מרחק : 7 ק"מ
זמן הליכה : 4.5 שעות
עליה : 900 מטר , ולאחר מכן ירידה של 100 מטר
ביגוד : חולצה קצרה, מכנסי הייק דקות, נעלי טרקים, כובע וקרם הגנה, חולצה ארוכה להפסקות, וכשנעלמת השמש
מים : נצרכו 3 ליטר
מזג אויר : נעים
לילה די רע עובר עלי ועל מרבית חברי הקבוצה. מצד אחד עייפה מאוד, מצד שני לא ממש מצליחה למצוא את מקומי : על הבטן התנוחה החביבה עלי בלתי אפשרי לישון בשק שינה, ואני מתהפכת מצד לצד., נרדמת לשינה קלה , ומתעוררת שוב. אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מתעוררת כדי לרוץ לשירותים – פעולה הכרוכה ביציאה משק השינה והאוהל, התלבשות בפני הקור , והליכה לשירותים. מהקולות הבוקעים מהאוהלים השכנים, אני מבינה שאני לא לבד. החברה מאשימים את כדורי האורמאקס , הנלקחים כנגד מחלת הגבהים, אבל אני חושבת שהאויר באוהל פשוט נגמר מפעם לפעם. הפיצוי היחיד בכל הסיפור הזה הם המראות המדהימים של השמיים זרועי הכוכבים שנגלים אלי בכל יציאה. אני ממש מצטערת, שאי אפשר לישון תחת כיפת השמיים – קר מדי, ולח מדי. לקראת חלקו השני של הלילה אני מצליחה להרדם ולישון היטב, ומתעוררת כבר אחרי הזריחה לקול קרקוש סירים, וקולות התעוררות המחנה.
בבדיקת סטטוס מתגלה כי איש הברזל התקשה לישון במיוחד, וצבר מספר מרשים של כניסות ויציאות לאוהל, איש הרוח הסתכסך עם קיבתו, וקיים החלפת משמרות עם איש הברזל. חברי לכיתה אומנם מעט לצאת, אבל כל יציאה כזאת הותירה אותו מתנשף ורועד מקור לזמן מה, ורק יזם הטרק ישן כל הלילה כתינוק ( כולנו הסכמנו שזה בזכות העובדה שהוא אבא לפעוט בן שנה…)
בקשיי השינה , בקשיי הנשימה , וכפי שאנחנו מגלים בארוחת הבוקר גם בחוסר התיאבון אשם הגובה, וחוסר החמצן.
אבל הבוקר בהיר , השמים כחולים ונקיים מענן, האויר צח ונקי, והמראות של פסגת הקילימנג'רו מצד אחד, ופסגת מרו מצד השני מרהיבים, ומיד משפרים את מצב הרוח. המחנה בו אנחנו נמצאים טובל בירק, וקולות ההתארגנות מפיחות בנו רוח חיים. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר , שמתגלה כהרבה יותר טובה משחשבנו – דייסת שיבולת השועל סבירה בהחלט – וחוזקת בממרח שוקולד נוטלה שהביא איתו איש הברזל.
מילוי מים , הכנות אחרונות, ואנחנו יוצאים לדרכנו. המדריך מזכיר לנו שיש ללכת לאט לאט, וכפי שנגלה מהר מאוד , אם נרצה או לא נרצה זה פשוט כורח המציאות. האויר כאן דליל יותר , ובכל שאיפת אויר אנחנו מקבלים כשני שליש מכמות החמצן , שאנחנו רגילים לקבל במישור החוף. הגוף מסוגל להסתגל לכך על ידי יצור מוגבר של כדוריות אדומות, אבל לוקח לו זמן . לכך כאמור מסייעת תרופת האורמוקס. בנתיים , עד שהגוף והאורמוקס יתאזנו, כל פעולה שאנחנו עושים מעייפת יותר , הליכה, אריזה, אפילו עיכול האוכל. הנשימה נעשית לעיתים קרובות מהירה יותר. והכי קשה כמובן , עליה : השיפוע הקטן ביותר מעורר הליכה עם התנשפות, ואחרי עליית מדרגות – יש לעצור לזמן מה להסדיר נשימה. הסבלים המאוקלמים, מתקתקים את פירוק המחנה, מעמיסים את 20 הק"ג שלהם ורצים קדימה – למחנה הבא.
תוואי הדרך מתחיל בשיפוע מתון, שהולך ותגבר ככל שאנחנו מתקדמים. מעלינו רכס הרים המכונה שירה SHIRA , הנמצא בגובה 3900 מטר , אלינו לטפס עד אליו, ואחר כך לרדת עוד 100 מטר, למחנה בו נבלה את הלילה. לשיפוע הלא מתון , מצטרפים עם הזמן גם סלעים ואבנים שיש לטפס עליהם. כל הרמת רגל מעל למ"מ ספורים מעל לקרקע מזכה אותנו בהתנשפות אדירה.
