מרחק : 13 ק"מ
זמן : 5 שעות הליכה
עלית גובה : 1200 מטר
ביגוד : חולצה קצרה, כובע, מכנסי הייק דקות, נעליי הייק גבוהות
מים : נצרכו 4 ליטר
מזג אויר : חם באפריקה, קרוב ל30 מעלות
הבוקר כולנו מתעוררי התרגשות , היום מתחילים את הטרק. הכנות אריזה קדחתניות, אחרונות, ארוחת בוקר, צילומים אחרונים, עדכוני סטטוסים בפייסבוק ובקבוצות הווטסאפ – ואנחנו מוכנים.
המדריך מופיע בשעה ( האפריקאית ) היעודה עם כל צוות הסבלים והמדריכים, ומעמיס אותנו לאוטובוס. לפנינו כשעתיים נסיעה, מרחק של כ120 ק"מ, עד לשער מאצ'מה (Machame ) ממנו אנחנו מתחילים את הטרק שלנו. הדרך מובילה אותנו דרך כפרים קטנים, מטעי בננות, יערות, איזורים צחיחים יותר או פחות, הנוף הטבעי כמו האנושי, מגוון מאוד. ככל שאנחנו מתקרבים, מתחילים גם לעלות בגובה : ארושה נמצאת בגובה 1300 מטר, ושער מצ'אמה בגובה 1800 מטר. לצערי העננות מסתירה את הקילימנג'רו, ומונעת ממני את התמונה שכל כך רציתי לצלם : מרחבים והר.
בשער התכונה רבה, והמדריך מזהיר אותנו שזה עשוי לקחת זמן רב. יש לעשות צ'ק -אין, לקבל ראשיונות עליה, לשלם דמי פארק ( 810 $ לאדם), ולשקול את כל הציוד המועלה להר. לפי התקנות המשקל המקסימלי שלסבל מותר לסחוב הוא 20 ק"ג. מעבר לתיקים שלנו, על הצוות לסחוב גם אוכל לכל השבוע, את הציוד שלהם, אוהלים, מזרונים, אוהל מטבח, וכלי מטבח, ואפילו שולחן אוכל וכיסאות בשבילינו לאכול עליהם.בסופו של דבר הצוות הכולל המלווה אותנו – 20 איש.
בעוד המדריך מטפל בכל עניני הלוגיסטיקה, אנחנו נחים קצת בצל, ומתידדים עם הקבוצות האחרות שאף הן הגיעו לעלות אל ההר. אנחנו פוגשים קבוצה ישראלי נוספת, שירדו מהר קניה, בחורה מפולין שמטיילת לבד, שתי בנות משוודיה, וגם קבוצת ילדים מקאטאר בטיול שנתי (אותם למעשה כבר פגשנו במלון ערב קודם, ואנחנו עוקבים אחריהם בעיניין, ובעיקר מתפעלים ).
שלט גדול בכניסה לשער מכריז על הנקודות העיקריות במסלול, ועל זמני ההליכה ביניהם. במבט לאחור, לנו לקח כל קטע יותר. אבל מי סופר ןמי ממהר? זהו טיול בקצב של אפריקה
עורבים וקופיפים מבדרים אותנו בעודנו ממתינים. העורבים עסוקים בלגנות קופסאות אוכל שהושארו ללא השגחה, פותחים אותם במקורויהם, מפרידים בין הזבל לאוכל במיומנות שלא היתה מביישת אף אוהד סביבה ואוכלים.
white -necked raven
קופיף אחד הצליח לשים את ידיו על חטיף שוקולד, מקלף ופותח אותם במיומנות אנושית , וממהר לחסלו, לפני שיבואו גדולים וחזקים ממנו לחוטפו.
סופסוף האישורים הנידרשים ניתנו, הציוד הועמס על גבי הסבלים, ואנחנו נשלחים עם שני עוזרי המדריך להתחיל לעלות. המדריך נשאר מאחור לסידורים אחרונים. השיפוע אומנם לא מתון, אבל הדרך נוחה ומוסדרת, ובמהרה אנחנו נבלעים בתוך יער גשם ירוק. משני צדדי השביל עצים גבוהים וירוקים, שרכים בגדלים שונים, והרבה לחות. אנחנו שומעים מדי פעם ציוצי ציפורים , אך לא מצליחים לראותם, לעומת זאת רואים עוד כמה קופיפים על צמרות העצים.
