנערה כשהיא שומעת, שביקור במוזיאון הבריטי עולה על הפרק. "יו, כמה חפרו לנו עליו בהיסטוריה ובתנ"ך" .  הגליל של כורש הוא הכינוי שניתן לגליל חימר הכתוב בכתב יתדות ונושא עליו את דברו של כורש, המתיר לעמים שהוגלו לבבל לשוב למולדתם, לקחת את אליליהם ואת כלי הקודש שלהם, ולעבוד אותם בדרכם. 

את סיפורה של הצהרת כורש שמעתי לראשונה כתלמידה בבית ספר. האם קראתי תחילה את ארבעת הפסוקים בספר ישעיהו, שבהם נכתב כי אלוהי ישראל פקד על כורש לבנות לו בית בירושלים ולשלוח לשם את בני עמו ? או שאולי תחילה נגלה אלי בספר הלימוד צילום קטן בשחור-לבן של הממצא הארכיאולוגי מהנוסח המורחב צוטטו אוליי מספר שורות ? לימודי התנ"ך וההיסטוריה במרבית שנותי בבית הספר הסתכמו בתיאור שורה של עובדות היסטוריות, שמות ותאריכים מחד גיסא או בניסים ואירועים מוכווני יד אלוהים מאידך גיסא. שיטת לימוד זו השטיחה את המאורעות והפכה בעיני רוחי את אנשי העת העתיקה לנאיבים, ילדותים מעט ותמימים.

אבל דווקא כאן אל מול גליל החימר ועליו כתב היתדות אני מרגישה רצון עז ללמוד את פרקי ההיסטוריה הזו מחדש. אין ספר תנ"ך בידי ומעט ההסבר הכתוב לא מרחיב הרבה מעבר לעובדות שאני יודעת.  אני מרשה לעצמי להפליג על כנפי הדמיון, ולשגר את עצמי למסע בזמן ובמרחב אל בבל של המאה השישית לפנה"ס.  איך הייתי מרגישה אני, כבת לעם היהודישבמשך 70 שנה על נהרות בבל ישב ובכה בזוכרו את ציון ? התעלות רוח ? שמחה ? חששות מפני הלא נודע ? או שאולי הייתי מיד חושבת על ענינים פרקטיים כגון התארגנות למסע של 1500 ק"מ, חוצה מדבריות וערים כדי להביא את משפחתי בבטחה לארץ המובטחת ? ואולי דווקא חשבתי שחבל לעזוב, עכשיו משהשתקענו ושליט חדש ונאור מבטיח שגשוג רב- תרבותי ורב-דתי?

אומנם רבים בחרו להצטרף לשבים, אבל היו שהעדיפו להשאר כפי שמלמדות תעודות חרס שנמצאו בדרום עירק בכפר אל-יהודו, וחלקם מתוארות ל60 שנה אחרי שיבת ציון. היהודים שנותרו בבבל אחרי שיבת ציון היו התגלגלו והפכו לקהילה היהודית בעירק . גם יהודי בוכרה רואים את עצמם כצאצאים של אותם יהודים שקיבלו התר לעזוב את בבל, רק שהם בחרו לנוע ולהתישב במרכז אסיה. האמת היא שאני לא צריכה ללכת רחוק כדי לחשוב על ההתלבטות הזאת. גם משפחתי היתה חלק מ"שיבת ציון" מודרנית. הורי ואני עלינו ארצה עם העליה הרוסית של שנות ה70 , כשנפתח חלון הזדמנויות (אומנם לא נדיב כשל כורש ) לעלות מברית המועצות.

הופעתו של גליל כורש בשנית על בימת ההיסטוריה, היכתה גלים הן בעולם. הגליל נמצא בשנת 1879 בחפירות ארכיאולוגיות בהריסות העיר בבל בחסות המוזיאון הבריטי. זו היתה הפעם הראשונה שמאורעות בכתבי הקודש זוכים לאישוש על ידי ממצאים ארכיאולוגיים. הממצא הארכיאולוגי וההבדל בין הנוסחים עורר כמובן גל של שאלות ודיונים, ואפילו תהיות בדבר האותנטיות שלו. כיום מקובל לחשוב  שכורש פנה למנהיגי העמים השונים בשפתם ותוך שימוש במושגים ובשמות האלים שלהם. מקריאה על הרקע להצהרת כורש ברור כי הענינים הפוליטים היו מורכבים אז לא פחות מאשר היום, ושחרור העמים שימש את האינטרסים הפוליטים שלו. 

