בכלל התכוונו לקחת את הקטנים לביקור במוזיאון הרכבת , ואולי לעשות סיבוב קטן ב"כרמלית" התחתית העברית הראשונה והיחידה, אבל על הדרך בספונטני מצאנו את עצמנו משנים תוכניות…
ענן אפור וכבד מקבל את פנינו בכניסה אל חיפה, ומיד מתחיל להוריד גשם. טיפות גדולות מאיימות להציף את כל הרחוב, השכונה והעיר. חיפה תחתית – הדאונטאון העיברי היחיד- מתמודדת בכבוד עם התנועה והגשם, ואנחנו מצליכים , למרות הwaze, להגיע ליעדנו "בית דגון". דגון, מבנה גדול, מעוטר בריבועים, בקצהו משולשי תחרת אבן, נראה כמבצר השומר על נמל חיפה, בפועל זו היא הממגורה הגדולה בישראל אליה מגיעים דגנים וקיטניות מרחבי העולם, כ75% מכלל הדגן והקיטניות של ישראל,וממנה מפוזרים במשאיות, וברכבת לכל חלקי הארץ.
בכל יום כך רשום באינטרנט מתקיים סיור בשעה 10:30 במקום. בפועל מתברר שלא תוכנן היום סיור, אבל מאפשרים לנו להצטרף לסיור מתוכנן של קבוצה, וכך אנחנו זוכים לסיור משודרג, הלוקח אותנו למסע בזמן אל ימי הקמת המדינה, ולהכרות מעמיקה עם ד"ר הכט, יזם ואיש אשכולות.
ד"ר ראובן הכט בן למשפחה יהודית גרמנית עשירה ומתבוללת, שהיתה בעלת ממגורות על הריין. לאחר שקרא את "אלטנוילנד" של הרצל, הגיע לביקור בארץ ישראל בשנת 1936 , ימי המרד הערבי הגדול. הערבים לאות מחאה על התישבות היהודים וזכויות המוענקות להן מידי הבריטים, מחליטים לפתוח בשביתה כללית, מתוך תקווה שהישוב היהודי בארץ ינטש..אך בניגוד לציפיות השביתה מביאה על הישוב היהודי שינויים כלכליים, וביניהם גם את "דגון". בשנים ההם בישראל הנמל העיקרי הוא ביפו ומתופעל ברובו על ידי הערבים. במסגרת השביתה הם סוגרים את הנמלים. הבריטים מזרזים את חפירת נמל חיפה, שאת בניתו החלו כבר ב1933 . חיפה העיר, הנמל, והרכבת הסמוכה נוטעות בליבו של ד"ר הכט רעיון לבנית ממגורה, שתשמש כתחנה בדרך של העברת התבואה מחו"ל לארץ ישראל. באותה תקופה הקנינים אחראים על הובלת הסחורה לארץ ואף על פיזורה מהנמל אל המחסנים בארץ. בתחילה ניסה לקבל אישור מהמנדט הבריטי להקים ממגורה, אך סורב. בהמשך לאחר שנוסדה מדינת ישראל, הוא ניהל משא ומתן עם שר התחבורה דאז רמז, ואם ראש הממשלה וקיבל זיכיון בשנת 1951. הזכיון העמיד את ממגורות דגון בבלעדיות על איחסון תבואה בישראל. ממגורות דגון אינם מיבאים דגן, ואינם מתווכים בין הקנינים למוכרים, אלא מספקים שירותי איחסון ופריקה בלבד. המשפעל נבנה בשיטת BOT : כלומר בעל המפעל מקבל את האדמה מהמדינה, מקים את המפעל ונהנה מרווחיו במשך תקופה מסויימת בסופה המפעל מועבר למדינה, בדומה לכביש שש.
ד"ר הכט שהיה איש אשכולות, חובב היסטוריה ואספן מימצאים ארכיאולוגיים, הקים בשטח הממגורה מוזיאון לתולדות התבואה ובו ניתן למצוא מימצאים כגון כלי זריעה וקצירה, כדי איחסון, ממגורות עתיקות, צלמיות פיריון. את הממצאים האלה ניתן לראות בדגון במסגרת הסיור. את אוסף הארכיאולוגיה הכללי שלו ניתן לראות במוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה.
מלבד ארכיאולוגיה היה ד"ר הכט גם חובב אומנות. את קירות המפעל, וחדר האוכל הוא עיטר בעבודות של מיטב האומנים בישראל בשנות החמישים והשישים. הוא הרבה לדאוג גם לרווחת הפועלים בממגורות. אוסף התמונות לא נמצא יותר אבל ניתן עדין לראות את קיר הויטראז'ים היחודי, עבודות פסיפס, ועבודות חימר של מורדכי גומפל על המדרגות המובילות לחדר האוכל.
הסיור כולל גם צפיה בסרטון קצר המתאר את עבודת הממגורות. אני מופתעת לגלות שהדגנים מאוחסנים באוניה , פשוט בתאים אטומים, ומסועים ומנופי יניקה שואבים אותם מתוך האוניה ומובילים אותם על מסוע לאיחסון. כשלוש מליון טון של דגנים עוברים בכל שנה בדגון , מתוכם מליון טון חיטה וצליון טון תירס. רק תארו לכם מה יקרה אם ממגורה מאחסנת תירס תתחמם – כנראה שהפופקורן יגלוש וימלא את כל הארץ…
הסיור מתמשך לו, והרעב מתעורר, בדרך למקום חנית מכוניתנו, אנחנו ניזכרים במסעדה החיפאית החביבה עלינו –טאיפה. מסעדה סינית משפחתית, שבפעם הראשונה שהגעתי אליה היתה לפני כ20 שנה, באירוע משפחתי של אריק. ומאז כשאנחנו בחיפה, ובסביבה נוהגים לפקוד אותה. מומלץ בהחלט. ההליכה למסעדה מובילה אותנו לאורך שדרות בן גוריון , ליבה של המושבה הגרמנית, ששופצה בעשור הקודם, והיום היא תערובת של בתי הארחה קטנים, בתי קפה מסעדות, ומשרדים של עורכי דין. המשכו הישיר של הרחוב, הוא שורת המדרגות האיסופית של הגנים הבאיים, שבהם מותר לבני התמותה רק לרדת, אבל לעין מותר גם לעלות.
המושבה הגרמנית מתקשטת לקראת "חג המולד", ועצי פלסטיק קטנים נתלים מסביב לעמודי התאורה. מבחר בובות סנטה קלאוס כבר מנופחות וממתינות לחוגגים. באחת המסעדות חבורת צעירים מקומית משלבת בין תפריט איטלקי, ונרגילה. אמא וביתה הקטנה המשוחחות בערבית מספקות למקום אוירה בינלאומית. כשאנחנו יוצאים מהמסעדה, השמים מתבהרים, ושמש של תחילת החורף מיבשת את המדרכות, ומלווה אותנו אל החניה.
חיפה, חיפה עיר אמיתית, נמלנו לעולם הגדול, עם מגוון אנושי, שמשאיר מקום לתקוה.התחתית ומוזיאון הרכבת יחכו לפעם הבאה.