אנחנו הולכים בקצב יפה, מתבדחים, נהנים מהמראות ומצלמים מדי פעם. אנחנו עוקפים חבורה מקניה, לאחר שמודאים שהם אכן טיפסו על הר קניה. החבורה הזאת צועדת באופן איטי במיוחד.
היער סמיך ועבה, דרך צמרות העצים קרני שמש מצליחות לחדור פנימה, ולהאיר פינות חן. כתמי אור מנמרים על גזעי עצים, תאורה אחורית של איזובית. קסם צילומי.
תמיד אני מופתעת מחדש, כמה מעט פריחה יש ביערות הגשם האלה, מלבד פרחים קטנים סגולים ואדומים , אין כמעט פריחה. כולנו מופתעים לגלות את הפריחה הענקית , ומצלמים במרץ.
אנחנו מתחילים להתעייף ככל שעולים בגובה, ועושים הפסקות למנוחה ולנשנוש. המדריכים שאיתנו סוחבים תרמילים של 20 ק"ג ומזיעים. באחרת המנוחות האלה, משיג אותנו המדריך, מתנשף ומיוזע כולו. "מה זה הקצב הזה ?" הוא נוזף בנו . "אתם חושבים להרוג את הנערים שלי ? פולה פולה ! "( לאט לאט בסווהילי) את הפולה -פולה הזה אנחנו נפנים היטב במשך הימים הקרובים, אבל כרגע לא ברור לנו על מה ולמה.
ככל שאנחנו עולים, אני מתחילה להתעייף ולהתנשף. ההפסקות נעשות תכופות יותר , ואנחנו אכן צועדים לאט יותר. המדריך מזכיר לנו שוב ושוב לשתות מים. עם העליה גם הצמחיה משתנה והופכת דלילה יותר. מדי פעם מבעד לעצים ניתן לראות שמים ומרחבים ירוקים. אפריקה בתודעה שלי , לא נתפסת כל כך ירוקה, אע"פ טנזניה נמצאת סמוך לקו המשווה , כך באקלים בהחלט מתאים.
בעוד חברי לקבוצה מתפעלים עמוקות מיער הגשם, אני ממצה את החויה. אני אוהבת מרחבים, וכל העצים האלה חוסמים לי את הנוף 🙂 השמים מתקדרים מעט , וכמה טיפות מתחילות לרדת עלינו. לשימחתנו – רק ברמת הטיפות הבודדות.
ולפתע פתאום, כמעט בלי שום אזהרה, הוא מופיע – הקילימנג'רו. זוהי שעת כמעט בין ערביים, השמים והיער מוארים באור עדין, והשלגים של הקילימנג'רו , מה שנותר מהם, מקבלים גוון כתום ורוד.
וכך עייפים קצת , ומתפעלים מהיופי של ההר אנחנו מגיעים למחנה בו נתמקם הלילה – מחנה מצ'מה, בגובה 3000 מטר.
לשימחתנו אנחנו מגלים שהאוהלים שלנו כבר בנויים, ולידם קערת מים חמים וסבון לרחצה . לאחר מכן אנחנו מוזמנים לאוהל החדר אוכל לנשנושי פופקורן ותה , עד שארוחת הערב תהיה מוכנה. אני מנצלת את רגעי האור האחרון – לצלם את הר מרו בשקיעה.
ארוחת ערב, תדרוך למחר – אני מגלה שאני ממש עייפה, אפילו קצת מתקשה לטפס מאיזור השירותים. הגובה נותן את אותותיו הראשונים. אנחנו מסיימים לאכול לאור נרות, וכשיוצאים מהאוהל הנשימה נעתקת : השמים של אפריקה, נקיים וצלולים, זרועי מליון כוכבים.
לאלה סאלאמה ( לילה טוב!)
יש לי מלא שאלות על המסע הזה 🙂
את המחנה שהגעתם אליו החבר'ה שאתם הקימו מהציוד שהם סחבו? כלומר זה מחנה מתקפל או שזה משהו מוסדר כבר?
וממש ירוק שם!!
בגובה הזה מאוד ירוק אחר כך נעשה יותר צחיח. אנחנו הלכנו בשיטת המחנה המתקפל כלומר – בכל לילה הפורטרים מקימים את המחנה ומפרקים למחרת. יש איזורים שמוגרים שאיזורי קמפינג והם מקימים שם. יש שם גם שומר שצריך להרשם אצלו שהגענו. ולכן מחויבים להגיע לשם. יש מסלול אחר מצלע אחר של ההר, ובו אפשר לישון בבקתות.