גם לפני מציאת הגליל היה כורש דמות להערצה ולמופת על ידי רבים. לאחר נפילת האימפריה הפרסית בידי אלכסנדר מוקדון כתב קסנופון, החייל וההיסטוריון "סירופדיה", טקסט המתאר את כורש כשליט אידיאלי ונאור. הצהרת כורש נתפשה על ידי רבים כמגילת זכויות האדם הראשונה, והשפיעה מאוד על הוגי דעות בתקופת הרנסנס, בעידן הנאורות, ובמאה ה19, כאשר החלו להתגבש תנועות מדיניות ולאומיות באירופה. מספרים שלתומאס ג'פרסון היו שני העתקים של הגליל והכתוב בו השפיע עליו מאוד בעת כתיבת הכרזת העצמאות של ארה"ב.  הגליל נחשף  בדיוק בתקופה שבה החלו להתגבש הרעיונות הראשונית לציונות על ידי מבשרי הציונות.  איך התקבל הגליל בקרב הוגי דעות ורבנים באותה תקופה?. הציונות שאבה מהתנ"ך השראה ונימוקים לשיבת עם ישראל בארצו, ונעשתה הקבלה לשבי ציון כפי שמוסבר במאמר המרתק בבלוג של ד"ר לאה מזור. אך למרות חיפושים ברחבי הרשת  לא הצלחתי למצוא לכך התיחסות ישירה לגליל כורש, אם כי הציונות שאבה מהתנ"ך את הרעיונות לשיבת ציון המודרנית. אם מי מכם יודע לכוון אותי למקורות מידע – אשמח אם תכתבו לי בתגובות.

סוף מלחמת העולם הראשונה וכיבושה של ארץ ישראל על ידי הבריטים הביא רוחות של תקוה בקרב הפזורה היהודית והיו שהשוו את בלפור לכורש. באותה תקופה היתה אהדה רבה בביטניה ובארצות הברית לרעיון שיבת עם ישראל למולדתו. אבל מילים לחוד ומעשים לחוד. כשם שחז"ל הטילו ביקורת בכורש על כי לא תמך בעולים בשום צורה , כך גם השלטון הבריטי שינה עורו והטיל מגבלות על העליה לישראל בשלטונו. וזה בדיוק מוביל אותי למפגשים הבאים עם ההיסטוריה בלונדון.

ליל הבדולח בספרית וינר

לתערוכה " מנופץ: פוגרום 1938", העוסקת בליל הבדולח בגרמניה, הגעתי בעקבות מודעת פרסומת קטנה,שצדה את עיני בתחנת הרכבת התחתית הסמוכה. מה הביא ספריה בלונדון להציג תערוכה בנושא זה? כתובת הספריה שלחה אותי לאחת הדלתות בשורת בתים לונדוניים טיפוסים ברחוב הסובב את כיכר ראסל. במבט ראשון המבנה שבו שוכנת הספריה נראה כמו בית מגורים משפחתי, אבל למעשה זהו המוסד הוותיק ביותר בעולם המשמש כזכרון לשואה ולהשמדת העם היהודי. כדי להכנס לבית, אני עולה במדרגות המובילות אל דלת הכניסה הגדולה מעץ ומצלצלת בפעמון.

ארכיון ספרית וינר מבוסס על ארכיונו של ד"ר אלפרד וינר, יהודי גרמני, שהקדיש את חייו למלחמה בנאצים. כיהודים רבים בני דורו הוא לחם במלחמת העולם הראשונה, וכשחזר לגרמניה ב1919 הופתע לגלות שהאנטישמיות גואה ורבים מאשימים את היהודים בתבוסה במלחמה. ד"ר וינר הצטרף למאבק כנגד האנטישמיות ע"י כתיבה, שתדלנות ומחאה פומבית. עם פרסום ספרו של היטלר "מיין קאמף" הבין שהמפלגה הנאצית מסוכנת ליהודים. הוא ייסד ארכיון שמטרתו לאסוף מידע על הנאצים, כדי שישמש כבסיס למסעות פרסום להחלשת השפעתם. ב1933 ברח עם משפחתו לאמסטרדם והמשיך את עבודת האיסוף משם. לאחר מאורעות ליל הבדולח נשלח הארכיון ללונדון, והוא שימש במשך שנות המלחמה את הבריטים ולאחריה כעדויות במשפטים נגד פושעים נאצים.