בשעתיים הראשונות להליכה, אני לא מצליחה להסתנכרן עם עצמי. נראה שבכל רגע הגוף והראש, לא ממש עובדים בהרמוניה. המסלול והשיפוע לכאורע לא קשים, כבר עשיתי קשים מהם בטיולים בארץ ואפילו עם ילדים, אבל כאן אני ממש מתקשה להתמודד. מתנשמת בלי סוף, מדי פעם מפהקת , משוועת לאויר. והקצב הזה, האיטי הזה, מה באמת נלך ככה כל היום ? ברמה השכלית המצב הזה ניתן להסבר קל – כאמור חוסר חמצן – אבל ברמה הריגשית זה פשוט לא מסתדר. חשש מתגנב לליבי – הגובה הוא רק 3000 מטר ואני כבר קרועה מעייפות – איך אעלה לפסגה , לגובה כמעט כפול, ביום שמתוכננים בו כ15 שעות הליכה ? ואולי אפילו את ההליכה של היום אני לא אצליח לסיים?
אבל כרגע זה מה יש, וזה המצב, וכמאמר השיר של שמוליק קראוס " שום דבר לא ידוע, יש לנוע, לנוע… " ולהגיע איכשהו מתישהו למחנה הבא…
קצה הליכה איטי שכזה הוא כמעט אידיאלי לצילום, אבל כשבקושי נושמים, למי יש כוח להרים מצלמה ולצלם.. אבל בכל זאת בהפסקות השונות, אני אוספת אנרגיה ומצלמת את הנופים הנהדרים והמשתנים. היום המרחב פתוח, ורואים למרחוק את מדרונות ההר המכוסים עצים, את פסגת קילי שמעלינו, ואת רכס שירה, שנראה שבכל צעד רק הולך ומתרחק מאיתנו…
כעבור כשעה וחצי של הליכה אנחנו עושים הפסקה ארוכה יותר : נחים, מנשנשים, שותים , המדריך מעשן סיגריה.. וכשחוזרים ללכת, אני מרגישה הרבה פחות עייפה – שיפוע מתון יותר ? סיימתי סופסוף לעכל את ארוחת הבוקר ? בכל מקרה אני נעשית אופטימית יותר, ובטוחה שאת היום הזה לפחות אצליח לסיים.
איש הברזל מתגלה כמקור בלתי נדלה של עידוד. באופן פלאי הוא יודע לקרוא קריאת גובה מדוייקת, ואני שמחה לגלות שבכל זאת ולמרות הכל התקדמנו לגובה, ואני עדיין נושמת וחיה . איש הרוח, אוהב לשיר ,ומכיר כמה שירים בסווהילי, כך שהוא מבדר אותנו בדואט מרשים עם המדריך. היזם , חובב היסטוריה, מספר לנו על קרבות שנטשו שם למטה ממש למרגלות הקילימנג'רו, בין קומץ גרמנים וצבא בריטי גדול בעת מלחמת העולם הראשונה. הבריטים אגב נחלו תבוסה , והגנרל הגרמני, לא הפסיק ללחום , ולא נכנע עד שהודיעו לו שפשוט מלחמת העולם הראשונה נגמרה….
ככל שאנחנו עולים , הצמחיה משנה פניה – מאיזור מחנה מצ'אמה הירוק ועשיר במחטנים, אנחנו נכנסים לאיזור של צמחיה אלפינית , עם הרבה שיחים שרועים, פרחים קטנים, וגם כמה קקטוסים.
הצמחיה נעשית יותר דלילה. לקראת צהריים , השמיים מתערפלים , פסגת הקילימנ'רו מתעטפת בעננים, ואנחנו מקווים שלא ירד אלינו גשם.
