מרחק :5.5 ק"מ
זמן הליכה : 3 שעות
עליה : 500 מטר , מחנה באראפו בגובה 4600 מ.
ביגוד : חולצה ארוכה דקה, מיקרו פליז, מכנסי גטקס דקים,מכנסי הייק דקים עם אופציה להפוך לקצר, נעלי טרקים, כובע צמר, מעיל פוך
מים : נצרכו 2 ליטר, נסחבו 4 (במחנה באראפו אין מקורות מים)
מזג אויר : בהיר בבוקר מוקדם , מתקדר לקראת הצהריים, סופת ברקים וברד אחר הצהריים
! This mountain is for kids
חוזר ואומר המדריך שלנו , כשהוא חושב שאנחנו זקוקים לעידוד ולשיפור המורל. מבחינה טכנית הוא צודק. הטיפוס על הקילימנג'רו, למרות גובהו הנושק ל 6000 מטר, אינו מצריך ידע ונסיון בטיפוס הרים , ואינו דורש ציוד מיוחד מלבד נעליים טובות . פשוט הולכים – לאט לאט – עד שמגיעים לפסגתו. הסכנה העיקרית שמרחפת על המטיילים , היא מחלת הגבהים. כבר בגובה 2500 – 3000 מטר מתחילים לפתח סימפטומים גופניים הקשורים לגובה . עקב הגובה, אטומי החמצן "דלילים " יותר באויר, ולכן בכל נשימה שלנו, אנחנו צורכים פחות חמצן. בגובה של 5000 מטר , אנחנו שואפים כחצי מכמות החמצן, לה אנחנו – עכברי המישור- רגילים. בויקיפדיה בערך על קילימנג'רו, כתוב שצפוי שכל אחד יסבור ממידה כזאת או אחרת של סימפטומים, ואכן חלקינו כבר חוו כאבי ראש, ובחילות .בערב הקודם, התחילו אצלי שיעולים אקראיים, שהולכים ומתגברים. גם מהאוהלים השכנים , בלילה אני שומעת שיעולים. שיעולים אלה , כך אני מבינה מאוחר יותר ,הם תחילתה של בצקת ריאות קלה , אבל במחשבה ראשונה, אני חוששת שמה לקיתי באיזה דלקת ריאות – דוקא יום לפני העליה. באמתחתי אנטיביוטיקה, שנרכשה לאחר יעוץ במרפאת מטיילים האמורה להרוג כל חיידק אפשרי , ואני מחזיקה אות קרוב – למקרה שאכן החום יעלה, אבל לא מזדרזת להשתמש בה ( וטוב שכך). לעומת זאת אני מחליטה להגדיל את המינון של האורמוקס ( לאחר עיון מדוקדק בעלון התרופה). התדרוך במרפאת המטיילים אני מציינת לעצמי היה ממש לא מספק וממצא, כל המידע נאמר בחזקת " יתכן ש.. " , ו" יכול להיות .. " , ו"תראו איך תרגישו …" , ומציע מינון של רחב של אפשרות לקחת את התרופה. החבר'ה כאן לא ממש ששים לקחת את האורמורקס, מכיון שהיא נחשדת כתרופה משתנת , והמחשבה של לצאת בלילה לשירותים, היא רחוק מלהיות מלבבת. לשימחתי ולהפתעתי – למרות המינון הכפול אני ישנה לילה שלם. גם הפעם הקילימנג'רו לא מאכזב – ואני קמה אל בוקר בהיר ויפהפה סמוך לזריחה. גם הבוקר הר מרו בערפילים קלים טובל בגווני ורוד וכתום.
בהתאם לשגרת הבוקר הרגילה , סלים , צעיר גבוה ורזה, שהופקד לדאג לכל צרכינו, חיוך ביישני תמידי נסוך על פניו, משאיר בכניסה לאוהל גיגית עם מים חמים לרחצת הבוקר . מאוחר יותר הוא מזמן אותנו בקולו המתנגן " Breakfast is ready, welcom , karibu " לאוהל בו השולחן כבר ערוך, הכיסאות מסודרים, וארוחת בוקר חמה מחכה. למרות תנאי השטח כאן, אני חושבת לעצמי שמזמן לא פונקתי ככה : סוחבים לי ציוד, מכינים לי אוכל, מקימים לי את אוהלי, ממלאים את בקבוקי מים, מתענינים בשלומי על כל צעד ושעל- כל מה שנותר לי הוא ללכת בנוף המדהים הזה, ולהנות . ואני אכן עושה זאת!