התערוכה קטנה וממוקמת כולה בחדר אחד, אבל היא מתרכזת בטלטלה שהביא ליל הבדולח על הקהילה היהודית. התערוכה מבוססת על עדויות אישיות של יהודים שחוו את הפוגרום, ומציגה את סיפורם האישי. בימים ובשבועות מיד אחרי ליל הבדולח נאספו כ350 עדויות מאנשים שחוו את הפוגרום או קיבלו דיווחים עליו על ידי אירגון יהודי באמסטרדם. חלק מהעדויות נשלחו במכתבים, אחרים נאספו בשיחת טלפון או בפגישה פנים אל פנים מיהודים שברחו מגרמניה. הדיווחים מציירים תמונה מפורטת של המאורעות. הפיזור הגיאוגרפי הרחב של המקומות מראה כי הפעולות היו בהיקף לאומי. ישנם דיווחים שהתרכזו במצב בתי הכנסת, בעסקים והבתים בבעלות יהודים. אחרים התרכזו באנשים. ישנה גם התיחסות למתן עזרה או העדרה מהשכנים האריים או הנוצרים. כמו כן דיווח על חוסר ההתערבות של הממשטרה ומכבי האש.

בתיבות התצוגה אפשר לראות  מעט מהעדויות האלה לצד מכתבים ששלחו בני משפחה שהופרדו זה מזה בעקבות מאסרם ושליחתם של יהודים למחנות. המכתבים הועברו בחסות הצלב האדום, לעיתים נכתבו על ניר מכתבים שלו. העדויות האישיות מדברות על תדהמה וחוסר אמונה שאכן קרה דבר כזה, ציפיה שהסדר יושב על כנו, וגם דאגה למשפחה. המכתבים נושאים דיברי חיבה ודאגה למשפחה.

התערוכה נוגעת גם ביחס של העולם לפוגרום, וגם במבצע הקינדרטרנספורט, שבו הועברו ילדים יהודים משטחי גרמניה הנאצית לאנגליה. על המבצע ועל פועלם של המעורבים בהצלחתו כתבתי בהרחבה בפוסט על גדנסק, אז דנציג שבשטח גרמניה, אחת הערים ממנה נשלחו ילדים. אע"פ שמדובר ב"ליל הבדולח" שם התערוכה אינו מכיל אותו, אלה מתיחס למאורעות כפוגרום ללא כחל ושרק. יש בתערוכה התיחסות גם למקור השם. יעל ברזילי, שההיסטוריה המשפחתית שלה נוגעת ישירות למאורעות אלה התיחסה לכך בפוסט שלה: האמנם בדולח?.

מרגש אותי לפגוש מוסדות העוסקים בחקר השואה ובגורמים לה ברחבי אירופה. מוסדות כאלה נלחמים בהכחשת השואה, ומאפשרים לחוקרים ולציבור הרחב לגעת בשאלה הזו. התערוכה הזאת עומדת להסתיים אבל באתר הספריה ישנן תספר תערוכות מקוונות הנוגעות בנושא מאספקטים נוספים.

חנוכיה בכיכר העיר

לה-לה-לה-לה לה-לה-לה " צלילי  "המתאגרף" ,שירם האלמותי, של סיימון וגרפונקל עוטפים את כיכר טרפלגר על אריותיה, מזרקותיה וקהל האנשים הרב שהתקבץ כאן הערב. השיר אומנם נכתב בארה"ב אבל אין מתאים ממנו לתאר את פרבריה של לונדון, ונימת מילותיו נשמעת יהודית מתמיד. הקהל מגוון – תיירים ולונדונאים, צעירים, מבוגרים ומשפחות, עטופים במעיליהם מפאת הקור.  הלהקה – להקתו של הרב מארק לוין. האירוע – טקס הדלקת נרות חנוכה בחסות חב"ד, הפורום היהודי ועירית לונדון שהפך כבר למסורת. נהוג שאת החנוכיה מדליק ראש העיר, והעובדה שהשנה (כמו בשנה שעברה) יהיה זה ראש העיר המוסלמי סאדיק חאן, יש בה לעורר מחשבות אופטימית על הפלורליזם שמעודדת עירית בירת הממלכה.