פולה פולה, לאט לאט, צעד אחרי צעד , וגם רכס שירה "נכבש". הקונספט הזה, של לאט לאט, הוא כל כך זר לנו בתרבות המערבית, והוא כל כך אפריקה. ללא ספק חלק מהקושי שלי במשך היום, הוא פשוט לאפשר לעצמי ללכת לאט, להקשיב לנשימותי, להקשיב לעצמי, להרשות לעצמי לבקש לעצור למנוחה, גם כשנראה שכל חברי הקבוצה מלאי מרץ. עם התקדמות היום, והתקדמות הדרך, ועם קבלת העובדה , שמעכשיו הכל לאט – איכשהו, פתאום נהיה קל יותר. אני תוהה מה יקרה אם בעבודה אציע למנהל שלי קונספט ניהולי חדש – פולה פולה …
מהרכס ירידה תלולה למדי של 100 מטר למחנה שירה, בגובה 3800 מטר בו נבלה את אחר הצהריים ואת הלילה. אנחנו מגיעים למחנה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הישר לארוחת הצהריים . הגובה ממשיך לתת את אותותיו : אנחנו עייפים, לחלקנו כואב הראש ומלווה בתחושת בחילה. ובמידה רבה חסרי תיאבון. המרק המחמם, והתה נצרכים במהירות – בכל שאר האוכל אנחנו מנקרים. המדריך מגיע לבדוק מה שלומנו, מזכיר לשתות הרבה מים, לאכול, ושולח אותנו לנוח . יש להמשיך להתרגל לגובה.
אני מצליחה לישון שנת צהריים יחסית טוב, ואז יוצאת לשוטט קצת במחנה. השמש משחקת מחבואים בין העננים, והשילוב של אור וערפילים, מוסיף נופף דרמטי למצוקים.
אחד הסבלים הצעירים שואל לשלומי, ואני שוקעת איתו בשיחה. גם הוא כמוני נפעם מהמראות. וגם הוא עייף. זוהו לו פעם ראשונה על ההר, הוא עייף, והוא היה שמח להגיע לכאן פעם כתייר ולהגיע לפסגה . הוא צעיר מאוד הסבל הזה, נראה ממש ילד, לא מבוגר בהרבה מבתי הגדולה ( אל חשש אין אף סבל מתחת לגיל 18). אני שואלת אם נותנים לו צ'אנס להסתגל לגובה, אם יש לו הנחות על המשא שהוא סוחב – והוא בלי כחל ושרק מעמיד אותי בפני עובדות החיים :
"We get paid for this "
הוא אומר " so we must struggle for the money "
make way.
מחנה שירה נימצא על ישורת חשופה על סף המצוק. הצמחיה דלילה. הערפל, הקור שהולך ומתגבר, העורבים השחורים והענקיים שמרחפים בין האוהלים כמבשרי רעות – משרים עלי קצת אוירת קדרות. הפסגה הזאת שם למעלה ? האם באמת אצליח להגיע ?
אנחנו מזומנים לארוחת הערב. איסמעיל הטבח שלנו, עושה נפלאות, בתנאים לא תנאים מצליח להפיק אוכל טעים ומגוון, אבל הערב אנחנו חסרי תיאבון. מנקרים באוכל בשקט. המדריך צץ בדיוק בזמן כדי לבחון את מצבנו. ולאור שפיפות הרוח , הוא פותח בשיחה לעידוד המורל.
" this mountain is for kids ! "
הוא קובע – צעירים ממכם, ומבוגרים ממכם עלו על ההר , גם אתם תצליחו. תאכלו טוב, תנוחו, תתרגלו לגובה. אל תחשבו שאתם הולכים לנסות לטפס על ההר , אלא שאתם תטפסו על ההר ! אימרו לעצמכם שתצליחו! הולכים לאט , עושים הפסקות , פולה פולה ותגיעו אל ההר…
הדברים הנאמרים אינם חדשים לנו, כל אחד מאיתנו בקבוצה התמודד בעבר עם אתגרים פיזיים ומקצועיים, וכן אנחנו בהחלט מתכוונים להגיע לפסגה.
אני חוזרת לאוהל שלי, נדחסת לשק השינה, עייפה מכדי לקרוא, או לכתוב ביומן, התחושה קצת שפופה אבל נרדמת עם ההחלטה – פולה פולה ! כל יום בעיתו, ומחר כשתזרח השמש האופק יראה בהיר יותר
תחילה התחלתי לקרוא את החלק השישי, את ההגעה להר.. וחשבתי כמה מגניב זה!! ושזה בהחלט טיול שהייתי רוצה לעשות את זה..
עכשיו אני תוה ביני לבין עצמי, אם אני אןכל לא לישון כמו בנאדם, ללא הרבה חמצן ובלי תאבון לעשות כזה מסע מפרך שכזה.
כל הכבוד!
תודה נלי, את מעלה כאן שאלה מענינת – האם שווה לעשות מסע בתנאים פיזיים לא נוחים. אני הרגשתי טוב, למדי, היה לי נוח באוהל שלי, וההתרגלות לנושא החמצן היא גם פסיכולוגית. אם זמני היה בידי הייתי שוהה בארושה יותר זמן וגם עושה קודם את הר מרו. זה טרק מופלא באמת.