המסלול היום קצר במיוחד, מתוך כוונה לאפשר לנו כמה שיותר זמן לשהות בגובה 4600 מ, לנוח ולאגור כוחות לקראת נסיון העליה. תוואי המסלול הוא פשוט – עליה , ירידה קלה ואז שוב עליה .
אחרוני הצמחים נעלמו סמוך למחנה האחרון , ואת המסלול של היום אנחנו עושים במדבר צחיח – מדבר אלפיני. אבל בקילימנג'רו אין שום קטע דרך שהוא סתם , וגם במדרונות הצחיחים האלה יש יופי ועוצמה. נראה שאנחנו כמעט מישרים קו , עם פסגתו של הר מרו, ומתחתינו עננים. העיר מושי פרושה מתחתינו, חלונות בתיה מחזירים את אור השמש ,בנצנוצים. הפסגה של הקילימנג'רו הולכת ומתקרבת. מכאן המדרון המוביל אליה נראה כמו ערימת עפר אפורה חמה. הפסגה נראית קרובה – אבל זו אשליה , עד אליה יש עוד למעלה מ1000 מטר.
השיפוע הוא מתון יחסית , אבל שוב עולים לגובה , אז שוב לאט לאט, פולה פולה. זהו היום החמישי שלנו להליכה, ואנחנו כבר לגמרי מתורגלים בקצב, בהליכה, חשים בעצמנו מתי תהיה ההפסקה הבאה …
אז מה עושים במשך כל כך הרבה שעות של הליכה ?
הרבה ולא כלום, לפי המצב רוח.
יזם הטיול, חובב ההיסטוריה, בקיא לא רק בהיסטוריה של העולם, אלא גם בהיסטוריה של משפחתו, והוא שמח לחלוק עם בני דודיו את הסיפור. אני מקשיבה קשב רב, כי העלילה פתלתלה במיוחד, משתרעת על פני מספר ארצות, וזמנים קשים ומלחמות, וכוללת התמודדויות לא קלות. הדמיון, התעוזה והנחישות – ללא ספק עובר במשפחה הזאת מדור לדור.
איש הברזל , מלבד יכולת עידוד מופלאה ברגעים קשים, מסבר את אוזנינו באנקדוטות מניסיונו כרץ מרתון ומתחרה בתחרויות איש הברזל . הידעתם שיש דרך לחזות כמה זמן יקח לרץ לסיים מרתון ? כל מה שעליכם לעשות הוא לרוץ 10 סיבובים של 800 מטר בקצב קבוע, ולנוח דקה בין סיבוב לסיבוב. קצב הריצה בסיבובים הוא חזאי טוב לזמן הריצה של המרתון … והוא חוזר ומתעקש שהמסע הזה יותר קשה ממרתון. ( רשמתי לפני, מי יודע …)
איש הרוח , ברושם ראשוני איש רציני ושקול, ג'נטלמן מיושב דעת , מתגלה כבדחן רציני, את הדברים הכי מצחיקים שלו אמר תמיד בפנים רציניות , ללא שמץ חיוך. לקח לי כמה ימים ללמוד להבחין מתי הוא רציני, ומתי הוא מתבדח. כך היה כשציין שאחוז ההצלחה בטיפוס להר הוא שני שליש, ואחד מתוך שבעה לא חוזר. מזל שאנחנו רק 5 🙂
חברי לכתה ואני חולקים בינינו את חוסר האמון שאנחנו באמת כאן על ההר הזה. בצעירותינו לא עשינו טרקים, לא טיילנו בדרום אמריקה אחרי הצבא, ובכלל אם מישהו היה מעמיד את ילדי הכיתה שלנו בשורה, ומבקש להמר מי יצא לטרק לקילימנג'רו, אנחנו שנינו היינו בודאי בתחתית ההימור.
מדברים, חדים חידות, משוחחים בטלפון ( יש קליטה על ההר!) מצלמים ומצטלמים, וגם שותקים ומתנשמים ביחד.
במסלול הזה אנחנו כמובן לא לבד, ומטיילים איתנו קבוצות נוספות. קבוצת הילדים שאנחנו עוקבים אחריהם ואחרי המורים שלהם בעניין – בני הנוער האלה , בשיא כושרם, זריזים ויעילים, מטפסים כעזי הרים, שומרים על מורל גבוה, מתמודדים היטב עם התנאים. מוריהם דואגים להזכיר להם בכל יום עד כמה בעלי מזל הם, על שהם עושים מסע כזה בגילם.
מלבדם ישנה קבוצה שוודית, מאיזה מועדון טיפוס הרים, הולכים ודגל מולדתם מתנופף מתרמיל ראש הקבוצה, ניכר עליהם שהם גורסים הרים בשיניהם לארוחת הבוקר, מדוגמים ויעילים.