להדלקת הנרות בכיכר טרפלגר הגענו בעקבות המלצתו של הג'נטלמן האנגלי שישב לידינו בטיסה. הוא נראה בדיוק כפי שאני מדמיינת לעצמי ג'נטלמן אנגלי: לבוש באפודה עם עניבה, קורא עיתון באנגלית במשך כל הטיסה, ואת הארוחה שלו הוא מלוה ביין ומקנח בתה אנגלי. רק הארוחה הכשרה שמוגשת לו מסגירה את מוצאו. הוא יהודי מלונדון ששב מביקור משפחתו בארץ.  "אני ועוד לפחות 5000 אלפים אנשים נהיה שם", הוא מספר לנו בהתרגשות. מאוחר יותר הגיק פוסל את הרעיון על הסף " באנו ללונדון כדי לאכול סופגניות ולהדליק נרות  ?" אבל אני נדבקתי בהתרגשותו של הג'נטלמן האנגלי והפעלתי סמכות הורית : "זה בדרך שלנו. אנחנו נעבור שם רק לכמה רגעים"

בבית אני שולחת את אצבעותי לערוך תחקיר קטן ברשת.  ממתי המסורת ? מי עומד מאחורי העניין ? גוגל מעלה לפני מאמר נרגש של ראש ועדת ההנהגה היהודית שבו הוא מזמין את כולם "להתאחד תחת האור". במאמר אחר שלו אני מקבלת הסבר מפורט מהם אותם מאורעות: התבטאויות אנטישמיות של ראש מפלגת הלייבור בבריטניה. בעוד שבפרסומים הרישמיים כולם מוזמנים ליטול חלק בפסטיבל האורות היהודי, בהזמנה באתר של חב"ד מסופר סיפור חנוכה בגאוה ובגאון. הבדלים קטנים, פוליטיקה מסובכת. 

הגיק ממהר אותי להמשך הפעילות שלנו. אני עוצרת לרגע תחת פסל אריה אשורי מכונף, מעיפה עוד מבט אל נלסון הצופה במתרחש מעמודו הגבוה ונעשית שבעת רצון. בימים אלה כשהמוני יהודים מארץ הקודש נוהרים לגלות, להתחמם עם כוס יין מתובל לאורות קישוטי האשוח, אירוע חנוכה בכיכר טרפלגר נותן פה פייט לא קטן: ערב בהנחית קומיקאית יהודיה מפורסמת, מקהלת נוער, מוסיקה טובה, סופגניות מתוקות ,וחנוכיה מוארת ומרשימה מאפילה על עץ האשוח המנצנץ בסמוך לה.  "זה לא מובן מאליו " אני אומרת לו , " זה לא מובן מאליו שבכיכר עיר אירופאית ישירו בעברית, וחנוכית ענק תנוסס" צדק הג'נטלמן – זה בהחלט מרגש: זה אירוע שבהחלט שווה להכניס בתוכניות למגיעים ללונדון בחנוכה. 

בלוגרים כותבים על היסטוריה יהודית בלונדון, מוזיאונים וארכיונים בעולם

עדי וייץ בעלת הבלוג מטיילים בכיפה,  כותבת על לונדון על לונדון מהזוית היהודית.

לפני מספר שנים התעוררה מחלוקת בעניין גליל כורש בין אירן לבין בריטניה: למי שייך הגליל? פשרה הושגה בכך שהוא הושאל לזמן מה למוזיאון בטהרן. רבקה קופלר בבלוג שלה אוספת אוצרות מתיחסת לנושא זה ומעלה שאלות בעקבות ביקור במוזיאון פרגמון בברלין.