קבוצת הישראלים שהגיעה מהר קניה , בחרה לטפס במסלול אחר , ואנחנו נפרדים מהם הבוקר באיחולי הצלחה הדדיים.
ויש גם רבים המטיילים , בקבוצות של שלושה, או בזוגות, ואפילו כמה שמטיילים לבד עם המדריך שלהם. טווח הגילאים רחב למדי, אנחנו במקום טוב באמצע, ומטיילים איתנו גם כמה אנשים ונשים מבוגרים. אני מתפעלת מזוג מבוגר , המטייל ביחד, הגבר מרבה לשאול שאלות אל המדריך, ואפילו פנוי לשיעורי סווהילי תוך כדי תנועה.
ההר הזה הוא בהחלט בינלאומי, ובתחנות המנוחה השונות, אנחנו מחליפים חוויות, מתענינים בשלמינו ההדדי, מחליפים ברכות "כל הכבוד ". באוירה טובה מחליפים בדיחות וחיוכים. עם מרביתם. הסיטואציות לא היו מביישות אף מופע סטנדאפ . שתי בנות שוודיות, שמטיילות לבדן, נחמדות במיוחד ויוצא שאנחנו מרבים לפוגשן. מה שלומכן ? מתענין איש הרוח, באדיבות באחר הפגישות. "בסדר", מציינת מציינת מריה,"רק כואב לי הראש" . " הו" עונה לה איש הרוח, ברצינות ובלי להתבלבל " את נשמעת כמו אישתי.."
וגם היום, מתקדרים השמיים במהלך הבוקר. השביל שבו אנחנו הולכים מוביל אותנו דרך עמק רחב ידיים וצחיח, מרחוק על הרכס ממול אנחנו רואים דמויות נעות בערפל. זהו המסלול שבו יורדים מההר, ואלה שהולכים בו, הם אלה שכבר אחרי הפסגה…
קטע ההליכה היום מסיים את ההקפה שלנו את ההר מצידו הדרומי, ועכשיו אנחנו נמצאים בצידו המזרחי של ההר. העליה לפסגה היא לאורך צידו המזרחי. וכך גם נעלם מעינינו הר מרו, שליווה אותנו לכל ימי שהותינו בטנזניה עד כה, ובמקומו מופיע כעת החרוט השני ( מתוך שלוש) של הקילימנג'רו המכונה מאוונזי Mawenzi,שפסגתו מגיעה לגובה 5146 והוא הר געש כבוי. בניגוד לקיבו kibo החרוט שעליו אנחנו מטפסים – חרוט חלק יחסית כשפסגתו קלדרה רחבה ,מאוונזי משונן מצוקים. בעבר חובבי טיפוס יכלו לטפס עליו , עם ציוד מתאים כמובן, אבל כיום הטיפוס אסור. מהמחנה, כשהוא לוט בערפל, הוא נראה מאיים מעט, הוא כאן כדי להזכיר לנו, עד כמה אנחנו נתונים לחסדי כוחות הטבע.
מחנה בארופו , נמצא על שטח מוגבה ומסלע, ולקראת הצהריים כשאנחנו מגיעים הוא עמוס כמעט עד אפס מקום. האוהלים שלנו מוקמים בקצה הרמה המוגבהת, סמוך לתהום, ונראים כאילו כל רוח קלה תעיף אותם. המחנה משמש כנקודת מנוחה ליורדים מההר , לפני שימשיכו וירדו למחנה נמוך יותר. אנחנו כך נראה הגענו בשעת השיא. אנחנו אוכלים ארוחת צהריים מוקדמת , בה עיניו הבולשות של המדריך בוחנות כל ביס הנכנס לפינו. לאחר שאכלנו לשביעות רצונו, הוא מתדרך אותנו לקראת הבאות, וחוזר על המנטרה שלו – אתם קבוצה חזקה, ההר הזה לילדים, ומוסיף שהוא מתפלל בשבילינו למזג אויר טוב. לאחר האוכל הוא שולח אותנו למנוחה. השמש מציצה מבעד לערפלים, ובאוהל חם ונעים. אני מתפנקת בשנת צהריים חמימה על הבטן – בשעה זו חם מספיק כדי לא להדחק לשק השינה, ואפשר לישון פרושת איברים מכוסה קלות.
אני מתעוררת לקול רעמים, רוח חזקה שמנענעת את דופנות האוהל ולקול צעקות. נראה שהסופה מתקרבת והסבלים כשהקימו את האוהל שכחו ליצור מסביבו תעלות ניקוז, ועכשיו עם הסערה המגיעה הם נשלחים לחפור אותם, ולחזק את היתדות של האוהל, ואכן גם הגשם לא מאחר להגיע, או יותר נכון הברד. אני מצטנפת בתוך שק השינה שלי ומהרהרת על איך בכלל הגעתי לפה …
הברד מפסיק, וגם הרוח נחלשת , ואני יוצאת מפתח האוהל לבדוק את המצב. העמק רחב הידיים בו הלכנו לפני מספר שעות, היה יבש ומדברי ועתה מכוסה כולו לבן . מראה יפהפה ודרמטי, המזכיר לנו עד כמה מזג האויר כאן הוא הפכפך.
גם מדרונות קילי, שהיו חומים אפורים הופכים להיות לבנים לכמה שעות, והפסגה שוב נעלמת בערפל.
אנחנו מבלים את מרבית אחר הצהריים בקריאה ובמנוחה . הסבלים שרק לאחר החזרה מחר מההר יפרקו את האוהלים, מעבירים את זמנם במשחק דמקה מאולתר מפקקי בקבוקים, וכמובן במשחק הקלפים שלנו.
ארוחת הערב מוגשת מוקדם . קצת קשה לאכול, בעיקר מרוב התרגשות. הלילה יהי קצר מאוד. התוכנית היא לצאת ב12. המדריך מזהיר שיהי קר, ומציע ללבוש בערך את כל מה שיש…
הערב יורד בשקט על המחנה. כל מי שנמצא בו עכשיו, ינסה מחר להגיע לפסגה. כולם משתדלים לנוח. שיחות שקטות עולות מהאוהלים הסמוכים, מעורבים מדי פעם בשיעול. אני תוהה אם גם לאחרים, ולא רק לי, עוברת בראש התהיה – אגיע ? לא אגיע ?
הזרע למסע הזה נטמן לפני כחמש שנים, כשספרו של ניק הייל אוורסט 2006 הגיע לידי. הספר הרס אצלי מיתוס : כל חיי חייתי תחת המחשבה שכל אותם מטפסי הרים, טרקיסטים חובבי פסגות, עוסקי ספורט אתגרי , הם אנשים מגזע מיוחד , בני אלים כמעט, הניחנו ביכולות פיזיות יחודיות, וסבולת יוצאת מגדר הרגיל, שבילו החל מילדותם בנסיונות טיפוס הרים, שיט נהרות , רכיבה למרחקים ארוכים, וכשהם בשיא כוחם, אי שם בתחילת שנות העשרים לחייהם מגיעים לפסגות בודדים בתהילתם. אבל בשנות ה2000 כבר הפך הטיפוס להר הזה כטרק אקסטרים מסחרי. ניק הייל כותב בספרו על מארגן טיולים כזה :
"זה שתים עשרה שנים הוא מארגן טיולים אל האוורסט, ופענח את התהליך ככל שניתן לפענח. לכל אחד מהלקוחות יוצמד שרפה אישי, ושני מדריכים מערביים ילוו כל צוות לפסגה….לכל אחד בקבוצה יהי מכשיר קשר, ולמדריכים גם טלפון לוויני לגיבוי…ביום הפסגה הוא יעקוב אחרי קצב התקדמות הלקוח, יחשב את אספקת החמצן.. ואם אחד מחברי הקבוצה יהי מועד לפורענות, הוא לא יהסס להורידו " הוא הציע ללקוחותיו תמורת 40000 דולר, 41% סיכוי הצלחה ו100% סיכוי השרדות.
כסף, אימון לשיפור הכושר, לוגיסטיקה טובה, טכנולוגיה וצות מסייע – ויש לך סיכוי טוב להגיע לפסגת העולם. אז לאוורסט לא התכוונתי להגיע, אבל התובנה שאתגרים פיזיים אחרים הם בהחלט אפשרים , והם רק שאלה של נחישות, ואימון שיטתי נחתה עלי . אז התחלתי בקטן : רכיבה על אופניים תחילה לקצה הישוב הנמצא על גבעה, ואחר כך לצומת הקרוב, לעבודה, סובב – תל אביב, טרק באיסלנד, הקפת הכנרת, "מסלול מים אל ים לאורך נחל כזיב"..כל הצלחה קטנה כזאת , מחזקת בי את המחשבה שהאתגר הפיזי הבא , הוא בהחלט אפשרי.
והאתגר הפיזי הבא , הוא פסגת הקילימנג'רו . אגיע ? לא אגיע ?
"